תוצאת חיפוש

מזה זמן רב שסוכרת הפכה למגפה בעולם ובישראל. בעולם מספר חולי הסוכרת מתקרב ל-500 מיליון ובישראל ל-600,000 עם מספר דומה של אלו עם טרום סוכרת בסיכון גבוהה לסוכרת ומחלת לב. בישראל רשומה הסוכרת כגורם תמותה רביעי אחרי סרטן ומחלת לב. אולם זוהי סטטיסטיקה חסרת בסיס, מכיוון שסוכרת היא גורם מרכזי להתפתחות של מחלת לב וכלי דם, אי ספיקת כליה וסרטן. סוכרת מכפילה את הסיכון למחלת לב כליה וסרטן ולתמותה מהן. ומכאן סביר להניח שסוכרת היא גורם ישיר או עקיף לתמותה של למעלה מ-15% האוכלוסייה בישראל. סוכרת היא גורם עיקרי לאי ספיקת כליות ולב, עיוורון, פגיעה עצבית, וקטיעת רגליים. ומכאן סוכרת היא גם גורם לפגיעה משמעותית באיכות חייהם של הלוקים בה, ליכולתם לתרום לחברה, ולעומס כלכלי כבד על מערכת הרפואה

הקדמה: חולי סוכרת הנדבקים בנגיף הקורונה (COVID-19) מצויים בסיכון גבוה מיתר האוכלוסייה לתחלואה ותמותה מהמחלה,  אך השפעת איזון ערכי הסוכר והטיפול שניתן לסוכרת טרם ההדבקה על התמותה מהנגיף, עדיין אינה ברורה. במחקר קודם שפרסמנו שכלל 183 חולי סוכרת עם קורונה שאובחנו בלאומית שירותי בריאות, נמצא קשר מובהק בין המוגלובין מסוכרר מעל 9% בטרם ההדבקה לבין צורך באשפוז בשל המחלה. במחקר הנוכחי אנו מציגים את המאפיינים הקליניים השונים בין הנפטרים מCOVID-19 לשורדים ומדגימים קשר מובהק בין המוגלובין מסוכרר לבין תמותה באוכלוסיית מטופלי לאומית שרותי בריאות בישראל.

שיטות: מחקר חתך המבוסס על הנתונים של מבוטחי לאומית שירותי בריאות הנמצאים במאגר הממוחשב. במחקר זה נאספו נתונים דמוגרפים, קליניים ומעבדתיים מחולי הסוכרת המאומתים כחולי קורונה בין התאריכים 1 בפברואר 2020 ל-31 במאי 2020. בהמשך, כדי להבין טוב יותר את השפעת המשתנים שנאספו על התמותה מקורונה, ערכנו מחקר מקרה-בקרה (case control) שבו התאמנו, לכל מטופל שנפטר, חמישה מטופלים שלא נפטרו (שורדים) הדומים לו בגיל, במין ובמצב החברתי-כלכלי (סוציו-אקונומי).

תוצאות: במחקר נכללו 888 אנשים עם סוכרת או טרום סוכרת שנדבקו בקורונה ומהם 24 (2.7%) נפטרו מהמחלה. בקרב הנפטרים, ממוצע הגיל היה גבוה יותר והם לקו ביותר מחלות כרוניות, רמות ההמוגלובין המסוכרר והקריאטינין היו גבוהות יותר ורמות הוויטמינים, הברזל וההמוגלובין היו נמוכות יותר. בהשוואת קבוצות מקרה-בקרה, נמצא שבקבוצת הנפטרים היה שיעור גבוה יותר של השמנה, קיהיון (דמנציה), מחלה צרברווסקולרית, אי ספיקת לב, נטילת תכשירים ממשפחת מעכבי ה-SGLT-2 ושיעור נמוך יותר של מעשנים. ברגרסיה לוגיסטית רבת-משתנים (multivariate logistic regression analysis) של הנתונים הקליניים השונים בקבוצת מקרה הבקרה, נמצא כי המוגלובין מסוכרר ומחלה צרברווסקולרית קודמת נמצאו כקשורים לסיכון מוגבר לתמותה, וכי רמות תקינות של ויטמין D, ברזל ותפקוד כליות מעל 60 מ"ל /דקה, קשורים לסיכון מופחת לתמותה מקורונה.  

