תוצאת חיפוש

ליאור שבתאי, מיכאל דרקסלר, נחמיה בלומברג

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

ירידה בזילוח לשד העצם (Bone marrow) עלולה להוביל לנמק איווסקולרי של העצם – תהליך המוביל לחולשה מכאנית של העצם התת סחוסית ולתמט. לתהליך זה גורמים רבים המתבטאים בעוצמה משתנה. כתגובה לנמק,  מתחילה ספיגת עצם נמקית על ידי האוסטאוקלסטים. תהליך זה מתרחש מהר בהשוואה לתהליך בניית העצם על ידי האוסטאובלסטים. היעדר שיווי משקל זה בין פירוק ליצירה מוביל לפגיעה בשלמות מבנה העצם ומוביל לתמט. עיוות הראש משנית לתמט מוביל לשינויים מוקדמים עקב שחיקה, מצריך ברוב החולים ניתוח, וכרוך בכאב ובתחלואה. ההיגיון העומד בבסיס הטיפול בביפוספונטים, מעכבי האוסטאוקלסטים, הוא לגרום להאטת קצב הספיגה, לאפשר בנייה טובה יותר של עצם, ולהפחית את אירועי התמט והתחלואה הנלווית לכך. מטרתנו בסקירה זו היא להציג את תוצאות הטיפול בביפוספונטים בחולים עם נמק איווסקולרי של ראש עצם הירך.

אהרון קסל

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

בתאריכים 25-26 במרץ 2011 התקיים ברומא כנס מומחים בנושא מחלות אוטואינפלמטוריות רב מערכתיות (Systemic autoinflammatory diseases). השתתפו בכנס כמה רופאים וחוקרים מרחבי העולם בעלי התמחויות שונות, כגון ראומטולוגים, אימונולוגים ורופאי עור, המטפלים בחולים הלוקים במחלות אלו. הכנס הורכב מהרצאות מוזמנות ומסדנאות עבודה בקבוצות מצומצמות.

אבי אלבז¹, עמית מור¹, גנית סגל¹, מיכאל דרקסלר², דורון נורמן³, אלי פלד³, נמרוד רוזן⁴

¹קבוצת המחקר של אפוסתרפיה, הרצלייה, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: מחלת מפרק ניוונית היא מחלה שכיחה המאפיינת את הגיל המבוגר. התסמינים הבולטים הם כאב, ירידה בתפקוד, נוקשות במפרקים ונפיחות. הטיפול ממוקד בהפחתת הכאב ובשיפור התפקוד. בשנים האחרונות משתרשת ההבנה, כי לגורמים ביו-מכאניים יש השפעה מכרעת על התקדמות המחלה וכי יש לטפל בגורמים אלו.

מטרות: לבחון את ההשפעה של טיפול ביו-מכאני חדשני על רמת הכאב והתפקוד של אנשים עם מחלת מפרק ניוונית של הברך.

שיטות: 745 חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך הוכללו במחקר. כל הנבדקים עברו בדיקת הליכה ממוחשבת, ומילאו שאלון כאב ותפקוד (Western Ontario and McMaster Osteoarthritis Index – WOMAC), ושאלון איכות חיים (SF-36 Health Survey). הבדיקות בוצעו לפני הטיפול ולאחר שלושה חודשי טיפול. טיפול ביו-מכאני חדשני (אפוסתרפיה), הכולל התאמה אישית של מערכת הליכה ייחודית, ניתן לכל המטופלים. התאמת מערכת ההליכה מובילה לשינוי המנח הביו-מכאני, על ידי הסטת העומסים הפועלים על המפרק, ובכך גורמת להפחתה מיידית של הכאב. נוסף על כך, מבנן של היחידות הביו-מכאניות יוצר הפרעה מבוקרת (פרטורבציה) ומוביל לאימון המערכת העצבית-שרירית.

