תוצאת חיפוש

לקריאת המאמר מאת אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר וזאב שטגר. "הרפואה" – כרך 152 חוב' 4, אפריל 2013

אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר, זאב שטגר

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: מחלת האיידס בשנים האחרונות משנה את פניה ואינה עוד מחלת צעירים, בשל יעילות הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, המאריך את חיי החולים, ובשל אבחנות חדשות הנעשות בגיל מבוגר (מעל גיל 50 שנה). על כן, חולים רבים המטופלים כיום במרכזי האיידס הם מבוגרים.

מטרת המחקר: קביעת שיעור החולים המאובחנים לראשונה בגיל מבוגר כנשאי HIV או חולי איידס ולאפיין קבוצה זו מבחינה דמוגרפית, קלינית ואימונולוגית בהשוואה לחולים המאובחנים בגיל צעיר (מתחת גיל 50 שנה).

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בשנים 2009-2004, שהוכללו בו 282 חולים עם אבחנה חדשה של נשאות HIV או מחלת איידס במרכז הרפואי קפלן, מתוכם 62 (22%) חולים מעל גיל 50 שנה. במחקר נבדקו ההבדלים הדמוגרפיים, האימונולוגיים והקליניים בין קבוצת החולים המבוגרת לצעירה.

תוצאות: הגיל הממוצע של כל החולים החדשים במועד האבחנה היה 15.7±39 (טווח 18-88 שנים). גיל החולים במועד האבחון עלה לאורך שנות המחקר.  במקביל, שיעור החולים החדשים המבוגרים עלה בהדרגה לאורך שנות המחקר. לעומת החולים הצעירים, קבוצת הגיל המבוגר התאפיינה בשיעור גבוה יותר של גברים לעומת נשים ובשיעור מופחת של חולים שנדבקו מיחסים הומוסקסואליים. לחולים המבוגרים היו ערכי CD4  נמוכים יותר ועומס נגיפי גבוה יותר במועד האבחון. החולים המבוגרים לוקחים הטיפול היטב, אך השיפור האימונולוגי שלהם אינו שלם ורבים נשארים עם דיכוי חיסוני משמעותי.

מסקנות: שיעור החולים המבוגרים החיים עם נגיף ה-HIV-1 בישראל, כמו במדינות המערב,  עולה והולך. יש לפתח, לכן, תוכניות מניעה, הסברה, סיקור ואיתור ייחודיים לקבוצת גיל זו, ולהיערך לשינוי בגיל החולים המטופלים במרכזי האיידס בישראל. 

יונתן שטרייפלר^1,5, דוד טנה^2,5, רונן לקר³, נתן בורנשטיין^4,5

¹היחידה לנירולוגיה, מרכז רפואי רבין, בית חולים השרון, פתח תקווה, ²המחלקה לנירולוגיה ומרכז סגול למדעי המוח, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן ³המחלקה לנירולוגיה, בית חולים הדסה עין כרם, ירושלים, ⁴המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

חברי הוועדה מטעם החוג הווסקולארי, האיגוד לנירולוגיה בישראל

אירוע איסכמי חולף (Transient Ischemic Attack- TIA) הוא סמן אזהרה חשוב לאירוע מוח, העלול להתרחש כבר בשעות ובימים הראשונים לאירוע החולף. לנוכח זאת, נודעת חשיבות רבה בזיהויו הדחוף ובנקיטת האמצעים הנחוצים, הכוללים בדיקות וטיפולים מיידיים, להקטנת סיכון זה. בשנים האחרונות הוכרו מאפיינים קליניים, דימותיים ואטיולוגיים המאתרים את החולים בעלי הסיכון הגבוה והמיידי, וקיימת חשיבות בהכרתם ובשילובם הנכון. בנייר עמדה זה מסוקרים המדדים הקליניים הנפוצים ואמצעי הדימות החשובים, מובאות ההוריות לאשפוז, ומפורט אופן הבירור של אירוע מוח חולף והטיפול בו, כפי שסוכמו על ידי הוועדה מטעם האיגוד הישראלי לנירולוגיה.