מסקנות: רמות ההמוגלובין המסוכרר וקיום אירוע מוח קודם נמצאו קשורים בסיכון מוגבר לתמותה מקורונה. זיהוי מראש של פרמטרים אלו הקשורים בתמותה, עשוי לכוון נכון את ריבוד הסיכון באוכלוסייה ולאפשר תיעדוף טיפול/חיסון של אוכלוסיות בסיכון. יש לבחון האם הקשר בין רמות הסוכר בטרם ההדבקה לתמותה מקורונה הוא קשר נסיבתי

הקדמה: הגישה לטיפול בסוכרת מחייבת קביעת יעד איזון רצוי של HbA1c באופן אישי עבור כל חולה. יעד זה נקבע לרוב על ידי רופאי סוכרת, ורצוי היה שגם רופאים פנימאים ורופאי משפחה יקבעו יעד איזון רצוי. קיים יישומון הנגיש באינטרנט המסייע לקבוע יעד רצוי של HbA1c עבור כל חולה בהתאם לנתונים שלו. יישומון זה טרם תוקף.

מטרת העבודה: לבדוק ולערוך השוואה בערך של HbA1c רצוי, מומלץ על ידי רופאי מחלקה פנימית עבור חולי סוכרת המשתחררים מאשפוז, לעומת היעד שנקבע על ידי רופאי סוכרת והשוואתם ליישומון A1c target.

שיטות מחקר: העבודה נעשתה במחלקה פנימית ב' מרכז הרפואי וולפסון, וכוללת 100 חולי סוכרת לפני שחרור ולאחר אשפוז מכל סיבה. רופאים פנימאים המליצו על ערך יעד רצוי של HbA1c במכתב שחרור על פי שיקולם. הנתונים של החולים הועברו לשני רופאי סוכרת, א' ו-ב', ללא הנתון של ה- HbA1c שנכתב על ידי רופאי המחלקה אשר קבעו את הערך הרצוי של ה-HbA1C לדידם. בהמשך, נקבע גם ערך ה-HbA1c באמצעות היישומון. כל הנתונים עברו עיבוד סטטיסטי ונערכה השוואה.

תוצאות: HbA1c רצוי מצד רופאים פנימאים :7.4%, מצד רופא סוכרת א': 7.5%, מצד רופא סוכרת ב': 7.7%, HbA1c רצוי שהתקבל מהיישומון: % 7.4

לא היה הבדל משמעותי בין ההמלצות של הרופאים הפנימאים ושל רופא סוכרת א' והיישומון. כן נמצא הבדל משמעותי סטטיסטי, (0.0001>P) בין רופא סוכרת ב' וכל השאר. אולם מהבחינה הקלינית אין להבדל זה משמעות.  

מסקנות: על פי הנתונים של עבודה זו ניתן להסיק כי המלצת הרופאים הפנימאים לגבי בחירת יעד HbA1c רצוי, אינה שונה משמעותית מזו של המומחים. ניתן גם להסיק, בנוסף, כי שימוש ביישומון עשוי לסייע לבחור יעד רצוי, שגם הוא אינו שונה משמעותית מזה שמומלץ על ידי המומחים וגם הרופאים הפנימאים.

דיון: על סמך הנתונים של עבודתנו אנו ממליצים להנהיג בשגרה, כתיבת יעדי איזון בכל מכתבי שחרור ממחלקה פנימית עבור חולי סוכרת, אשר אושפזו באותה מחלקה, מכל סיבה.

