תוצאת חיפוש

דורון נצר, אלדר ברקוביץ, שמואל רייס, טוביה וינברגר

המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט, הטכניון, חיפה

מספר בדרש טיפולי - מנד"ט - הוא כלי גישור בין מושגים סטטיסטיים חישוביים הנגזרים מתוצאות הניסוי לבין היישום הקליני. המנד"ט הוא מספר משוערך של חולים הנדרשים לקבל טיפול כלשהו כדי שאחד מהם יפיק תועלת מהטיפול. מושג זה משקף את המאמץ הטיפולי הנדרש על-מנת להשיג את

התוצאה הטיפולית הטובה ביותר. לדוגמה, המנד"ט לטיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה (acute otitis media) בילדים הוא 8, דהיינו נדרש טיפול ב-8 ילדים החולים בדלקת אוזן תיכונה ורק אחד מהם יוכל להפיק תועלת מהטיפול. בעולם הרפואה, המבוסס על evidence based medicine  ומסתמך יותר על מחקרים אקראיים מבוקרים (randomized controlled trials) וסקירות שיטתיות, (systematic reviews) המנד"ט מהווה כלי נוסף, ולהערכתנו יעיל מאוד, בבחירה נבונה של שיטת טיפול זו או אחרת.

מיכל כהן-דר (1), ליאורה אור (1), חזי לוי (2), אבשלום סטרולוב (3), שיהב שיהב (4), רחל מעוז (1), חנה סלע (1), אלכס לבנטל (5)

(1) לשכת בריאות מחוז הצפון, (2) פיקוד צפון, (3) לשכת בריאות נפת כינרת, (4) לשכת בריאות נפת עכו, (5) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

מאז 'שלום הגליל' בשנת 1982 שלטה ישראל ברצועת מגן בדרום-לבנון, אזור בו פעלה מיליציה של התושבים, שהפכה עם הזמן לצבא דרום-לבנון (צד"ל). ברבות השנים התעצמה והלכה פעילות הטרור באזור הביטחון, וגברה והלכה מעורבותו של צה"ל בלחימת גרילה באזור זה להגנת יישובי הצפון. בשנת 1999 הוחלט על-ידי ממשלת ישראל על נכונות לסגת מדרום-לבנון תוך הגעה להסכם עם ממשלת לבנון. משנכשלו המאמצים לחתימת הסכם עם לבנון וסוריה, נסוג צה"ל במאי 2000 מכל אזור דרום-לבנון, תוך שהוא מייצב קו הגנה חדש על גבולה הבינלאומי של מדינת ישראל על-פי החלטת האו"ם 425. ההיערכות לפינוי דרום-לבנון ללא הסכם והחשש לנהיגה שתלווה בלחימה עם ארגוני המחבלים, חייבו את צה"ל ומערכת הבריאות להיערך למתן שירותי רפואה לחיילי צה"ל, ולחיילי צד"ל ובני-משפחותיהם, הן במהלך הפינוי והן עם קליטתם בישראל. במחוז הצפון לקראת פינוי צה"ל מדרום-לבנון, על אופן קליטת עקורי דרום-לבנון ובעיות הבריאות שהתעוררו, ולהציג לקחים מערכתיים שיוכלו לסייע לרשויות בריאות להתמודד עם בעיות דומות בעתיד, המידע המוצג מבוסס על ראיון עם גורמי מערכת עם גורמי מערכת הבריאות שנטלו חלק פעיל במירב התהליכים וההחלטות, ועל מסמכים רלבנטיים בלישכת הבריאות במחוז צפון. ההיערכות לוותה בהתכוננות למספר תרחישים אפשריים ובמעטה כבד של שמירת סוד, שהקשתה על שיתוף גורמים נוספים במהלך ההכנות.

תוצאת ההיערכות הייתה קליטה ראשונית בחוף אמנון של 5,861 מפונים ופיזור מרביתם (4,201 בני-אדם) ל-11 מוקדים בנפות עכו, כינרת וצפת. עיקר פעילות מערכת הבריאות הייתה מתן שירותים טיפוליים (שירותי בריאות כללית), שירותי רפואה מונעת באמצעות צוות 'טיפות חלב' (חיסונים ומעקב נשים הרות) וביצוע פיקוחים (תברואיים והסעדה) במוקדים על-ידי צוותי בריאות הציבור. בעיות בריאות עיקריות היו התפרצות אבעבועות רוח, חרדה, בעיות מתחום בריאות השן וצורך בקבלת טיפולים מיוחדים.