אלעד מויסייב¹, מיכאל רגנבוגן¹, יורם שגב²

¹מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²מחלקת דימות, בית חולים שערי צדק, ירושלים

שק רירי (מוקוצלה) הוא הצטברות ריר בתוך חלל המוקף בתאי אפיתל מפרישי ריר באחת מגתות הפנים. בחלק מהאנשים נוצר במהלך ההתפתחות חלל אוויר בתוך קרן הקלינואיד הקדמית שנמצאת בבסיס הגולגולת. במקרים נדירים אף עלול להיווצר בתוך חלל זה שק רירי (מוקוצלה). מדווח במאמרנו על פרשת חולה עם שק רירי של קרן הקלינואיד הקדמית אשר גרם לאובדן ראייה והגבלת תנועה בעין המעורבת, ועבר ניתוח להפחתת הלחץ על קצה הארובה ועצב הראייה. כמו כן אנו סוקרים את הספרות הקיימת לגבי אבחנה נדירה זו.

הילה רומי¹, מיכאל האוזמן², ליאוניד קצקו³, עמנואל סיקולר¹

¹מחלקה פנימית ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לנפרולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע,  ³המכון לפתולוגיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רוב אירועי המיימת נגרמים בשל יתר לחץ דם שערי על רקע צמקת הכבד. הופעת מיימת בחולה עם מחלת כבד כרונית היא הביטוי המובהק ביותר של הפרת איזון. יחד עם זאת, ייתכנו גורמים נוספים למיימת אשר עשויים להוות אתגר אבחוני וטיפולי. מובאת במאמרנו זה פרשת חולה שלקה בדלקת כבד נגיפית C עם מיימת מסיבה לא שגרתית.

נעמה תירוש¹, שי אשכנזי², מאיר להב³

¹תיאום מחקרים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ²המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, והקתדרה על שם אריה ולאה פיקל למחקר פדיאטרי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית א', מרכז רפואי בילינסון, פתח תקווה, ועדת הלסינקי המוסדית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב
המחקר הרפואי – כולל פיתוח תרופות חדשות, מציאת התוויות חדשות לתרופות קיימות ופיתוח מכשור רפואי מתקדם – נמצא ביסוד הרפואה המודרנית. הוא מהווה נדבך חיוני בקידום הרפואה, מאפשר מתן טיפול מיטבי לחולים וכתוצאה מכך מבטיח הקלה על סבלם של החולים, ומשפר את איכות החיים ותוחלת החיים.

אבן הבסיס במחקר הרפואי היא הניסוי הקליני, הוא נועד לבדוק שהטיפול בתרופה או בתכשיר הרפואי המוצעים אכן יעילים לטיפול כנגד המחלה לה הם מיועדים או למניעת תחלואה מוגדרת, וכי הם אינן גורמים להשפעות לוואי. הניסוי הקליני מתבסס מטבע הדברים על מחקר מקדים במעבדה ובבעלי חיים, אולם ללא ניסוי קליני מוצלח, לא יוכל להתקיים המעבר המכריע מהמחקר הבסיסי, המעבדתי או בבעלי חיים, לטיפול בבני אדם. ניתן אם כן לקבוע, כי ניסוי קליני הוא כל פעולה רפואית שאינה מקובלת, או כל פעולה הנעשית במטרה לבדוק או לאמת השפעה של דרך טיפול מסוימת או של תרופה מסוימת או של מכשיר רפואי מסוים על הנבדק, וכן למצוא את השפעות הלוואי הנגזרות מהטיפול בהם  [1].