סיכום: בעבודה זו הראינו, שאין הבדלים משמעותיים מבחינה קלינית בהמלצות של הגורמים השונים שנבדקו לגבי קביעת יעד רצוי של HbA1c עבור חולי סוכרת המשתחררים ממחלקה פנימית.

בסקירתנו זו, מתוארת מהפכת הטלה-רפואה במסגרת ההתמודדות עם מגפת הקורונה, והצפי כי טלה-רפואה תוטמע בטיפול הרפואי השגרתי. נקודת המוצא המשפטית היא יישום החובות החוקיות הקיימות בחקיקה ובכלל זה: הסכמה מדעת, חובת הסודיות הרפואית והחובות הנדרשות לאבטחת המידע הרפואי, תיעוד ורישום, סטנדרט הרופא הסביר ועוד. אנו סוקרים במאמר זה את יישום החובות המשפטיים האלו בסביבה דיגיטלית ואת המאפיינים המיוחדים להם. כמו כן, נסקרים עיקרי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בסוגיית אמות מידה לטיפול רפואי מרחוק, וכללי האתיקה הרלבנטיים מתוך כללי האתיקה של הר"י להתנהלות רופאים ברשתות חברתיות.

לסיכום, אנו מביאים בסקירתנו זו על קצה המזלג את תרומתה הצפויה של הבינה המלאכותית לטלה-רפואה ואת האתגרים המשפטיים הצפויים בתחום זה בעתיד

מקובל כי סרטן אנפלסטי בבלוטת התריס נוצר כהתמרה (transformation) בסרטן פפילרי קודם. שינוי אנפלסטי בגרורה צווארית של סרטן פפילרי הוא נדיר. מאמר זה דן במטופל שלגביו ציר זמן מפורט ויוצא דופן של הישנות סרטן פפילרי בקשרית לימפה צווארית שעברה התמרה אנפלסטית. בשנת 2010 מטופל בן 68 עבר כריתה שלמה של בלוטת התריס, בתירה צווארית דו-צדדית וטיפול ביוד רדיואקטיבי (150 mCi) בגין סרטן פפילרי וגרורות צוואריות (Stage III/Stage II 7th/8th AJCC, בהתאמה). בשנת 2012 קיבל החולה טיפול נוסף ביוד רדיואקטיבי (150 mCi) לאחר מיפוי שהדגים ממצא חשוד בצד ימין של הצוואר. בשנת 2013, סקירת על שמע הדגימה קשרית לימפה חשודה בגודל 2.3 ס״מ ברמה צווארית II-III מימין. רק בשנת 2017, ולאחר גדילת הממצא ל-2.7 ס״מ, נאות החולה לעבור דיקור במחט עדינה. התוצאות הוכיחו סרטן פפילרי גרורתי, אך המטופל סירב לכל התערבות נוספת. ביוני 2018, הגוש בצוואר ימין גדל במהירות וכלל את רמות II-III, הקיף את עורק התרדמת ועירב את הווריד הג'וגולרי. דגימת מחט עבה הראתה תהליך ממאיר, סביבו נמק, חיובי לצביעות לציטוקרטין

(CK MNF 116), ולסמן מקור תריס (PAX8), ושלילי ל TTF-1 ותירוגלובולין. קרי, מתאים לסרטן אנפלסטי. המטופל נפטר בנובמבר 2018.

בהשוואה, מטופלת עם סרטן פפילרי בדירוג (staging) זהה טופלה בהפניה לאותו ניתוח וביוד רדיואקטיבי. בתכשיר הצווארי נמצאה באקראי אחת מהגרורות הצוואריות עם התמרה אנפלסטית. במעקב של 12 שנים אחר המטופלת לא היו סימני הישנות של המחלה.  

לצד שתי פרשות חולים אלו, סקירת הספרות מראה שלהתמרה אנפלסטית מאוחרת בצוואר או בגרורה מרוחקת פרוגנוזה גרועה יותר בהשוואה להתמרה אנפלסטית בצוואר כממצא אקראי בניתוח ראשוני.

