תוצאת חיפוש

הקדמה: שיחות מוקדמות בנוגע למטרות טיפוליות בחולים עם סרטן מתקדם נמצאו קשורות לקבלת טיפול פחות אגרסיבי לקראת סוף החיים ולאיכות חיים טובה יותר בסמוך למוות. על אף זאת, שיחות אלו בין אונקולוגים למטופליהם לא תמיד מתקיימות.

מטרות: בחינת גישתם של אונקולוגים בישראל בנוגע לשיחות סוף חיים והנחיות רפואיות מקדימות וזיהוי חסמים המקשים עליהם לדון בנושאים אלו עם מטופליהם.

שיטות מחקר: במחקר נכללו רופאים אונקולוגים מבתי חולים בישראל אשר נתבקשו למלא שאלון במטרה להעריך חסמים לשיחות סוף חיים בין רופאים למטופלים. כלי המחקר ניבנה על בסיס שאלון מחקר קנדי שנבדק בקרב רופאים בבתי חולים בקנדה והותאם למחקרנו, המשתתפים התבקשו לדרג את חשיבות החסמים השונים.

תוצאות: השאלונים מולאו על ידי 84 רופאים. מרבית המשיבים (97%) סברו כי חשוב לנהל שיחות בנוגע למטרות הטיפול עם המטופלים ו-67% סברו כי חשוב להחתים את המטופל על טפסי הנחיות רפואיות מקדימות. המשתתפים דירגו את קבוצת החסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחסמים המשמעותיים ביותר. מתוכם, החשובים ביותר היו קושי של המטופל וקושי של משפחתו לקבל את הפרוגנוזה הקשה של המטופל, אלו דורגו כחשובים על ידי 90% ו-78% מהמשתתפים, בהתאמה. בנוסף, קושי של המטופל להבין את המגבלות והסיבוכים בטיפול מאריך חיים דורג על ידי 81% מהמשיבים כמחסום חשוב. חסמים הקשורים לרופא המטפל ולמערכת הרפואית דורגו כחשובים פחות, אך מתוכם, מחסור בזמן והרצון לשמור על תקוות המטופל קיבלו גם הם ציון גבוה יחסית, 80% ו-74%, בהתאמה.

מסקנות: אונקולוגים דירגו חסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחשובים ביותר לדיון בנושא סוף חיים. גם מחסור בזמן ורצון לשמור על התקווה נמצאו כמחסומים חשובים יחסית.

דיון: דרושה עבודה נוספת כדי להעריך גם את תפיסתו של המטופל והעדפותיו, ולפתח דרכים להתמודדות עם המחסומים.

הקדמה: ששירות לטיפול תומך (פליאטיבי) עוסק באיזון תסמינים גופנים, נפשיים, חברתיים ורוחניים של חולים עם מחלות מסכנות חיים. טיפול תומך הוכר כמרכיב חיוני בטיפול אך זמינותו לילדים חולים ומשפחותיהם בארץ מוגבלת.

מטרות: המאמר מתאר הקמה ותפקוד של מערך לטיפול תומך בילדים בבית החולים וילף-שערי צדק, המלווה את הילדים באשפוז ובבית לאורך זמן.

שיטות: סיכום רטרוספקטיבי של נתונים מתוך מאגרי הנתונים של בית החולים

תוצאות: הוקם מערך טיפול תומך רב מקצועי שהוא חלק מבית החולים לילדים, והוא מלווה את הילדים בכל המסגרות כולל אשפוז, קהילה ואשפוז בית, בהתאם לשלב המחלה. במהלך השנתיים האחרונות ליווה המערך 75 ילדים עם מחלות מסכנות חיים. הצוות המטפל כלל אנשי רפואה, סיעוד, צוותים פסיכו-סוציאליים, חינוך ורפואה משלימה. שלושים-ושניים (32) ילדים נפטרו, מתוכם 15 במסגרת אשפוז בית באחריות המערך. עשרה מהילדים שלוו באשפוז ביתי יצאו למסגרת זו כתחליף יחיד  לאשפוז ממושך בבית החולים. בנוסף עסק המערך בתמיכה בציוותי בית החולים לילדים. פעילות המערך מוסדרת במסגרת האשפוז, והיא עם התחייבויות מהקופה כאשר החולים אינם מאושפזים.