בצד המטרה החיובית והתועלת הפוטנציאלית הגלומה בכל ניסוי קליני, הוא כרוך גם בסיכונים אפשריים לבני האדם הנכללים בניסוי כזה, שכן עצם הצורך בבדיקה של תרופה או טכנולוגיה רפואית חדשנית מלמד על חוסר הוודאות באשר ליעילות ולבטיחות של הטכנולוגיה הנבדקת [2,1]. כדי למזער מאוד נזק אפשרי לנבדק בניסוי, נקבעו כללים רפואיים וכללים אתיים מוגדרים היטב, שאותם חייב הרופא החוקר להכיר וליישם בעת ביצוע הניסוי הקליני. קיים תהליך מובנה שחובה לעבור טרם תחילת הניסוי הקליני ובמהלכו [3].  בנוסף, יש לוודא שהניסוי הקליני מתוכנן ומנוהל כך שייתן תשובה מדעית לשאלה העומדת בבסיס הניסוי הקליני.

אסי לוי, אריה אינגבר, דוד ק
 

מחלקת עור ומין של המרכז הרפואי והאוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים

מיקרוסקופיית לייזר קונפוקלית Reflectance mode confocal scanning laser microscopy היא שיטת דימות חדשה, לא פולשנית, המאפשרת בדיקת דימות בזמן הווה של מרכיבים תאיים בעור בדרגת הפרדה (רזולוציה) המתקרבת לזו המושגת בהיסטולוגיה רגילה. היא מיושמת לאבחון שאתות טבות וממאירות בעור. בשנים האחרונות מיושמת השיטה לחקירת מחלות עור דלקתיות וזיהומיות. אופייה הלא פולשני של השיטה מאפשר דגימת מספר נגעים רב ו/או  דגימה נשנית של נגע יחיד. עובדה זו הופכת את השיטה כלי מצוין למעקב וניטור אחר מחלות עור שונות, או אחר תוצאות טיפוליות בתחומי רפואת העור והקוסמטיקה. בסקירה זו מסוכמות ההוריות העיקריות לנקיטה בשיטה חדישה זו בתחום רפואת העור הקלינית והניסויית. 

גרי סינוף 

מירפאה קוגניטיבית ומחלקה גריאטרית, מרכז רפואי כרמל, חיפה

במקביל לעלייה המשמעותית בתוחלת החיים של האוכלוסייה בעולם, חלה עלייה חדה במספר המטופלים הקשישים הלוקים בשיטיון. יש צורך להבין את הגורמים המנבאים ירידה בתפקוד בקשישים, במיוחד במטופלים עם שיטיון. לשם כך, חיוני לבדוק במחקרים אפידמיולוגיים וקליניים את תופעת השינוי במבנה האוכלוסייה ואת העלייה בשיעור הקשישים הלוקים בשיטיון. 

אחד התנאים ההכרחיים והמקדימים לכל מחקר הוא אישור מוועדת הלסינקי של המוסד שבו נערך המחקר. ועדות אלה אחראיות לשמור על הסטנדרטים האתיים המקובלים ברמה הלאומית והבינלאומית, ומגדירות את הבסיס לגיוס נבדק פוטנציאלי למחקר בחתימה על טופס הסכמה מדעת. המטופל נדרש להבין את נושא המחקר, להפנים את משמעותו, להפעיל שיקול דעת לגבי הכללתו במחקר, ולבסוף להציג את בחירתו. חשיבות השמירה הקפדנית על הנורמות לעיל ברורה, אך נשאלת השאלה: האם היא מותאמת לחולים שכושר השיפוט שלהם לקוי?

לפני חתימתו של הנכלל הפוטנציאלי במחקר על טופס ההסכמה, יש להעריך את כושר שיפוטו. בחלק מהמדינות בעולם, בכללן ישראל, אם הנבדק אינו כשיר לחתום, יש למנות אפוטרופוס מטעם בית המשפט – תהליך ממושך ומסורבל, הגורם לחלק מהמשפחות להימנע ממנו. כך נוצר מצב שבו מחד גיסא המטופל אינו כשיר לחתום, ומאידך גיסא אין אפוטרופוס חוקי לחלק גדול מהנבדקים הפוטנציאליים. מצב זה מקשה מאוד על הכללת נבדק פוטנציאלי במחקר ולעיתים אינו מאפשר זאת כלל. כתוצאה מכך, מחקרים אינם יוצאים אל הפועל או אינם כוללים את האוכלוסייה המתאימה למטרות המחקר.