לסיכום, התמרה בגרורה פפילרית צווארית היא נדירה, אך עלולה להוות סכנה משמעותית. לפיכך, יש לשקול טיפול בגרורות צוואריות של סרטן פפילרי גם בשל הסיכון להתמרה

דלף קנה-ושט (tracheoesophageal fistula – TEF) הוא סיבוך נדיר אך מסכן חיים הנגרם משימוש ארוך טווח בקנולה עם בלונית מנופחת במטופל המונשם דרך פיום קנה.

מדווח במאמרנו על מטופלת עם פיום קנה אשר פיתחה דלף קנה-ושט. פיום קנה בוצע לאחר כישלון בגמילה מהנשמה בעקבות דימום מוחי ונזקקה לניקוז והחדרת דלף (shunt) חדרי-צפקי (ventriculo-peritoneal – VP), 18 חודשים קודם לכן.

אנו מציגים לראשונה בספרות הרפואית כלי לאבחון דלף קנה-ושט על יד מיטת המטופל.

הקדמה: בעיות רפואיות נפוצות בקרב בני 65 שנים ומעלה הן פרפור פרוזדורים ושבר בצוואר הירך. דחיית מועד הניתוח עלולה להוביל לשיעורי סיבוכים ותמותה גבוהים, וטיפול קבוע בנוגדי קרישה יכול להיות סיבה לדחיית הניתוח עקב חשש מדימום.

מטרות: לבדוק קשר בין סוגים שונים של נוגדי קרישה ובין תחלואה נלווית, סיבוכים ותמותה בחולים בני 65 שנים ומעלה אשר לקו בפרפור פרוזדורים לפני שבר צוואר ירך ועברו ניתוח לתיקון השבר.

שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי כלל חולים בני 65 שנים ומעלה עם שבר בצוואר הירך ופרפור פרוזדורים, אשר הגיעו לחדר מיון של המרכז הרפואי סורוקה. נאסף מידע אודות פרטים סוציו-דמוגרפיים, מחלות רקע, תרופות, זמן המתנה לניתוח, סיבוכים ותמותה קרוב למועד הניתוח ובמהלך שישה חודשים לאחריו, חושבו רמות סיכון לאירוע מוח ולדימום משמעותי.

תוצאות: בתקופת המחקר במהלך השנים 2016-2014, עברו 186 חולים ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך, מהם (60.7%) מהם 13 היו נשים, גיל ממוצע היה 81.9±7.1 שנים. שמונים-ושבעה חולים (47.8%) לא קיבלו נוגדי קרישה כלל, 60 (32.3%) טופלו בנוגדי קרישה פומיים חדשים מסוג NOAC ו-37 (19.9%) טופלו באנטגוניסטים של ויטמין K (VKA-vitamin K antagonists). לא נמצא הבדל מובהק בין שלוש הקבוצות מבחינת זמן ההמתנה לביצוע הניתוח, שיעור הסיבוכים (דימום משמעותי, תסחיף ריאתי או פקקת של ורידים עמוקים) ושיעורי התמותה במהלך ששת החודשים שלאחר הניתוח.

מסקנות: לא נמצא קשר בין טיפול בנוגדי קרישה שונים בחולים בני 65 שנים ומעלה עם פרפור פרוזדורים טרם שבר בצוואר הירך לבין דחיית מועד ניתוח, שיעור הסיבוכים ושיעורי התמותה.