מסקנות: מערך טיפול תומך מבוסס בית חולים לילדים עם מחלות מסכנות חיים עשוי להקל על המשפחה והצוותים. המשכיות טיפול במערך כזה מאפשרת יציאה מיטבית הביתה גם לילדים עם תסמינים קיצוניים.

דיון: הטיפול בילדים בסוף חיים מחייב מעורבות של אנשי צוות רבים מתחומי הרפואה ומקצועות הרפואה השונים. במצבים רבים בשלב זה אין מנהל מקרה מרכזי, אין הובלה רפואית של ההכנה לקראת סוף החיים, ועומס רפואי ונפשי גדול נופל על כתפי ההורים. יצירת צוות אחד המאפשר הובלה רפואית כזו חיונית להורים ולכל הצוותים המטפלים.

סיכום: הפעלת מערך טיפול תומך בילדים עם מחלות מסכנות חיים אפשרית במסגרת הציבורית ותורמת רבות לילדים, למשפחות ולמסגרות המטפלות.

הקדמה: פרוגנוסטיקה היא מיומנות הכוללת את היכולת לחזות מהלך של מצב רפואי, ואת היכולת לתרגם מידע זה למטופל בתהליך קבלת החלטות משותף. להערכה פרוגנוסטית השפעה על החלטות קליניות, היערכות פסיכו-סוציאלית, ומדיניות. בספרות המחקר מוזכרות שתי שיטות מרכזיות להערכת תוחלת חיים: האחת מבוססת על ניסיונו של הקלינאי והשנייה באמצעות כלים מובנים. בהיות המצב התפקודי גורם עקבי בניבוי תוחלת חיים, מצוי לראותו משולב ברבים מהכלים הפרוגנוסטיים.

מטרה: במחקר הנוכחי נבחן השימוש בכלי הערכה תפקודי מותאם לחולים עם צרכים פליאטיביים (PPS-Palliative Performance Scale), כאמצעי להערכת תוחלת חיים בקרב אנשים עם מחלות מאיימות חיים המאושפזים בבית חולים כללי.

שיטה: בוצעה בדיקה רטרוספקטיבית לתוחלת חייהם של מאושפזים במרכז רפואי העמק בין ינואר 2015 לספטמבר 2018, מיום שבו תועד מדד PPS כחלק מהערכה של צוות ייעוץ פליאטיבי, ועד יום פטירתם.

תוצאות: בבחינת תוחלת חייהם של 588 מאושפזים שנכללו במחקר, נמצא קשר חיובי ומובהק בין מצב תפקודי, המבוטא בערך PPS לבין תוחלת חיים בימים. באוכלוסיית המחקר הנוכחי נמצאו הבדלים בין אבחנות שונות במצב התפקודי ובתוחלת חיים בימים ממועד הייעוץ. כמו כן נחשף כי תוחלת חייהם של מרבית הנבדקים בעלי מצב תפקודי של PPS-40 ומטה אינה עולה על שישה חודשים.

סיכום ומסקנות: מחקר זה מחזק את הקשר שבין מצב תפקודי לתוחלת חיים, והוא הראשון בישראל התומך בשימוש בכלי ה-PPS כחלק מהליך הערכת פרוגנוזה בחולים עם מגוון מחלות חשוכות מרפא. הצגת הממצאים בטווחי הישרדות על פי ערך ה-PPS ייחודית למחקר זה, וביכולתה לסייע לצוותים רפואיים, הן בקבלת החלטות קליניות והן בבחירת הטרמינולוגיה המותאמת להליך הרגיש והמורכב של מסירת פרוגנוזה לחולה ויקיריו.