פתרון לבעיה זו קיים ומיושם בחלק ממדינות העולם, שבהן מספיקה חתימת מיופה כוח או קרוב משפחה על טופס ההסכמה מדעת, על מנת שניתן יהיה לאפשר לנבדק להיכלל במחקר. פתרון הביניים הוא שזהות האדם החותם על הטופס תשתנה בהתאם לסף ההתערבות הפולשנית של המחקר. אולם קיימת בעייתיות בחתימת בני משפחה כמיופי כוח על טופס הסכמה, ונושא זה מעסיק את החוקרים בישראל ובעולם.

במאמר זה נסקרות ההיסטוריה והתפתחות האתיקה במחקר, ומוצעת מדיניות רשמית מוסכמת שתאפשר למשפחות של הלוקים בשיטיון לחתום על טופס הסכמה מדעת בשם המטופל, על מנת שיתאפשר להם להיכלל במחקרים בתחום זה.

יצהל ברנר

המחלקה לרפואה גריאטרית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

בחודשים האחרונים, מאז הוכרז סכסוך העבודה האחרון של הרופאים, אנו חווים את משבר הרפואה בישראל בעוצמה רבה. משבר זה מעמיד בפני הרפואה בכלל ותחום הגריאטריה בפרט צורך בחשבון נפש, תוך העמדת המטופל במרכז החשיבה והעשייה.

במאה העשרים, החלו החוקרים להבין את ההתפתחות הנפשית והביולוגית של הגדילה. במהלך מאה זו, זכתה רפואת הילדים למעמד מרכזי ועצמאי. המאה העשרים הסתיימה עם שיעור גבוה באופן מוחלט ויחסי של קשישים. שיעור הקשישים במדינות המפותחות הגיע לרמה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. בדור האחרון הוכפלה אוכלוסייתה של מדינת ישראל, והיא כוללת כיום קרוב ל-800,000 בני 65 שנים ומעלה, כאשר כמחצית מהם חצו את גיל 75 וכרבע את גיל 80. אם נצא מנקודת הנחה שאדם סיים את תפקידו הביולוגי בשימור המין בסביבות גיל 50 שנה, ניתן לראות את שלושים שנות הפעילות למען עצמו ולמען החברה לאחר גיל זה כהישג ההיסטורי הגדול ביותר של החברה האנושית.

מלכה יהלום¹, ריימונד פרח², יואב תורגמן¹

¹מכון הלב, בית חולים העמק, עפולה, מסונף לפקולטה לרפואה, הטכניון חיפה, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי רבקה זיו, צפת, מסונף לפקולטה לרפואה בגליל,  אוניברסיטת בר אילן, צפת

,

תסמונת ברוגדה, אשר דווח עליה בשני העשורים האחרונים, היא אחת המחלות הגנטיות הגורמות למוות פתאומי באנשים צעירים, ללא מחלת לב מבנית. התסמונת מתאפיינת באובדן הכרה ובמוות פתאומי, בעיקר במנוחה ובשינה, ומלווה בשינויים בתרשימי האק"ג: חסם בצרור ההולכה הימני והרמת קטע סט בחיבורי בית החזה הקדמיים (ולעיתים נדירות יותר, של הסרעפת).