דיון וסיכום: החשש שטיפול בנוגדי קרישה בחולים מבוגרים עם פרפור פרוזדורים עלול לסכנם או לדחות את מועד הניתוח אינו נתמך בממצאי המחקר הנוכחי

הקדמה: השתלת מסתם ותין ביולוגי באמצעות צנתר בתוך המסתם הטבעי Transcatheter Aortic Valve) (Implantation [TAVI], היא שיטת הטיפול בחולים עם היצרות הוותין (Aortic Stenosis - AS) קשה הנמצאים בסיכון ניתוחי גבוה. ניתן לבצע את הפעולה בשלוש גישות: טרנספמורלית, טרנסאפיקלית וטרנסאקסילרית. ניהול סב ובתר ניתוחי של חולים העוברים TAVI מאתגר שכן חולים אלו לרוב מבוגרים, סובלים מתחלואה נלווית משמעותית ושיעור התמותה הצפוי להם בניתוח קונבנציונלי גבוה. אין בספרות הסכמה לגבי שיטת ההרדמה המועדפת בחולים אלו, ובשנים האחרונות מקובל לבצע את הפעולה בהרדמה מקומית וטשטוש, אך התימוכין לגישה זו דלים.

מטרות: השוואת הרדמה כללית לעומת מקומית בחולים העוברים TAVI.

שיטות המחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים לגבי 100 החולים הראשונים שעברו TAVI (נובמבר 2008- יוני 2011) במרכז הרפואי רבין בשל היצרון ותין קשה ותסמינית, והוריית נגד נגד לניתוח קונבנציונלי להחלפת מסתם.

תוצאות: 46 חולים עברו את הפעולה בהרדמה כללית ו-54 בהרדמה מקומית בשילוב טשטוש. שישים-ושלושה חולים עברו פעולה בגישה טרנספמורלית, 23 בגישה טרנסאפיקלית ו-11 בגישה טרנסאקסילרית. לא נמצא הבדל משמעותי בתמותה בטווח הקצר והארוך בין הקבוצות, אך משך האשפוז היה ארוך יותר לאחר הרדמה כללית. שיעור גבוה יותר של חולים נזקקו לנוראדרנלין ומנות דם בפעולות שהתבצעו תחת ההרדמה הכללית, ואילו בהרדמה מקומית נצפו יותר הפרעות הולכה, סיבוכים וסקולריים וחום לאחר הפעולה. בהשוואה בין הגישות בחולים שנותחו בגישה טרנספמורלית בלבד, מרבית ההבדלים איבדו את מובהקותם. לפיכך, נראה כי ניתן ליחס הבדלים אלו לגישה הניתוחית ולא לשיטת ההרדמה.

מסקנות: אין עדיפות ברורה להרדמה כללית לביצוע TAVI, והרדמה מקומית בשילוב טשטוש נראית כאפשרות יעילה ובטוחה בחולים מתאימים.

סקירת על שמע (אולטרסאונד) בגישה בטנית או לדנית, היא אחת הפעולות השכיחות ביותר בתחום העשייה ברפואת הנשים. במספר לא מבוטל של מחקרים הודגמה נוכחות של סוגים שונים של חיידקים, נגיפים ואף פטריות על חלקים שונים של המתמרים המשמשים לביצוע הבדיקה. לנוכח ממצאים אלו, נערכו מחקרים אחרים שבהם נבחנו שיטות ניקוי, חיטוי ועיקור שונות לסילוק המזהמים הביולוגיים הפוטנציאליים שנתגלו על המתמרים. קיים ויכוח אילו מבין השיטות שנבחנו היא היעילה ביותר, מאחר שלא הוכחה יעילותה של אף שיטה בהעלמה מוחלטת (100%) של מזהמים אלו מהמתמר. הוכח במחקרים, כי אף הג'ל המשמש בזמן ביצוע הבדיקה נגוע בזיהום ביולוגי. למרות ממצאים אלו, ובהיעדר תיעוד מדעי על ההשפעה של נוכחות מזהמים ביולוגיים על המתמרים ועל הג'ל בהעברת זיהומים בין הנשים הנבדקות, עולה השאלה במספר לא מבוטל של מחקרים – האם יש בכלל צורך בביצוע פעולות אלו.

הקדמה: ליקוי בתפקוד טסיות הדם הוא גורם שכיח בהפרעות קרישה, המתבטא בנטייה לדימום מהעור ומהריריות. הבדיקה המקובלת היום היא איגור טסיות, המחייבת כמות גדולה של דם ולא ניתן לבצעה בחולים תרומבוציטופניים.