תרופות ממשפחת האגוניסטים האופיואידים הן ממשככי הכאב העוצמתיים ביותר הידועים לנו ואין להן תקרת מינון. לפיכך, הן משמשות תכופות כטיפול עיקרי ומרכזי במצבי כאב עוצמתי המלווה מחלה אונקולוגית. לקבוצת תרופות זו פרופיל תופעות לוואי משותף, מוכר ושכיח אך לעיתים רחוקות, תופעות נדירות, ופחות מוכרות. תופעת Opioid Induced Hyperalgesia (OIH) היא תגובה פרדוקסלית (הפוכה) למתן אגוניסט אופיואידי. במצב זה, עם העלייה במינון ותדירות מתן אופיואידים, גוברת עוצמת הכאב המורגשת. אבחון מוטעה של תופעה זו עלול להוביל לנטילה מופרזת וגוברת של אופיואידים עד מצב של תלות גוברת, ריבוי והחמרה של השפעות לוואי, ללא כל אפקט מקל. בפרשת החולה המובאת להלן מוצג צעיר שפנה למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) בשל משבר כאב על רקע סרקומה על שם יואינג (Ewing's Sarcoma). בשנה טרם פנייתו טופל הכאב המחמיר באופיואידים שונים שמינונם הועלה במאות אחוזים בפרק זמן קצר יחסית על ידי צוותים רפואיים, עד לטיפול במתדון במינון של פי עשרה מהמינון המרבי המקובל. הוא פנה למלר"ד בשל משבר כאב עצים (Intractable) אשר אינו מגיב עוד למתן כל מינון שהוא של אופיואידים. על מנת להקל על כאבו וסבלו הוא הורדם, הונשם ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך אשפוזו אובחן כסובל מ-OIH ועבר תהליך של גמילה מהירה מאופיואידים Ultra-Rapid Opioid Detoxification (UROD). לאחר חמישה ימי אשפוז, שוחרר לביתו עם טיפול במשככי כאב קלים ללא אופיואידים. מאמר זה מתאר את פרשת המטופל ודן בדילמות טיפוליות העולות בהתמודדות עם איזון כאב בחולה עם משבר כאב קיצוני, עמידות טיפולית ונסיבות ייחודיות ומאתגרות

הקדמה: מגמת העלייה במספר החולים במחלקות אשפוז כלליות הסובלים ממחלה חשוכת מרפא מחייבת את אנשי הצוות להיות מסוגלים להעניק טיפול פליאטיבי. מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי היא גורם מרכזי המנבא התנהגות מקצועית בעתיד. לא נמצא כלי בשפה העברית שבוחן את תפיסת המסוגלות העצמית לאיזון תסמינים ולמתן מענה פסיכוסוציאלי במסגרת הטיפול התומך.

מטרות: תיקוף שאלון Palliative care self-efficacy scale" " לשפה העברית בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אשפוז שונות.

שיטות מחקר: מחקר חתך שנערך בארבעה בתי חולים בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אונקולוגיות, פנימיות, כירורגיות ורפואה דחופה.

תוצאות: השאלון תורגם לעברית ומולא על ידי 588 אחים/יות. מקדמי אלפא קרונבך של הכלי נמצאו גבוהים:  0.89 עבור הכלי כולו, 0.82 עבור סולם המעריך את היכולת לענות על השאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים, ו-0.85 עבור סולם המעריך את היכולת לתת מענה לתסמינים. בדומה לכלי המקורי, נמצאו שני פקטורים המסבירים 58.6% מהשונות: יכולת לתת מענה על שאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים (46.43%) ויכולת לתת מענה לתסמינים  (12.2%).

מסקנות: מאפייניו הפסיכומטריים של הכלי מעידים, כי ניתן  להשתמש בו לאומדן מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי בקרב אחים/יות העובדים במחלקות אשפוז שונות.

דיון וסיכום: יש חשיבות רבה להמשך בדיקת מאפייני הכלי בקרב אנשי מקצוע נוספים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות. בנוסף, חשוב לבחון את יכולת של הכלי לזהות שינויים המתרחשים בתפיסת המסוגלות לאורך זמן.

הקדמה: אחד הנושאים שלגביו הוזנחו הטיפול והמחקר הוא מיניותם של אנשים החולים בסרטן הנוטים למות, כולל המוגדרים במצב סופי, וכן אלה הנושאים סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי. חסר מידע אודות השינויים בחייהם המיניים והאינטימיים, טירדתם בעקבות שינויים אלה, מידת העניין והצורך שלהם בהעלאת הנושא על ידי הצוות המטפל ובקבלת התערבות מקצועית בנקודת הזמן הנוכחית.