תוצאות: ירידה מובהקת נצפתה ברמת הכאב ובמוגבלות בתפקוד בעקבות שלושה חודשי טיפול (28.6% ברמת הכאב ו-25.2% ברמת המוגבלות בתפקוד). כמו כן, עלייה מובהקת נצפתה בסולם התפקוד של שאלון איכות החיים (17.8%) ובסולם המצב הנפשי של שאלון איכות החיים (11.0%). עלייה מובהקת נצפתה גם במהירות ההליכה, בתדירות הצעד, באורך הצעד ובמשך זמן התמיכה היחידני (7.6%, 4%, 3.7% ו-1.6%, בהתאמה) בעקבות שלושה חודשי טיפול.

מסקנות: שלושה חודשי אפוסתרפיה הובילו להפחתה משמעותית ברמת הכאב, ולשיפור משמעותי ברמת התפקוד ואיכות החיים של חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך. שיפור משמעותי נצפה גם בתבניות ההליכה של חולים אלו.

ניגוד אינטרסים: חלק מהחוקרים קיבלו/יקבלו הטבות אישיות או מקצועיות מחברה מסחרית הקשורה באופן ישיר לנושא מאמר זה. ד"ר אבי אלבז וד"ר עמית מור הם בעלי מניות בחברת אפוס. גנית סגל  עובדת בשכר בחברת אפוס. ד"ר מיכאל דרקסלר, ד"ר דורון נורמן, ד"ר אלי פלד וד"ר נמרוד רוזן אינם זכאים להטבות אישיות או מקצועיות הקשורות באופן ישיר לנושא מאמר זה.

מיכאל דרקסלר, אמיר חיים, תמיר פריטש, ישי רוזנבלט 

חטיבה אורתופדית ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 

שבר בעצם הסירה (עצם הסקפואיד) הוא השבר השכיח ביותר בעצמות הקרפליות של שורש כף היד, ושיעורו מגיע ל-11% מכלל השברים בגפיים העליונים. על פי רוב נגרם השבר כתוצאה מנפילה עם יד מושטת לפנים. אבחון השבר נקבע לרוב בבדיקה גופנית ונתמך בצילום רנטגן פשוט. בדיקות מתקדמות יותר כמו טומוגרפיה מחשבית (CT), מיפוי עצמות ותהודה מגנטית (MRI), משפרות את סגוליות האבחנה.

שברים ללא תזוזה של עצם הסירה מטופלים לרוב שמרנית בקיבוע גבס. כאשר קיימת תזוזה של מרכיבי השבר או כאשר נגרם שבר ללא תזוזה בחולה הפעיל גופנית, נדרש ניתוח לקיבועו בעמדה אנטומית, באמצעות ברגים חלולים. המטרות בניתוח הן להפחית את משך הגיבוס ולאפשר הפעלה מוקדמת של שורש כף היד, תוך הקטנת הסיכון לסיבוכים מאוחרים שמקורם באיחוי לקוי או בחסר איחוי של עצם הסירה, דוגמת שינויים דלקתיים בשורש כף היד, פגיעה ביציבותו ונוקשות מפרקים.

טומוגרפיה מחשבית נמצאה כשיטה העדיפה על פני צילומי רנטגן להערכת מיקום השבר, צורתו  ומידת התזוזה בין החלקים.

זיהוי מדויק וטיפול מוקדם בשברים של עצם הסירה, הם המפתח להצלחת הטיפול.

בן שופטי^1,4, שלומי קונסטנטיני⁴, סיגל פרידמן^1,4, ליאת בן סירה^3,4, ענת קסלר⁴,

¹המחלקה לנירוכירוגיה ילדים, בית חולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ²היחידה לנירואופתלמולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ³היחידה לרדיולוגיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ⁴המרכז הישראלי לנירופיברומטוזיס על שם גילברט, בית החולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