לסיכום, נודעת חשיבות רבה לשיתוף-פעולה בין גורמים רפואיים, צבאיים, וגורמי ביטחון ואחרים בשיגרה ובשעת חירום. ערך רב נודע לניסיון שנצבר במחוז בעקבות ירי הקטיושות על יישובי קו העימות בראשית שנת 2000 ולנוהל שניבנה בעקבותיו, כולל להיערכות במבצע 'ענבי זעם' (1996) וקליטת האתיופים במבצע שלמה (1991). מומלץ לבנות נוהל ייחודי לקליטות פליטים, הכולל התייחסות למפתחות כוח-אדם, לכלים לניטור הפעולות הננקטות, וכן למימצאי המיפוי והמעקב.

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

דינה לב-שלוש (1), פאני ספרבר (1), אנדריאה גת (2), יוסף קלאוזנר (2), מרדכי גוטמן (3)

(1) המח' לכירורגיה ב', המכון לממוגרפיה, (2) והמכון לפתולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (3) המח' לכירורגיה א', בית-חולים מאיר, כפר-סבא

מחלת פג'ט, המהווה 0.5%-4.0% מכלל שאתות השד, דווחה לראשונה לפני כ-130 שנה. היא מתבטאת בתיפרחת אקזמטואידית בעור הפיטמה והעטרה, המלווה בהתהוות של שאת ממאירה בשד. עקב המראה הטב, בנשים רבות מאובחנת המחלה עד שישה חודשים בממוצע ממועד התהוותה.

קיימות שתי תיאוריות המנסות להסביר את מהות המחלה. האחת, 'האפידרמוטרופית', שבבסיסה ההנחה כי תאי הפג'ט הם תאים ממאירים הנודדים אל עור הפיטמה דרך צינוריות החלב, והשנייה מתבססת על ההנחה שחלה השתנות ממאירה מקומית של קרטינוציטים ההופכים לתאים דוקליים ממאירים.

בחמישים אחוזים מהחולות קיימת שאת נוספת בשד, לרוב במרחק של כ-2 ס"מ מהפיטמה. הפרוגנוזה נקבעת על-פי השאת הנלווית בשד; זו לרוב פולשנית עם שיעור גבוה של התפשטות לקישריות-הלימפה של בית-השחי. מחלת פג'ט המתבטאת בנגע בעור בלבד נושאת פרוגנוזה טובה, בדומה לשאת לא פולשנית של השד (DCID).

הטיפול בחולות פג'ט שנוי במחלוקת; בעוד שבעבר היה הטיפול הבלעדי כריתת שד, הרי שכיום, בעידן שבו מבוצע שימור השד ב-85% מהלוקות בסרטן שד פולשני, יש מקום לניסיון לשמר את השד גם בחולות פג'ט. הגורם הקובע את הצלחת שימור השד הוא זיהויה ואיפיונה של השאת הנלווית הפולשנית בשד.

מאיה מרגלית (1), הילה אלינב (1), ערן גולדין (2), ירון אילן (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) השירות לגסטרואנטרולוגיה, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

טרשת ראשונית בדרכי-המרה (טרד"מ) (PSC – Primary sclerosing cholangitis) היא מחלה דלקתית כרונית המתאפיינת בהיצרויות לייפתיות (fibrotic) של דרכי-המרה בתוך הכבד ומחוצה לו. כולנגיוקרצינומה היא סיבוך מוכר של טרד"מ, המתהווה ב-5%-15% מהחולים. קיים קושי רב באיבחון של התהוות כולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ בשל השינויים הקיימים מלכתחילה בדרכי-המרה משניים למחלה היסודית. לנוכח נתונים אלו, החולים מאובחנים בדרך-כלל בשלב שבו המחלה מפושטת והפרוגנוזה גרועה. חשיבות רבה נודעת לניסיון לאפיין את קבוצת החולים המועדים ללקות בכולנגיוקרצינומה ולפתח שיטות לגילוי מוקדם של המחלה, בין היתר כדי למנוע השתלת כבד בחולים עם כולנגיוקרצינומה מוכחת.