מטרה: לבדוק סוגיות הנוגעות לתפיסת מיניותם וחייהם האינטימיים של אנשים לנוכח תודעת קץ חייהם.

שיטה: מחקר איכותני המבוסס על ראיונות, באמצעות תדריך ראיון, שנותחו בשיטת ההשוואה המתמדת. רואיינו 35 אנשים שחלו בסרטן נוטים למות או עם סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי, דוברי עברית או רוסית.

ממצאים: עלתה שוֹנוּת רבה בקרב המרואיינים בנוגע לכל הסוגיות שהועלו. חלקם דיווחו על היעדר שינוי מהותי בחייהם המיניים והאינטימיים, בעוד שרבים דיווחו על דעיכת המיניות עם או בלי חיים אינטימיים מספקים. השינויים גרמו למגוון טרדות דוגמת חוויה של חסך במין, דימוי עצמי ירוד, גרימת נזק לבן/בת הזוג וטרדות הנובעות מתודעת קץ החיים. חלקם לא הוטרדו משינויים אלה. נמצאה הטרוגניות גם בנוגע להרגלי אוננות. רוב המרואיינים ציינו שהעלאת הנושא בפני המטופלים חשובה ונחוצה וכשליש מהם הביעו צורך בקבלת ייעוץ מיני.

דיון: למטופלים שונים נוטים למות ואף כאלה המוגדרים במצב סופי, יכולות להיות נקודות מבט שונות וצרכים שונים הנוגעים לחייהם האינטימיים והמיניים. לחלקם יש עניין לשוחח על השינויים שחלו בתפקודם המיני ואף לנסות לקבל טיפול, בעוד שלאחרים אין נחיצות או רצון לגעת בנושא או לקבל ייעוץ.

מסקנות: החיבור בין שני נושאים הנתפסים לעיתים כטאבו – מין ומוות – עשוי להיות מאתגר עבור חברי הצוות הפליאטיבי. ראוי שהצוות יעלה את הנושא מיוזמתו ללא נקיטת עמדה מוקדמת כלשהי בנידון וכחלק בלתי נפרד משיחה והתערבות מקצועית הנוגעת לתהליך הפרידה מן העולם, הכוללת בין השאר גם פרידה מתפקוד מיני או מזהות מינית קודמת, ומציאת מלאוּת חדשה בסוף החיים.

סיכום: סוגיית החיים האינטימיים והמיניים עשויה להיות רלוונטית עבור אנשים נוטים למות, ולצוות הפליאטיבי תפקיד חשוב במתן מענה לצרכים הייחודיים והמורכבים הנוגעים למיניות לנוכח קץ החיים.

הקדמה: קיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא המתאימה לטיפול פליאטיבי בשלב הסופי במסגרת הוספיס.

מטרות: לבחון את תוצאות הטיפול במסגרת פיילוט של הוספיס בית לאנשים מבוגרים עם קיהיון מתקדם.

שיטות מחקר: חולים בני 65 ומעלה העונים לקריטריונים של קיהיון מתקדם ומרותקים לבית טופלו במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולי קיהיון של שירותי בריאות כללית בבאר שבע. הטיפול כלל ביקורי בית של צוות רב מקצועי וכוננות 24/7. במהלך הטיפול נעשה שימוש בשאלונים מתוקפים להערכת מצב החולים, עומס על המטפלים ושביעות רצון של המטפלים מהטיפול.

תוצאות: בתקופה בין אוגוסט 2017 עד יולי 2020 נכללו 44 חולים. הגיל הממוצע היה 86.1±6.2 שנים, 26 (59%) מהם היו נשים ו-38 (86.4%) מהחולים אובחנו כמחלת אלצהיימר. זמן השהייה הממוצע בהוספיס היה 129.4±155.5 יום (חציון 68 יום) ורוב החולים (36) נפטרו בבית. במהלך הטיפול חל שיפור מובהק סטטיסטית בעוצמת הפרעות ההתנהגות הקשורות לקיהיון, בעוצמת הכאבים ובמידת הסבל של החולים. במקביל, חל שיפור מובהק סטטיסטית ברמת המצוקה ובעוצמת הפרעות חרדה ודיכאון של המטפלים העיקריים, ונמצאה רמה גבוהה של שביעות רצון מהטיפול בסוף החיים.