מטרות: השוואת שיטת איגור טסיות במכשיר האגרוגומטר בהשראת אגוניסטים שונים לטכנולוגיית ((FC flow cytometry, באוכלוסייה הבריאה, באוכלוסייה המטופלת בתרופות מעכבות איגור טסיות ובדגימות דם טבורי. שיטות מחקר: דגימות דם נלקחו מאוכלוסייה בריאה, אוכלוסייה מטופלת בפלביקס (clopidogrel), לפני ואחרי מתן התרופה ומדם טבורי. מהדם הופקה פלסמה עשירה בטסיות שנבדקה לאיגור טסיות מרבי (maximal) באגרוגומטר ולשפעול טסיות ב-FC, תוך שימוש בסמנים לשחרור גרנולות או לשפעול הקולטן לפיברינוגן.

תוצאות: נמצא מיתאם חיובי מובהק וגבוה בהשוואת איגור טסיות ושימוש בסמן p-סלקטין לשחרור גרנולות בהשראת ADP. בשתי השיטות נמצאה תגובה לפלביקס ((clopidogrel 72 שעות לאחר מתן התרופה. טסיות מחבל הטבור של פגים הראו תגובה מופחתת בהשראת ADP לעומת ילודים שנולדו במועד בשני סמנים שונים: p-סלקטין לשחרור גרנולות ו-1PAC לשפעול הקולטן לפיברינוגן. הוגדרו הסמנים האפשריים לבדיקת שפעול טסיות עם כל האגוניסטים המקובלים.

מסקנות ודיון: FC יכול להחליף את בדיקת איגור טסיות הן לאבחון מחלות דמם והן לבדיקת תגובה לטיפול בתרופות מעכבות איגור טסיות. ישנם סמנים שונים לשפעול הטסיות ויש להתאים לכל אגוניסט את הסמן הרגיש לו. יתרונות FC הם: כמות מזערית של דם, ללא תלות בכמות הטסיות ואפשרות למדוד גם פעילות יתר של טסיות.

סיכום: שימוש ב-FC מאפשר בדיקת תפקוד טסיות בנפח קטן של דם ובספירה נמוכה. ולכן יאפשר ביצוע בדיקות גם ביילודים, פגים וחולים תרומבוציטופניים.

הקדמה: חוש הראייה הוא בעל חשיבות מרובה, ואובדן ראייה גורם לפגיעה קשה בתפקוד ובאיכות החיים. מחלות רשתית תורשתיות גורמות לאובדן הראייה עקב חוסר תפקוד או מוות הדרגתי בטרם עת של תאי הקולטנים. מחלות אלו הן הטרוגניות הן מבחינה גנטית והן מבחינת ביטויין הקליני.

מטרות העבודה: הקונסורציום הישראלי למחלות רשתית תורשתיות שם לעצמו כמטרה למפות את הגורמים הגנטיים ואת ההסתמנות הקלינית של מחלות אלו באוכלוסייה בישראל.

שיטות המחקר: האבחון הקליני מתבצע במרכזים אלקטרופיזיולוגיים ובמחלקות עיניים וכולל מדידת חדות ראייה, רפרקציה, בדיקת עיניים מלאה, דימות של הרשתית ומבחנים אלקטרופיזיולוגיים. האבחון הגנטי מתבצע תוך שימוש בריצוף סנגר, אנליזה של מוטציות מייסד (founder mutations) וריצוף אקסומי.