במאמר זה מובאת פרשת חולה שלקה במחלת קרוהן ובטרד"מ במשך שנים רבות, ופיתח כולנגיוקרצינומה. בהמשך נסקרת הספרות הרפואית בה נדונים גורמי-הסיכון לכולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ, האמצעים לגילוי מוקדם של המחלה והמשמעות של איבחון כולנגיוקרצינומה לגבי השתלת כבד.

מאיה מרגלית (1), הילה אלינב (1), ערן גולדין (2), ירון אילן (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) השירות לגסטרואנטרולוגיה, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

טרשת ראשונית בדרכי-המרה (טרד"מ) (PSC – Primary sclerosing cholangitis) היא מחלה דלקתית כרונית המתאפיינת בהיצרויות לייפתיות (fibrotic) של דרכי-המרה בתוך הכבד ומחוצה לו. כולנגיוקרצינומה היא סיבוך מוכר של טרד"מ, המתהווה ב-5%-15% מהחולים. קיים קושי רב באיבחון של התהוות כולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ בשל השינויים הקיימים מלכתחילה בדרכי-המרה משניים למחלה היסודית. לנוכח נתונים אלו, החולים מאובחנים בדרך-כלל בשלב שבו המחלה מפושטת והפרוגנוזה גרועה. חשיבות רבה נודעת לניסיון לאפיין את קבוצת החולים המועדים ללקות בכולנגיוקרצינומה ולפתח שיטות לגילוי מוקדם של המחלה, בין היתר כדי למנוע השתלת כבד בחולים עם כולנגיוקרצינומה מוכחת.

במאמר זה מובאת פרשת חולה שלקה במחלת קרוהן ובטרד"מ במשך שנים רבות, ופיתח כולנגיוקרצינומה. בהמשך נסקרת הספרות הרפואית בה נדונים גורמי-הסיכון לכולנגיוקרצינומה בחולים עם טרד"מ, האמצעים לגילוי מוקדם של המחלה והמשמעות של איבחון כולנגיוקרצינומה לגבי השתלת כבד.

רון מימון (1), מיכל שרון *, אורית רייש (2), דויד שניידר (1), ראובית הלפרין (1), אריה הרמן (1)

(1) המח' לרפואת נשים ויולדות; (2) והמכון לגנטיקה, בית-חולים אסף-הרופא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה בעבודה להלן היתה הערכת הליקויים העובריים שבגינם בוצעו הפסקות הריון בשליש השני והשלישי להריון. לשם כך בוצע סקר רטרוספקטיבי, שנכללה בו קבוצת הנשים שעברו הפסקת הריון, במרכז הרפואי אסף-הרופא בין 1999-2000. במהלך שנתיים בוצעו 137 הפסקות הריון יחיד בעקבות הוריה עוברית. מאה-ושניים מתוכן היו הפסקות הריון מוקדמות (עד שבוע 23) ו-35 הפסקות הריון מאוחרות (שבוע 23 ואילך). הגיל האימהי הממוצע היה 5+-31 שנים וגיל ההריון הממוצע עמד על 5+-20. הוגדרו שלוש הוריות עיקריות להפסקת הריון: אנטומית, כרומוסומית/גנטית וזיהומית.

בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות ההוריות העיקריות היו אנטומיות וכרומוסומיות/גנטיות (בכל אחת מהן: 45 עוברים, 44%). מאידך, בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרות הרוב המכריע היה בשל מומים אנטומיים (29 עוברים, 83%). מבין הפסקות ההריון המשניות לליקוי האנטומי – הסיבה השכיחה ביותר היתה מומים במערכת העצבים המרכזית (31%) ואחריה מומים בשלד (23%). בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומים רב-מערכתיים מאשר בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרת (18% מול 7%, p<0.001). מאידך, בקבוצת ההפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומי לב ומומי מערכת השתן (17% מול 11% ו-14% מול 9%, בהתאמה). מבין המומים הכרומוסומיים/גנטיים אובחנה טריזומיה 21 ב-24 עוברים (53%). מחלות זיהומיות היוו הוריה להפסקת הריון ב-13 עוברים (9%), ב-12 מהם עד השבוע ה-22 להריון. הגורם שבודד במרבית העוברים היה נגיף הציטומגלו.