מסקנות: טיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולים עם קיהיון מתקדם, המבוסס על צוות גריאטרי רב מקצועי ושימוש בכלים ייעודיים להערכת יעילות ההתערבות, מאפשר למנוע סבל של חולים אלו ובני משפחותיהם ולמות במקום המועדף עליהם.

דיון: הוספיס בית הוא חלופה טיפולית ראויה לחולי קיהיון סופניים, אשר מעוניינים לסיים את חייהם בבית.

סיכום: הטיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית מביא לתוצאות טובות הן בצורת הקלת הסבל של המטופל הזוכה לסיים את חייו במקום המועדף עליו והן בצורת הקלת מצוקת המטפלים העיקריים, המביעים שביעות רצון רבה מהטיפול.

הקדמה: האגודה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית הגדירה מתן כימותרפיה ללא בסיס ראייתי כאחת מתוך עשר הדוגמאות הנפוצות ביותר לטיפול חסר תוחלת, וזיהתה כימותרפיה בחודש האחרון לחיים כמדד איכות לטיפול אונקולוגי.

מטרות: להעריך את הכימותרפיה ואת שיעור הפנייה לשירותי הבריאות, ולשירותים פליאטיביים בפרט, במהלך השנה האחרונה לחיים, בקרב חולי הסרטן בארגון בריאות ישראלי.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך בקרב חברי לאומית שירותי בריאות (לאומית) אשר נפטרו מסרטן בשנים 2013-2009. הנתונים מתוך מאגר המידע של לאומית שירותי בריאות כללו: אבחנה, תרופות מטרה שנרשמו, צריכת שירותי בריאות ומידע דמוגרפי. המטופלים סווגו לקבוצות לפי מועד קבלת הטיפול נוגד הסרטן האחרון לפני המוות. הקבוצות הושוו לגבי נתונים דמוגרפיים, תחלואה, צריכת שירותי בריאות וקבלת טיפולים פליאטיביים בחצי השנה שלפני המוות.

תוצאות: המחקר כלל 2,617 חולי סרטן שקיבלו כימותרפיה בשנה האחרונה לחייהם. מתוכם, 18.8% קיבלו כימותרפיה ב-14-0 ימים לפני המוות. השיעור הנמוך ביותר של מטופלים שקיבלו טיפול פליאטיבי היו אלו שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון 14-0 ימים לפני המוות (15.8%), והשיעור הגבוה ביותר היה בקרב המטופלים שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון יותר מ-180 ימים לפני המוות ((31.9%: P<0.0001. מטופלים שקיבלו כימותרפיה 14-0ימים לפני המוות זכו פחות לקבל טיפול פליאטיבי (16.1%). שיעור זה עלה בהדרגה ככל שעבר יותר זמן מהכימותרפיה האחרונה עד המוות והגיע ל-28.9% בקבוצה של 180-91 ימים (P<0.0001).

מסקנות: הישרדות וסבירות קבלת טיפול פליאטיבי בסוף החיים קשורות באופן שלילי לסבירות לקבלת כימותרפיה.

דיון וסיכום: יש להשקיע מאמצים בהעלאת המודעות בקרב אונקולוגים לכך שטיפול אגרסיבי במהלך שבועות החיים האחרונים עלול להיות חסר תוחלת.

מערכות בריאות הציבור עברו מהתמודדות במחלות מדבקות ותמותה לאחר אירועים חדים (acute),  להתמודדות במחלות שאינן מדבקות (noncommunicable disease) ותמותה לאחר התמודדות ארוכה עם מחלה כרונית. כך נולד הצורך בגישה חדשה (פליאטיבית) הבאה להגדיר מחדש את תחומי ההתמודדות של בריאות הציבור,  כך שטיפול פליאטיבי יהווה חלק אינטגרלי של מערכת הבריאות. טיפול פליאטיבי הוא גישה טיפולית המדגישה את שפור איכות החיים של חולים ובני משפחתם המתמודדים עם מחלות כרוניות, מורכבות חמורות המגבילות את התפקוד ואת תוחלת החיים. כל זאת על ידי מניעה, זיהוי מוקדם, הערכה וטיפול בסבל גופני, נפשי ורוחני, תוך התחשבות בהעדפותיו הטיפוליות ובערכיו של החולה ומשפחתו. גישה זו אינה במקום השגת היעד לריפוי או לעיכוב התקדמות המחלה, אשר ניתן ליישמם במקביל להענקת טיפול פליאטיבי.