מדווח במאמרנו על אדם צעיר שאובחן חמש שנים קודם להתקבלותו כלוקה בתסמונת, עבר השתלת מהפך קצב (דפיברילטור), ואושפז שוב עקב סחרחורת ועילפון בעקבות סערה חשמלית (שבעה אירועים מתועדים של פרפור חדרים) – כל זאת לאחר כעס והתרגשות קיצוניים (פעילות סימפתטית מוגברת). בניגוד לדיווחים בספרות, על כך שמרבית האירועים מתרחשים במנוחה ובשינה (פעילות וגלית), מועלית במאמרנו האפשרות של איפנון (מודולציה) אוטונומי סימפתטי, ולאו דווקא וגלי, כאחד המנגנונים  הנוספים העשויים להשרות  הפרעות קצב בתסמונת זו.
 

רנטה יעקובוב, ורד ניר, איאס קאסם, עדי קליין-קרמר

המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה

מדווח במאמרנו על ילדה שאובחנה כלוקה בקסנתינוריה תורשתית קלאסית, לאחר שנמצאו רמות אפסיות של חומצת שתן בדם. הילדה אינה סובלת מתסמיני המחלה.

קסנתינוריה תורשתית היא מחלה נדירה, המתבטאת בעיקר ביצירת אבני כליה בגיל צעיר, אך עלולה להתבטא גם בתסמינים קשים יותר, כגון מחלה דמוית דלקת מיפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis), ואף פגמים ביצירת העצמות, השיער והשיניים. מחלה זו תוארה בישראל בעיקר בקרב האוכלוסייה הבדואית.

מדווח עד היום על כ-150 חולים בעולם, מתוכם כשני שלישים ללא הסתמנות קלינית, ובנוסף הביטוי הקליני וגיל הופעת התסמינים שונים מאוד בין חולים שונים. מכאן עולה השאלה: מהו המעקב המתאים, והאם יש צורך בטיפול ובהטלת מגבלות של תזונה דלת אוקסלאטים בחולים אלה.
 

 אלונה מטבייצ'וק^1,3, אלכסנדרה אוסדצ'י^2,3, ברוך חן^1,3,  דוד שטרית^1,3

¹מערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא, ²מחלקת רדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

השערת המחקר: תפליט צדרי נפוץ מאוד בקרב חולים השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. מחקר זה נועד לקבוע את המאפיינים ואת המשמעות הקלינית של תפליט צדרי בקרב חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD) השוהים ביחידה לטיפול נמרץ.

שיטות המחקר: ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים קליניים ומעבדתיים במשך 12 חודשים, של חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית אשר אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ. באמצעות צילומי בית חזה אשר בוצעו במהלך אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ רטרוספקטיבי, קבעו רדיולוגים את נוכחות התפליט הצדרי והעריכו את גודלו.

תוצאות: נבחנו רישומים של 100 חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידת טיפול נמרץ: 32 פיתחו תפליט צדרי. החמרות באי ספיקת לב היו נפוצות יותר בקרב חולים עם תפליט צדרי (p=0.001). החמרות במחלת ריאות חסימתית כרונית היו נפוצות יותר בחולים ללא תפליט צדרי (p=0.006). חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית עם תפליט צדרי שהו יותר ביחידה  (19±8 ימים) לעומת אלו ללא תפליט צדרי (14±3 ימים, p=0.001). שיעורי התמותה היו דומים (40%). שישה חולים (19%) נזקקו לדיקור צדרי. חולים עם תפליט גדול או על רקע לא מוסבר עברו דיקור צדרי. שאר החולים טופלו על פי האבחנה הראשונית שנקבעה. בכל החולים עם דיקור צדרי של תפליט בריאות היה דית/פעפוע (טרנסודט) עם אבחנה מוכחת של אי ספיקת לב .

מסקנות: תפליט צדרי שכיח בשליש לערך מהחולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית השוהים ביחידה לטיפול נמרץ. רוב האשפוזים הם בעקבות אי ספיקת לב, והחולים מגיבים היטב לטיפול בבעיה הבסיסית. רק בחולים עם תפליט גדול או על רקע לא ברור נדרש דיקור צדרי.