*העבודה הוגשה כחלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה

גליומות של מערכת הראייה (OPG - Optic Pathway Glioma) הן השאתות הראשוניות הנפוצות ביותר במסלולי הראייה העצביים, ומהוות כ-1% מכלל שאתות המוח באוכלוסייה וכ-5% מכלל שאתות המוח בילדים. בקרב חולי נירופיברומטוזיס מסוג 1 (מחלה תורשתית גנטית המתאפיינת בשכיחות יתר של שאתות ממקור עצבי) זוהי השאת השכיחה ביותר, ושיעורה נע בין 15% ל-20% מכלל שאתות מערכת העצבים. שאתות אלו גדלות בקצב איטי ויציב, ויכולות להישאר שקטות שנים רבות לאחר האבחון, בעיקר בילדים הלוקים בנירופיברומטוזיס מסוג 1. אולם בקרב חלק מהחולים השאתות גדלות עד לגרימת פגיעה קשה בראייה, עיוורון, הפרעות אנדוקרינית ומוות, וחולים אלו נזקקים לעיתים לטיפול (כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות). כיום קיים קושי קליני בהערכת מהלך השאת, בבחירת המועמדים המתאימים לטיפול אונקולוגי ובהתאמת הטיפול לכל חולה באופן פרטני. במאמר זה נסקרים מאפייני השאתות, מובאים חידושים מהספרות העדכנית, ומפורטות דרכי מעקב וטיפול מומלצות.
 

מיכאל דרקסלר, אמיר חיים, תמיר פריטש, יריב גולדשטיין, ניר כהן

החטיבה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

ניתוחים להחלפה מלאה של מפרק הירך הביאו לפריצת דרך בטיפול בחולים עם מחלת מפרקים ניוונית, ומציעים תשובה הולמת לשיכוך כאב ולשיפור הניידות במטופלים. העלייה בשיעור הניתוחים המוצעים גם למטופלים בגיל צעיר באופן יחסי, הגבירה את הצורך בשיפור העמידות של המישתלים. כיום מקובל להניח, כי הגורם העיקרי לכשל המישתלים הוא תגובה ביולוגית לחלקיקי שחיקה של המסבים המביא לספיגת עצם (Osteolysis). בעקבות זאת, הושקע מאמץ ניכר במחקר לפיתוח טכנולוגיית מסבים חדישה, המציעה קינמטיקה משופרת ויצירת נפח מופחת של חלקיקי שחיקה. הטכנולוגיות העדכניות העומדות לרשותנו היום כוללות פוליאתילן מועשר בקשרים צולבים (Highly cross-linked polyethylene), מסבי קרמיקה על קרמיקה ומסבי מתכת על מתכת.

בסקירה הנוכחית נתמקד במסבי מתכת על מתכת, מתוך מטרה עיקרית לדון בעקרונות הביומכאניים העומדים מאחורי טכנולוגיית מסבי מתכת על מתכת ובתוצאות הקליניות של יישום טכנולוגיה זאת.
 

תת הוועדה למעבדות קרישה של האיגוד להמטולוגיה:

גלית שריג¹, אוסנת גרח יהושוע², ורדה דויטש³, אשר וינדר⁴, אסתי חי-עם⁵, בנצי כץ³, יהודית להב⁶, עליזה קסל⁷, אריאלה ציבלין⁸, משה סורוזון⁹, אורית שימרון¹⁰

¹רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, ²מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ³מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴מרכז רפואי וולפסון, ⁵בית חולים הדסה, ירושלים, ⁶בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁷מרכז רפואי כרמל, חיפה, ⁸מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁹שירותי בריאות כללית, ¹⁰מכבי שירותי בריאות

נוגד קרישה זאבתי (Lupus anticoagulant) הוא כינוי לנוגדנים הגורמים להארכה של תבחיני קרישה, התלויים בפוספוליפידים. נוגדנים אלה נחשבים כגורמי סיכון לאירועי פקקת ולסיבוכי הריון הקשורים לתסמונת נוגדנים נגד פוספוליפידים.

תסמונת נוגדנים נגד פוספוליפידים היא תסמונת קלינית המבוססת על שילוב של אירוע פקקת בווריד או בעורק או\ו על סיבוכי הריון – בעיקר הפלות נשנות, והיא מאובחנת בבדיקת מעבדה.  אבחון המעבדה מתבסס על נוכחות נוגד קרישה זאבתי, נוגדנים כנגד קרדיוליפין ו/או נוגדנים כנגד b2 Glycoprotein I בשתי לקיחות דם, המרוחקות זו מזו בזמן של 12 שבועות לפחות.