שכיחות מוגבלויות באוכלוסייה הכללית אינה זניחה, ויש פערים גדולים בבריאות בין אנשים עם או ללא מוגבלות. תוחלת החיים של אנשים עם מוגבלות בעלייה, אך עדיין יש הרבה תחלואה ותמותה עודפת הניתנת למניעה. לאנשים עם מוגבלות יש צרכים וציפיות, והם צריכים להיות שותפים לתהליך המניעה, הטיפול, והמעקב אחרי מצב הבריאות שלהם. השירות הרפואי המוענק להם לפי מחקר עדיין אינו עומד בסטנדרטים המבוססים על ראיות.

בטיחות המטופל היא סוגיה מרכזית באיכות הטיפול הרפואי וזה נכון גם לגבי הטיפול באנשים עם מוגבלות. תקשורת, סטיגמה, חוסר ידע ומיומנויות, הם גורמים מרכזיים המעכבים את מתן השרות הרפואי באיכות גבוהה לאוכלוסייה זו ואחראים לחלק ניכר מאירועים חריגים וטעויות בטיפול באדם עם מוגבלות.

ההתייחסות לגורמים אלו היא קריטית ומתבקשת לאורך טווח הטיפול הרפואי מהקהילה ועד בית חולים, ומרפואה מונעת ועד הטיפול המורכב ביותר שאדם עם מוגבלות זקוק לו.

מטרת סקירה זו היא לנתח את מערך רפואת נשים בקופת חולים מכבי בהיבט של ניהול סיכונים ולהגדיר נקודות לשיפור בטיחות הטיפול ומזעור הסיכון לתביעות.

מערך ניהול סיכונים במכבי מהווה כלי ארגוני שמטרתו לשפר את בטיחות הטיפול אשר מבוססת על רופאי נשים עצמאיים במרפאות פרטיות (662 רופאים), 20 מרכזי בריאות האישה וארבעה מוקדי חירום ברפואת נשים מספקים מענה למקרים דחופים מעבר לשעות העבודה במרפאות בקהילה.

השירות מספק מענה ל-870,000 נשים עם 940,000 ביקורים שנתיים. מאפייני האירועים ברפואת נשים במכבי: אירועים הקשורים להיריון – 41%, לגינקולוגיה – 40%, מעבדה – 11% ויחס רופא מטופלת – 8%. התפלגות האירועים לפי תביעה או פוטנציאל תביעה: היריון – 70%, גינקולוגיה – 30%, במקרים של היריון 60% מהתביעות קשורות במומים.

בתחום המיילדותי ב-74% מהמקרים היה קיים גורם סיכון אשר היה ניתן להצביע עליו בזמן ההיריון (רקע משפחתי, גורם אימהי או ממצא מחשיד במהלך ההיריון)

בניתוח סוג הכשל בתביעות הקשורות להיריון מתברר שברוב המקרים מדובר על אי איתור מום מבני או אי אבחון מום גנטי, ברוב המקרים של אי איתור מום מבני (64%) היה קיים גורם מחשיד של האם או גורם מחשיד אחר, במהלך ההיריון, אשר עשוי היה לתרום לאבחון מוקדם של המום. וברוב המקרים של אי איתור מום גנטי (92%), ניתן היה להגדיר גורם מחשיד כלשהי (שמקורו באם, משפחתי או ממצא במהלך ההיריון), אשר עשוי היה לתרום לאבחון ולהפחית את הסיכון להתרחשות אירוע בתחום הגינקולוגיה: 17% מהאירועים קשורים למשטח צוואר הרחם ו-13% להתקנים תוך רחמיים.

נדרשת תרבות ארגונית אשר תעודד דיווח: דיווח ישיר למחלקה לניהול סיכונים, דיווח לרפרנטים של ניהול סיכונים בשטח ודיווח מצד גורמים שאינם מעורבים ישירות.