שמואל ארגוב¹, אולגה לבנדובסקי¹, הדוויגה קרנר ², עופר בן יצחק ², אוריאל קלינהאוז³, פתחיה רייסמן⁴

¹חדר ניתוח, בית חולים אלישע, חיפה, ²מכון לפתולוגיה, בית חולים אלישע, חיפה, ³מחלקת רנטגן, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴מחלקה כירורגית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מחלת Hirschprung בתינוקות ידועה ומוכרת. בבסיס המחלה: היעדר חרצובים (גנגליונים) פארה-סימפטתיים בדופן הכרכשת (המעי הגס) – בכולה או במקצתה. חרצובים תת ריריתיים על שם Meissner וחרצובים תוך שריריים על שם Auerbach נעדרות מדופן הכרכשת. היעדרן גורם לאובדן ניע של הכרכשת בקטע חסר החרצובים. 

קטע זה פועל כחסימה פיזיולוגית לכרכשת שמעליו. כמעט כל התינוקות מאובחנים ומנותחים בשנתם הראשונה. תינוקות בודדים בלבד מצליחים לגדול ולהתפתח כשהם אינם מאובחנים ולהגיע לבגרות מלאה. חולים נדירים אלו לוקים במצבים של עצירות קשה וכרונית, ובהגיעם לגיל מבוגר הם מאובחנים ומנותחים.

מדווח במאמרנו על שתי פרשות חולים בישראל שלקו במחלה זו, אובחנו, נותחו והחלימו לחלוטין. יש להעלות חשד למחלה זו בשלב האבחון בנערים ונערות עם מצבים של עצירות קשה ומתמשכת.

מנחם אוברבאום¹, יוסף ליסי², קורנליוס גרופ³

¹המרכז המשולב לרפואה משלימה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²היחידה לנוירו-גסטרו-אנטרולוגיה ורצפת האגן, המערך לגסטרו-כירורגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ³השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

ניתן לזהות את הניסוי הקליני הראשון כבר בתקופת התנ"ך: בספר דניאל מוזכר כי דניאל ניזון במשך עשרה ימים מזירעונים ומים, במטרה לבדוק אם יורע מצבו כתוצאה מהמזון הדל. במאה ה- 15 בדק המנתח הצרפתי אמברואז פרה תערובת של טרפנטין, חלמון ביצה ושמן שושנים כטיפול בפצעי קרב. ניסוי קליני זה הוא אולי הניסוי המשמעותי הראשון שדווח עליו. במאה ה-19, ערך הרופא הבריטי ג'יימס לינד את הניסוי הפרוספקטיבי המבוקר הראשון עם קבוצות מקבילות, וזיהה את ההשפעה המונעת של פירות הדר מצפדינה. זמן קצר לאחר מכן השתמש הבריטי ג'והן הייגרט לראשונה בתרופת אינבו (Placebo) במסגרת ניסוי קליני. כחמישים שנה מאוחר יותר ניסה הרופא האמריקאי אוסטין פלינט תרופת אינבו כדי ללמוד על המהלך הטבעי של מחלה.

הראשון שהבין את חשיבות הניסויים ההשוואתיים (Comparative studies) היה הפיסיולוג הצרפתי קלוד ברנאר. הוא נחשב לאבי השיטה המדעית המבוססת על תצפיות עיבוד הנתונים ובחינת ההיפותזות. ברנאר העריך מאוד את המחקר הקליני של החוקר הצרפתי פייר-שרל-אלכסנדר לואיס, שנחשב בצדק לאחד מאבות האפידמיולוגיה המודרנית, וזה ששילב לראשונה את הסטטיסטיקה במחקר הקליני. מוקדם יותר התפרסמו הדיווחים הראשונים על הקצאה אקראית בניסויים קליניים. הרופא הפלמי יוהן בטיסטה ון הלמונט  היה הראשון שנקט בשיטה זו בעבודתו. עדויות לא מעטות על ההתמודדות עם בעיית ה- Selection bias אנו מוצאים בספרות הרפואית של סוף המאה התשע-עשרה-תחילת המאה העשרים. עבודתו של חתן פרס נובל, הדני יוהנס פיביגר, על הטיפול בנסיוב בקרמת (דיפתריה), היא אולי הבולטת שבהם. רק באמצע המאה הקודמת התפתחה ההבנה, כי לאינבו יכולה גם להיות השפעה ביולוגית. בנושא זה יש להזכיר את עבודתו של האמריקאי הנרי ביצ'ר.