לסיכום, בהריונות עד השבוע ה-23 היו הגורמים העיקריים להפסקת הריון ליקויים אנטומיים וכורמוסומיים/גנטיים, והיחס ביניהם היה שווה. בקבוצה זו של גורמים להפסקת הריון בלטו גם זיהומים. לעומת זאת, בקבוצת ההריונות המתקדמים היוו המומים האנטומיים הוריה עיקרית להפסקת הריון.

עדי רחמיאל (1), דרור איזנבוד (2), מיכה פלד (1),

(1) המח' לניתוחי פה ולסת, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, (2) היח' לאורטודונטיה וחיך שסוע, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

שיטת המתיחה ממלאת תפקיד חשוב בטיפול בעצמות פנים שלא התפתחו. את הלסת התחתונה ניתן להאריך באמצעות מכשירי מתיחה פנימיים או חיצוניים. מכשירי המתיחה הפנימיים הם קטנים ובלתי נראים מחוץ לפה, אינם משאירים צלקת חיצונית ואינם גורמים לבעיות חברתיות למתרפא. חסרונם הוא שליטה מופחתת על כיוון המתיחה והצורך בניתוח שני לפירוק המכשיר. הגורמים החשובים בטיפול הלסת התחתונה הם תיכנון המתיחה, מיקום החתך בעצם, שליטה על כיוון המתיחה וסוג מכשיר המתיחה. בלסת העליונה ניתן לבצע מתיחה בשלוש שיטות: 1) באמצעות מכשיר קשיח חיצוני; 2) באמצעות מסיכת פנים; 3) באמצעות מכשיר פנימי.

בשנים האחרונות יושמה שיטת המתיחה בטיפולים של דום-נשימה חסימתי בשינה. לשיטה מספר יתרונות על-פני השיטות הקיימות, בעיקר היא מאפשרת שיפור במעבר אוויר בחולים צעירים ואף ביטול הצורך בטרכאוסטומיה. בעצם המכתשית שבחלל הפה מאפשרת השיטה שיחזור על הרכס הספוג, על-מנת להחדיר שתלים מבלי להזדקק בשתלי עצם או בתחליפי עצם. בתיכנון הטיפול יש להעדיף תחילה הסתייעות במכשירים פנימיים. אולם במצבים קשים שנדרש בהם תיקון תלת-ממדי, יש למכשירים החיצוניים יתרון על-פני המכשירים הפנימיים.

בעתיד יהיה צורך לשפר את חיתוך העצם באנדוסקופיה, לפתח מכשירי מתיחה קטנים עם יכולת מתיחה תלת-ממדית, ולשפר את איכות העצם על-ידי הסתייעות בציטוקינים ובגורמי גדילה – כל זאת כדי לקצר את זמן נשיאת המכשיר על-ידי המטופל.

יאיר למפל

המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון

דופלר דרך הגולגולת היא שיטת דימות בעל-שמע, שמודגמות בה מהירויות זרימה בעורקים התוך-גולגולתיים. דופלר תיפקודי דרך הגולגולת (דתד"ג), היא שיטת איבחון המשווה בו-זמנית את מהירויות זרימת הדם בעורקים השונים בשני דורי המוח (ההמיספרות). בדיקת הדימות מבוצעת קודם לביצוע מטלות תנועתיות או קוגניטיביות ולאחריהן. הנחות היסוד העומדות בבסיסה של שיטה זו נדונו בעבודות שונות ויישומה מוכח כיעיל בחשיפה לגירויים השונים, אם כי בדרגת  יעילות שונה. יעילותה של שיטה זו הוכחה באיבחונים של המערכת הוואסקולרית המוחית הקדמית (המערכת התרדמנית). פירסומים שבהם נדון היישום של שיטה זו במערכת הוואסקולרית המוחית האחורית (המערכת הוורטברובזילרית) הם דלים יחסית והשיטה לא הוכחה עדיין במידה מספקת. שיטה זו היא יעילה וקלה לתיפעול כשנדרשת הדגמת שינויים בזרימת הדם למוח, תוך היחשפות למטלות תנועתיות וקוגניטיביות או לגירויים חיצוניים תחושתיים, שמיעתיים או ראייתיים. שיטה זו עשויה להיות לעזר ברמה המחקרית בקבוצות נבדקים בריאים או בקבוצות חולים שונות. בנוסף לכך, יתכן יישום קליני נרחב במעקב אחר חולים בשלבי השיקום השונים.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.