תוצאות: עד כה גויסו למחקר מעל 2,000 משפחות ישראליות ובהן מעל 3,000 חולים עם מחלות רשתית תורשתיות. דרך ההורשה הנפוצה ביותר היא אוטוזומית רצסיבית (כ-65% מהמשפחות), ובמיעוט המקרים ההורשה היא שולטנית (דומיננטית) או בתאחיזה לכרומוזום ה-X. מחלת הרשתית התורשתית הנפוצה ביותר היא רטיניטיס פגמנטוזה (45%) ולאחריה פגיעה בתאי המדוכים מסוג cone / cone-rod dystrophy, סטרגרדט ותסמונת אשר. הגורם הגנטי למחלה אותר ב-51% מהמשפחות, וחמשת הגנים העיקריים למחלות הרשתית באוכלוסייה בישראל הם ABCA4, USH2A, FAM161A, CNGA3 ו- EYS. בנוסף, חוקרי הקונסורציום היו מעורבים עד כה בזיהוי 16 גנים חדשים למחלות רשתית. במקביל למחקר הגנטי, מעורבים חוקרי הקונסורציום בפיתוח דרכי ריפוי למחלות אלו שכיום הן חשוכות מרפא.

מסקנות: הקונסורציום הישראלי פועל בשיתוף פעולה הדוק בין המרכזים השונים במטרה להמשיך ולגייס למחקר הגנטי את מרבית החולים, לאתר את הגורמים הגנטיים שטרם אותרו עד היום, ולהנגיש לחולים המתאימים טיפולים שיפותחו בישראל ובעולם על ידי איתור קבוצות חולים שיתאימו לטיפולים אלו.

הקדמה: בשנים האחרונות חלה עלייה בביצוע בדיקות תהודה מגנטית (MRI) כאמצעי אבחוני לפציעות ספורט המערבות ברכיים קודם לניתוח ארתרוסקופי של מיפרק הברך.

מטרות: ביקשנו לבדוק את הרגישות האבחונית של תהודה מגנטית בזיהוי תחלואה במיפרק הברך במטופלים מבוגרים בהשוואה לצעירים. ההשערה הייתה, כי רמת הדיוק בדימות תהודה מגנטית תהיה נמוכה במבוגרים בשל השוני בשכיחות שינויים ניווניים.

שיטות מחקר: בחינה רטרוספקטיבית של מטופלים עם סימנים קליניים לפגיעה במיפרק הברך שעברו בירור בדימות תהודה מגנטית טרם ניתוח ארטרוסקופי. הוגדרו שתי קבוצות גיל: צעירים – 39-18 שנים, ומבוגרים – 40 שנים ומעלה.

תוצאות: מתוך 966 מנותחים, נכללו 132 מטופלים, מהם 48.5% צעירים ו-51.5% מבוגרים. באמצעות ארתרוסקופיה אובחנה מניסקופתיה ב-85% מהנבדקים וקרע ברצועה אובחן ב-21% מהם. בקרב 17% נצפה קרע משולב של הרצועות והמניסקוס וב-4% לא אובחנה תחלואה. הרגישות והסגוליות של תהודה מגנטית באיבחון קרע ברצועה וקרע במניסקוס היו 59%, 95%, וכן 91% ו-40%, בהתאמה. הרגישות לאבחון קרע מסוג "ידית דלי" הייתה 86%. הרגישות לאבחון פגיעה משולבת הייתה 41%. בקרב 8% מהמטופלים שעברו ארתרוסקופיה לא היה כל ממצא בתהודה מגנטית – שאושש רק ב- 4%. באחד המטופלים נמצא קרע במניסקוס מסוג "ידית דלי" ובמטופל אחר קרע ברצועה צולבת קדמית. בכל אחת מהפגיעות, לא נמצאו הבדלים בין מבוגרים לצעירים ברגישות של תהודה מגנטית.

מסקנות, דיון וסיכום: למרות עליית שכיחות שינויים ניווניים עם הגיל, ההשערה כי דימות תהודה מגנטית במבוגרים תהיה מדויקת פחות מזו שבצעירים לא הוכחה כנכונה. בנוכחות אנמנזה וסימנים מתאימים, גיל מבוגר אינו גורם האמור להשפיע על ההחלטות על טיב הבירור הדימותי הטרום ניתוחי.