ערן בן-אריה^1,2, שמואל אטיאס³, אולין שבד⁴

¹התוכנית לרפואה משולבת באונקולוגיה, השירות האונקולוגי, מרכז רפואי לין, מחוז חיפה והגליל המערבי, שירותי בריאות כללית, חיפה, ²היחידה לרפואה משלימה ומסורתית, המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי הטכניון, חיפה, ³בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, ⁴המכון ההמטו-אונקולוגי, מרכז רפואי כרמל, חיפה

בסקירה זו אנו בוחנים תוצאות של שבעה מחקרים מבוקרים אקראיים, שנבדקו בהם יעילות ובטיחות שיטות טיפול ברפואה משלימה במטופלים עם ממאירות המטו-אונקולוגית. מחקרים אלה התמקדו בהטבת איכות החיים של מטופלים בהיבטים נפשיים, הפרעה בשינה והקלה של תסמיני מערכת העיכול. בנוסף, מוצגות בסקירה תוצאות מחקרי מעבדה ומחקרים קליניים לא מבוקרים בצמחים ושיטות טיפול נוספות ברפואה משלימה, העשויות להוות בסיס למחקרים קליניים נוספים בעתיד. הכותבים ממליצים על ביצוע מחקרים שיתמקדו בהעצמת איכות החיים של מטופלים במחלקות ההמטו-אונקולוגיות, תוך ניטור של בטיחות הטיפול והימנעות מפגיעה ביעילות הטיפול ההמטו-אונקולוגי.

ארז לנג¹, מני אלקלעי², יניב שילה¹, קובי סתיו¹

¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המחלקה לגינקולוגיה, אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא תל השומר, רמת גן, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שכיחות סעיף השופכה (Diverticulum) בקרב אוכלוסיית הנשים הכללית היא 5%. בקרב נשים הלוקות בתסמינים שונים הקשורים לדרכי השתן התחתונות השכיחות גבוהה מכך, ובסדרות שונות דווח שהיא מגיעה לשיעור של 40%.

התסמינים הקלאסיים של סעיף השופכה הם טפטוף שתן לאחר השתנה וזיהומים נשנים בדרכי השתן. אולם מגוון התסמינים שיכולים להיגרם בגלל הסעיף הוא גדול וכולל דחיפות ותכיפות בהטלת שתן, שתן דמי, מלאות בדופן הקדמית של הלדן, אי נקיטת שתן, אצירת שתן, כאב בעת ההשתנה, כאב בעת קיום יחסי מין, כאב הממוקם באזור השופכה, והפרשה מוגלתית מהלדן (Vagina).

אמצעי דימות חדשים, כגון תהודה מגנטית, מאפשרים הדגמה אנטומית טובה של סעיפים שבעבר לא זוהו בבדיקות דימות שונות. עם זאת, במרבית הנשים נקבעת האבחנה באיחור ניכר. הסיבה העיקרית לכך היא מודעות נמוכה בקרב אוכלוסיית הרופאים. חשד קליני גבוה, בדיקה גופנית מדוקדקת והפנייה לבדיקות הדימות הנכונות, מאפשרים אבחון וטיפול מוקדם. במאמר זה נסקר הידוע בספרות העכשווית על סעיף השופכה בנשים, ומועלית הבעייתיות האבחונית והטיפולית. אנו תקווה, שהגברת המודעות תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, שימנעו מחולות רבות סבל מיותר.