אריה באואר (1,2), פאולה רושקה (1,3), אלכסנדר גרינשפון (1), רזק חואלד (1) ורוברטו מסטר (4,5)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

עם חקיקת החוקים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, שבהם מעוגנים זכויותיו של הפרט בכלל ושל חולה הנפש בפרט, חלה עלייה גדולה במודעות החולים לזכויותיהם ולאפשרות העומדת בפניהם לקבול בפני הרשויות המוסמכות אם לדעתם זכויותיהם לא נשמרו או נפגעו.

המחקר להלן, שבו נדונה הסוגייה של קבילות הציבור, בוצע במחלקה לפסיכיאטריה משפטית, בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפועלת על-פי דגם תיווך ייחודי עליו יפורט בהמשך.

למרות העלייה במודעות החולים לזכויותיהם, קיים מצב של תת-דיווח מסיבות שונות, בין השאר עקב חשש של החולים שמא יאונה להם רע עקב תלונתם או מחוסר מודעות לאפשרות להגיש תלונה וכיצד.

במאמר זה מובא סיכום שנת 2001 בסוגיית הטיפול בתלונות ובפניות שנתקבלו בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מהציבור הרחב, מכלל חולי הנפש, ממשפחות, מאגודות ומעמותות לזכויות האזרח המתייחסות לבריאות הנפש. כמו-כן, מנותחים במאמר זה תוכן התלונות, תהליך הבדיקה והטיפול בהן, ותיבחנה תוצאות הטיפול.

מניתוח הנתונים עולה, כי רוב המתלוננים היו המטופלים עצמם, ממין זכר ומבוגרים. תוכן התלונות היה בסוגיית הטיפול שקיבל המתלונן כשזה לא התאים לציפיותיו ולהשקפתו. במחצית (50%) מהתלונות נדון הטיפול שניתן במסגרת המירפאה. שני-שלישים מהמתלוננים (65%) הגישו תלונה אחת בלבד במהלך השנה. הטיפול בתלונה והמענה לפונה הסתיים בשני-שלישים מהמקרים (66%) תוך חודשיים.

לסיכום, מובאות המלצות לשיפור השירותים הקיימים לאלו הנזקקים להם.
 

נחום בגלייבטר(1), עודד זמיר(1), מיכאל מילגרום(2), אליהו אשכנזי(2), רונית גרינבוים(1), יזהר פלומן(2) והרברט פרוינד(1)

המח' לכירורגיה(1) ויחידת הגב(2), בית החולים האוניברסיטאי הדסה הר-הצופים והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

קיבוע קדמי של עמוד השידרה המותני (קקעש"מ)(1) (Anterior Lumbar Interbody Spinal Fusion–ALIF) מבוצע כטיפול במצבים כמו ספונדילוליסטיזיס, מחלות ניווניות של דיסקים בעמוד-השידרה או בעקבות כישלון קיבוע אחורי של עמוד-השידרה המותני. לביצוע קקעש"מ פורסמו גישות ניתוח שונות הן דרך דופן הבטן הקדמית וחלל הצפק והן בגישה אחור-ציפקית (retro-peritoneal approach).

עניין בביצוע הליכים אלה בגישה לאפרוסקופית התעורר כבר בתחילת שנות התשעים. בעקבות זאת פותחו שיטות ניתוח מתאימות, פותח מיכשור לאפרוסקופי ייעודי ונוצר שיתוף-פעולה בין מנתחים לאפרוסקופיים ומנתחי עמוד-שידרה. פירות מאמץ זה הניבו סידרת פירסומים על כריתות לאפרוסקופיות של דיסקים בעמוד-השידרה המותני, עם או ללא קיבוע. במאמר זה מסוכם ניסיוננו ב-23 הניתוחים הלאפרוסקופיים הראשונים לקקעש"מ שביצענו בבתי-החולים של הדסה.

