בן ד"ר ראובן ורחל. נולד ביום כ"ז בחשון תש"ג, 7.11.1942 בבית החולים 'הדסה' שעל הר הצופים בירושלים. באותה תקופה התגוררה משפחתו בכפר מנחם, שם עבד אביו כרופא. בשנת 1945 עקרה המשפחה לרחובות ובשנת 1952 עברה לתל אביב. אחיקם למד בבית-הספר היסודי ע"ש ח. ויצמן שברחובות וכן בבית-הספר היסודי ע"ש בלפור שבתל-אביב. הוא המשיך ולמד בבית-הספר התיכון 'כל ישראל חברים' ('אליאנס') וסיים את לימודיו בבית- הספר התיכון 'גאולה'.
אחיקם, שנקרא בפי כל 'אחי', הושפע מעבודתו של אביו כרופא ועוד בהיותו ילד גמלה בלבו ההחלטה ללמוד את מקצוע הרפואה. הוא התרשם מפעולותיו של אביו, ששירת כרופא בצבא הקבע, והחליט כי ישלב את עבודתו כרופא בשירותו בצה"ל.

במקצוע הרפואה ראה ייעוד ותמצית-חיים ולכן היתה גישתו ללימודים ולעשייה גישה רצינית ובוגרת, הנובעת מתחושה של אחריות והכרה בייעוד. אחיקם היה בעל תפיסה מהירה וזיכרון מעולה. בזכות תכונות אלו היו התפתחותו הרוחנית והתפתחותו השכלית גבוהות מן הממוצע.

אחיקם גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1960. צה"ל הסכים לדחות את שירותו, כדי שיוכל ללמוד את מקצוע הרפואה. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את לימודיו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב. התואר 'ד"ר לרפואה' הוענק לו, לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות.

בשנת 1969 התחיל את שירותו בצה"ל ועסק ברפואה כללית. כאחראי לשיבוץ רופאים באזור סיני הציב את עצמו כרופא של שבטי הבדואים בדרום סיני. היתה זו משימה קשה, שחייבה כישורים מיוחדים ונכונות לשהות בקרב יושבי המדבר. היה זה טבעי וברור לאחיקם, כי לא ימנה למשימה קשה זו רופא אחר וכי ייטול אותה על עצמו. המרפאה המרכזית שלו היתה באבו-רודס, ואליה היו מגיעים הבדואים כדי לקבל טיפול רפואי. אחיקם הצליח לרכוש את אמונם של הבדואים, אשר עד בואו הסתפקו בטיפול רפואי פרימיטיבי, שהתבסס על אמונות טפלות ועל 'תרופות' מסורתיות. הוא הצליח לקשור קשרים הדוקים עם הבדואים, שבטחו בו ובשיטותיו. הוא גרם שיאמינו בכוחו של האדם, הרופא, לטפל במחלות ובפצעים והיו מוכנים לקבל את התרופות ואת דרכי הטיפול שהציע. מהבסיס שבאבו-רודס היה יוצא לסיורים ברחבי-סיני ומגיע לכל מקום שישבו בו שבטי בדואים. בכל ביקור היה בודק את האנשים, מאבחן את המחלות ומטפל בחולים. על מידת האמון הבלתי מסויג שניתן בו עשויה להעיד העובדה, כי הנשים הבדואיות, המסתגרות מפני גברים זרים, היו מוכנות להפקיד את עצמן לבדיקתו ואף להסיר את הרעלה שהיתה מכסה את פניהן. הגיעו דברים עד כדי כך, שהגברים עצמם היו שולחים את נשותיהם לקבל טיפול אצל הרופא.

אנשים שהיו מקורבים לעבודתו מעידים, כי שמו היה לאגדה בקרב הבדואים. הם רחשו לו כבוד שלא יתואר ודאגתם לשלומו היתה רבה. הם לא היססו לפנות אליו בכל שעות היום, כיון שידעו, כי לא יסרב להם ויצא להעניק את הטיפול הנדרש לכל מי שנזקק לכך. מעולם לא הגביל את מספר שעות-העבודה שלו, וגם אחרי שהיה שב מיום ארוך ומייגע של סיורים ברחבי סיני, היה מוכן להיענות לכל קריאה, כשהוא מתעלם כליל מעייפותו ומתלאות היום. על פועלו נהגו הבדואים לומר: "מאללה שלחו לנו את הדוקטור. הוא יודע הכול. מה שהוא אומר - אנחנו עושים. מה שהדוקטור עושה - זה טוב בשביל הבדואים. אללה ישמור עליו ועל משפחתו וגם על היהודים".