למרות שאבחון מעבדה של נוכחות LAC נמצא בהתאמה הטובה ביותר עם אירועי פקקת, האבחון בעייתי בהיעדר סטנדרטיזציה בינלאומית.

במאמר זה מדווח על האבחון במעבדה של נוגד קרישה זאבתי, מפורטות הבדיקות המומלצות על ידי תת הוועדה למעבדות הקרישה של האיגוד להמטולוגיה בישראל, מובאות אפשרויות האבחון בחולים המטופלים בנוגדי קרישה, ומפורטת דרך ההתייחסות לתוצאות.

יהודה שינפלד, נתן וקסלר, זהר מור

ביקורות על 3 ספרים: רפואה בין השורות – אסופת מאמרים בעריכת אורנה כהן; נשמה יתרה – סיפורם של מייסדי מקצוע הרדמה בישראל, מאת גבריאל גורמן בשיתוף ליאור גרנית; הרים מעבר להרים, מאת טרייסי קידר.

אמיר חיים¹, ענת להב², תמיר פריטש¹, מיכאל דרקסלר¹, זיוה יזהר³

¹המרכז הרפואי תל אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²משי – מרכז שיקום ילדים, ירושלים, ³המחלקה לפיזיותרפיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

תסמונת דאון (ת"ד) היא השכיחה מבין התסמונות הלא תורשתיות הגורמות לפיגור שכלי. התסמונת מלווה במאפיינים פנוטיפיים טיפוסיים ובשכיחות גבוהה של שלל ליקויים רב מערכתיים מלידה ונרכשים. פגיעות אלו מובילות לתפקוד לקוי של מערכת השריר-שלד, וגורמות לפגיעה בכישורי התנועה וההליכה. סטיות ההליכה, אשר מתפתחות בגיל הרך, מלוות את האדם הלוקה בתסמונת דאון גם בבגרותו. בסקירה זו מובאים מאפייני התסמונות עם התמקדות בפגיעות האורתופדיות בגו, בגפיים התחתונים ובתבניות ההליכה הטיפוסיות.

אהרון קסל, אליאס טובי

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה – הטכניון, חיפה

בחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר אינם מגיבים לטיפול בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1 ו(H2 ונזקקים לעיתים קרובות לטיפול בקורטיקוסטרואידים, ניתן לשקול טיפול  בציקלוספורין A. טיפול זה ניתן על-פי-רוב למשך 1-3 חודשים במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום, ובעקבותיו חלה בשני-שלישים מהחולים הפוגה מלאה קצרת מועד (3-6 חודשים) וברבע מהם הפוגה ארוכה.

המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק את התגובה הטיפולית והשפעות-הלוואי למתן ממושך יותר של ציקלוספורין A לחולים הלוקים בחרלת כרונית קשה אשר טופלו בעבר בציקלוספורין A עם הפוגה קצרת מועד.

בעבודה זו נכללו 6 חולות (גיל ממוצע 11.9±40.8 שנים) עם חרלת כרונית קשה (משך מחלה ממוצע 6.2 ±7.3 שנים). כל החולות טופלו בציקלוספורין A במינון של 2-3 מ"ג/ק"ג ביום בדרך פומית למשך 4±11.6 חודשים. 

בעת מתן הציקלוספורין A חלה הטבה משמעותית בחומרת החרלת בחמש מטופלות, והן לא נזקקו להמשך טיפול בפרדניזון. במטופלת נוספת חל שיפור קל בחומרת החרלת, והיא נזקקה להמשך טיפול בפרדניזון במינון של 5-10 מ"ג/יום ובציקלוספורין A במינון של 3 מ"ג/ק"ג/יום. שתי מטופלות התלוננו על שיעור-יתר ונמלול קל, ומטופלת אחת לקתה בשילשול קל. כל ששת החולות עדיין מטופלות בציקלוספורין A.

לסיכום, ההתרשמות של המחברים היא, כי טיפול ממושך בציקלוספורין A בחולים הלוקים בחרלת כרונית הוא יעיל ומלווה בהשפעות-לוואי קלות. עם זאת, הגדלה של מספר נבדקים נחוצה כדי לחזק מימצאים אלו.