דרור מנדל, אייל צימליכמן ויצחק קרייס

הפורום השנתי הלאומי לשיפור שירותי הבריאות התכנס זו השנה ה-14 באורלנדו, ארה"ב, בין התאריכים 8-11 בדצמבר. בפורום נכחו נציגי ספקי שירותים רפואיים בארה"ב וברחבי העולם, אנשי סגל רפואי, אנשי מינהל רפואי, אנשי מערכות איכות וגורמי ממשל שונים בארה"ב. ציבור רחב ומגוון התכנס יחדיו לדון בסוגיות איכות בשירותי הרפואה, אבטחת איכות וניהול סיכונים, תוך בחינת היבטים שונים של נושאים אלו, ותוך לימוד התנעת תהליכי שינוי באירגונים והטמעתם.

(1,2) אריה באואר, (1,3) פאולה רושקה, (1) אלכסנדר גרינשפון, (4) אלי גרינר, (5,6) רוברטו מסטר

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) לישכת הפסיכיאטר, מחוז צפון, נצרת, (5) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (6) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נדונה סוגיית האחריות למעשה המטופל הפסיכיאטריה לגבי צד שלישי (זר לקשר מטפל-מטופל), בעיקר בהקשר למעשי אלימות של המטופל. נושא זה עלה לכותרות בתקשורת, וכן לדיונים מקצועיים רפואיים ומשפטיים מאז פרשת טרסוף המפורסמת, שבה רצח מטופל פסיכיאטרי את חברתו לאחר שסיפר על כוונתו זו למטפל. הפסיכיאטר מצידו לא דיווח על כך, והואשם בכך שלא הגן על הצד השלישי ולא עשה די כדי למנוע את המעשה האלים. הוא נתבע בתביעת רשלנות נזיקית.

במאמר זה נסקר המצב המשפטי שהיה קיים בקליפורניה לפני פרשת טרסוף, והמצב שנוצר בעקבותיו לאחר פסיקת בית-המשפט בין השנים 1974-1976, שדן באותה פרשה והרחיב את גבולות אחריות המטפל. כמו-כן, מנותח במאמר זה המצב המשפטי הקיים כיום בישראל בנושא זה וחסרונותיו. נביא את הצעותינו לתיקון המצב הנוכחי תוך מתן המלצות ביצועיות (אופרטיביות) ליישום בפועל, כגון בירור מקיף לגבי המעשה האלים הפוטנציאלי וזיהוי הקורבן, צעדים למניעה ולטיפול, אזהרת הקורבן ועירוב גורמים רלבנטיים.

יורם פינקלשטיין (1), חנן שניידר (2), אורי וורמסר (3)

(1) המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק ירושלים, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, (2) המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, (2) הפקולטה למדעי הטבע, גבעת רם, האוניברסיטה העברית בירושלים

האמוניה ומלחיה הסבו לאחרונה את תשומת לב הציבור, בהלך המשבר במשק המים בישראל ובהקשר לסוגייה של איכות הסביבה. העניין החדשותי הגיע לשיאו עם מתן ההנחייה לתושבי גוש דן להימנע משתיית מי ברז, בעקבות חדירתם של מלחי אמוניה למערכת המוביל הארצי. בתודעה הציבורית נתפס אמוניה כרעל מובהק. עם זאת, ההתייחסות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הטוקסיקולוגיה בפרט לתרכובות אמוניום, שונה לחלוטין מההתייחסות לאמוניה. מלחי אמוניום, כגון אמוניום דו-פחמתי, נחשבים כבעלי רעילות נמוכה. מלחים אלה נכללים באופן נרחב בתרופות ובתוספי מזון. מכאן, שהימצאות מלחי אמוניום במי-שתייה אכן עלולה להעיד על זיהום המים, אך כשלעצמה אין היא גורמת להרעלה או לאירוע בעל משמעות טוקסיקולוגית.