בשנת 1970, לאחר סיום תפקידו בסיני, סיים כחניך מצטיין קורס קציני-רפואה. הוא התנדב לשרת בצבא-הקבע ונתמנה לרופא במרכז הרפואי של חיל-האויר. במסגרת חיל זה השתלם בקורס רופאי-טיסה ובתוקף תפקידו הועלה לדרגת רב-סרן. הוא נשלח להתמחות ברפואה פנימית בבית-החולים שבתל-השומר. בעבודתו כרופא התגלה כאוהב האדם וכרופא אחראי ומסור לתפקידו. בכל מעשיו היה מודרך על-ידי תחושת השליחות המאפיינת את מקצוע הרפואה.

אחיקם היה אדם צנוע, המתחמק מן הפרסומת ונודע ביושרו הרב ובניקיון-כפיו. תכונתו הבולטת היתה אהבת העם והמדינה ונכונותו לעשות ככל-יכולתו למען מולדתו. בעבודתו הצליח להגשים את חלום ילדותו - להיות רופא ולשלב את עבודתו בשירות בצה"ל. במקביל לעבודתו הרפואית בארץ התעניין ברפואת החלל והיה חבר בארגון רופאי החלל בארה"ב.

במלחמת יום-הכיפורים שימש אחיקם כרופא-מוטס. הוא נטל חלק ב-15 גיחות במסוקים ובמטוסים, והיה שותף להצלת נפגעים. הוא הוזנק לפעולת-חילוץ כבר בלילה הראשון ללחימה. מרגע שנחת מטוסו בשדה-התעופה בסיני פעל הצוות הרפואי, שבראשו עמד, במהירות וביעילות. הפצועים הועלו למטוס, נבדקו וקיבלו טיפול ראשוני. כשנחת המטוס בשדה-התעופה במרכז הארץ, היו הפצועים מוכנים להעברה לבית-החולים. באחת מטיסות ההצלה הוטל עליו לפנות פצועים מצרים. הקצינים שביניהם העידו, כי הטיפול הרפואי שניתן להם היה מסור והיחס אליהם הוגן ואנושי. בפעולתו כרופא-מוטס היה אחיקם שותף להצלתם של פצועים רבים החבים לו את חייהם, בזכות האבחנה המהירה והטיפול המעולה שניתן להם, על-אף התנאים הקשים של הטיסה. לאחר שנסתיימו הקרבות שב להתמחותו בבית-החולים ונשא לאישה את בחירת-לבו צפורה.

שלושה שבועות בלבד לאחר נישואיו נקרא ליחידת הרופאים-המוטסים, עקב מצב כוננות. ביום ה' באייר תשל"ד 27.4.1974)), בעת חילוץ נפגעים באזור החרמון, נפגע המסוק שהיה בו והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואח.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב קצין-הרפואה הראשי: "ד"ר אחיקם ז"ל היה חלק מהמשפחה הגדולה של חיל-הרפואה; חלק מהנוף שלנו, שבו חיינו כולנו, מאוחדים במטרתנו - לתרום לקידומו של החיל שלנו. לד"ר אבני ז"ל התרגלנו כבר, והיעדרותו הפתאומית גרמה גם לנו כאב גדול. איבדנו חבר טוב, רופא מצוין וקצין שעתידו היה לפניו".

בית-החולים בתל-השומר הקים לזכרו מרפאה לייעוץ, הנקראת על-שמו; דברים על דמותו נכתבו בחוברת שהוציאו לאור חבריו ללימודים בבית-הספר התיכון 'גאולה' וכן בביטאונה של ההסתדרות הרפואית בישראל.




(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך על ידי משרד הביטחון)