ענת קסלר, משה פיינסוד

¹היח' לניראופתלמולוגיה, מח' עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נזק לעצב הראייה הוא אחד מהתוצאות הקשות של פגיעות בגולגולת ((Craniocervical injuries, והוא מותיר את הנפגע עם אובדן ראייה בדרגות שונות. בין היתר עלול עצב הראייה להיפגע בצורה בלתי ישירה עקב פגיעת ראש סגורה בצדעי המצח. בפגיעה מסוג זה מועתקת עוצמת הפגיעה לתעלה הגרמית שדרכה עובר עצב הראייה מקוטב הארובה אל תוך הגולגולת.

המנגנונים הפיזיקליים והשינויים ההיסטואנטומיים הגורמים לנירופתיה של עצב הראייה שמפגיעה בלתי ישירה (נער"פ) (Indirect traumatic optic neuropathy) נחקרו לעומקם. אולם בישראל, בדומה למדינות אחרות במערב, קיימת תופעה של איחור או חסר באיבחון פגיעות בעצב הראייה, וקיים פער המגיע עד פי עשרה בין מרכזים שונים בקביעת האבחנה בשלב החדיד ( Sub-acute phase), בשל כך ייתכן שהנפגעים מחמיצים אפשרות לקבלת טיפול הולם. 

ההסתייעות בפוטנציאלים מעוררי ראייה מהווה גורם חשוב בשלב האיבחון, בעיקר בחולים מחוסרי הכרה. מהלכה של נער"פ יכול להיות אובדן ראייה מיידי או מתקדם, אך יש שמתרחשת הטבה עצמונית. לא פותח עדיין תבחין אמין שיאפשר לחזות את המהלך הקליני. מהסקירה הנוכחית עולה, כי אין יתרון לאף אחד מהטיפולים הננקטים כיום, קרי ניתוח לשיחרור העצב מלחץ, מתן קורטיקוסטרואידים במינון גבוה או השגחה בלבד. ייתכן שכינון מאגר נתונים רב-מרכזי, שגם בתנאים של ישראל ייאגרו בו נתונים של מספר חולים משמעותי, יוכל לתרום לקביעת מדיניות טיפול מוסכמת.

אהרון קסל ואליאס טובי

לפלונומיד היא תרופה חדשה המיועדת לטיפול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית. פעילותה נוגדת-הדלקת העיקרית של התרופה נובעת מיכולתה לעכב יצור פיקימידינים בלימפוציטים משופעלים. לאחרונה פורסמו דיווחים שתוצאותיהם מעידות על יעילות קלינית במתן התרופה לחולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית.

בסקירה זו נדונים מנגנוני הפעולה וההיבטים הפארמקולוגיים של לפלונומיד. כמו-כן מדווח ניסיוננו, הקצר יחסית, והניסיון הקיים עד כה בספרות הרפואית במתן תרופה זו לחולי זאבת אדמנתית מערכתית.

ענת קסלר ונתן גדות

הכינוי "שאת מדומה במוח" (pseudo tumor cerebri/ idiopathic intracranial) (שמב"מ) ניתן למצב שבו קיים לחץ תוך-גולגולתי מוגבר שאינו נגרם מתהליך תופס מקום. על מנת שיוגדר מצב כזה, יש צורך במדידת לחץ נוזל השידרה. מדידה זו לא היתה אפשרית עד ש-Quincke הציע לראשונה את שיטת הדיקור המותני. בהמשך הוא איבחן את קיומה של התיסמונת ובשנת 1893 הציע לכנות את התיסמונת בשם meningitis serosa. השם pseudo tumor cerebi הוצע על-ידי Nonne בשנת 1904, והמדדים לאיבחון שמב"מ נקבעו כבר בשנות השלושים של המאה ה-19 על-ידי Walter Dandy – אחד מאבות הנירוכירורגיה המודרנית. מדדים אלה הותאמו לעידן המודרני על-ידי Smith ו-Wall בשנת 1985. המדדים המקובלים כיום כוללים סימנים ותסמינים ללחץ תוך-גולגולתי מוגבר, והיעדר סימנים נירולוגיים חולניים, למעט שיתוק עצב הגולגולת ה- VI (abducens) בחולה ער ומשתף פעולה. היעדר תהליך תופס מקום בבדיקות דימות חיוני לקביעת האבחנה, ולא נדירה הדגמה של אוכף תורכי ריק (empty sella). על מנת לאשש את האבחנה, יש כורח בביצוע דיקור מותני. לחץ פתיחה מעל 250 מ"מ במבוגר ומעל 200 מ"מ בילדים תומכים באבחנה, אולם ערכים שבין 200-250 מ"מ אינם איבחוניים ומצריכים דיקור נישנה, תוך הקפדה על מדידת הלחץ כשהחולה נינוח ושוכב על צדו. תכולת הנוזל צריכה להיות תקינה, אם כי לעתים נצפה ריכוז נמוך של חלבון. לעתים נדירות ייתכנו סיבוכים עקב הדיקור, והמסוכן ביותר הוא צניחת שקדי המוחון אל תוך החור הגדול. מאחר שקיימות תנודות בלחץ נוזל-השידרה במהלך היממה, חולים שלגביהם האבחנה של שמב"מ היא כמעט ודאית עשויים שלא להיות מאובחנים בבדיקת דיקור מותני ראשונה, ולכן חשוב במקרים אלה לחזור על הבדיקה.

Surgery in Patients over 100 Years of age 5-Year Experience (1995-2000)

Victor Ginzburg¹, Gabriel Szendro¹, Luis Golcman¹, Natan Weksler², Shemuel Yurfest¹, Yefim Charach¹

The Departments of Vascular Surgery¹ and Anesthesiology², Soroka Medical Center, Ben-Gurion University, Beer-Sheba, Israel

The age distribution of a given national population is of utmost importance when dealing with public health and analyzing the use of various national health facilities. This is based on the totally different use of health sources by different age groups. Despite continuous prolongation of life expectancy and the related aging of the western hospitalized population the sub-group of patients over 100 year old of age is unusual demographically and accounts for only a very small portion of the total number of patients hospitalized in surgical wards. During the 5 year experience between 1995 and 2000 seventeen such patients were admitted to our surgical departments. Eight of those underwent 11 operations with zero peri-operative mortality and no significant complications. These 11 operations in this elderly population are the basis of our report.

ACE Gene Polymorphism in a Diabetic Cohort and Diabetic Nephropathy

Orna Levinson, Shmuel Oren, Chana Yagil, Marina Sapojnikov, Alexander Wechsler, Rosanna Bloch, Yoram Yagil

Laboratory for Molecular Medicine, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba and Barzilai Medical Center, Ashkelon

The renin-angiotensin system is thought to play an important role in the pathophysiology of kidney disease in diabetes. Previous studies have shown a possible association between the D allele of the angiotensin converting enzyme (ACE) gene, known to be associated with higher circulating levels of ACE, and increased risk of developing nephropathy in NIDDM. The present study investigated the distribution of ACE gene genotypes in the general population and patients with NIDDM, the association between the D allele and diabetic nephropathy, and the association between the ACE genotype and involvement of other target organs in NIDDM. The ACE genotype (insertion/deletion I/D) was determined in all subjects, subsequently divided into 3 groups based on their polymorphism (DD, DI and II). The presence of nephropathy was defined by an albumin-creatinine ratio of 30 mg/g or greater (mean of 2 first morning urine samples).

In the general population most had the D allele (DD or ID) and a minority the II genotype. There was no association between genotype and hypertension, ischemic heart disease, hyperlipidemia, and cerebrovascular or peripheral vascular disease. In diabetics the genotype distribution was not different from that in the general population. Within the diabetic group, there was no association between genotype and hypertension, hyperlipidemia, duration of diabetes, or HbA1C levels. Nephropathy, found in 81 of the 156 with NIDDM, was not associated with genotype. Diabetic nephropathy was not associated with retinopathy, neuropathy, or ischemic heart, cerebrovascular or peripheral vascular disease. We conclude that in the population sampled, there was no association between the D allele of the ACE gene and the risk of developing nephropathy in NIDDM.