תוצאת חיפוש

רמי אליקים (1), נדיר ארבר (2), אהרון חלק (2), איתן סקפה (3), ירון ניב (4)

המכונים לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה (1), מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב (2), בית-חולים, אסף-הרופא, צריפין (3), בית-חולים בילינסון, פתח תקווה(4)

סרטן הכרכשת והחלחולת הוא גורם התמותה הראשון בישראל מכלל המחלות הממאירות של מערכת-העיכול. איבון מוקדם של סרטן המעי מומלץ באוכלוסייה בעלת סיכון ממוצע בגילאי 50-75 שנה. מכוני רנטגן פרטיים ביראל משווקים קולונוסקופיה וירטואלית וממליצים עליה כבדיקת סקר לגילוי מוקדם של סרטן המעי, למרות שיישום זה מוכר במסגרת מחקר בלבד.

לשם כך, נאספו ממספר מרכזים רפואיים בישראל תוצאות כל הבדיקות שיושמו בהן הבדיקות של קולונוסקופיה וירטואלית וקולונוסקופיה רגילה (הנחשבת ל'מדד הזהב' [gold standart]), ונערכה השוואה בין הבדיקות.

בשני שלישים מהחולים נמצא חוסר מיתאם מוחלט בין שתי הבדיקות. בשניים מהחולים לא אותר בקולונוסקופיה הווירטואלית סרטן המעי.

לסיכום, מימצאים ראשוניים אלה צריכים להדליק נורה אדומה, מאחר שאינם מאששים את הצורך ביישומה של בדיקה זו בצורתה הנוכחית בישראל ככלי לגילוי מוקדם אלא במסגרת מחקר מבוקר.

שבתאי ורסנו (1), עירית גנץ (2), נעמי אלדור (2), מילה גרנקין (3)

(1) היח' לחינוך וטיפול בגנחת, המח' לרפואת ריאות, (2) בית-הספר לסיעוד שליד בית-החולים, (3) היח' לאפידמיולוגיה ומידע רפואי, בית-חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עישון טבק נרגילה הוא תופעה ידועה בקרב בני-נוער בישראל, טבק הנרגילה טומן בחובו פוטנציאל מסוכן של התמכרות לניקוטין, נזקי עישון נוספים וצריכת סמים.

המטרה העיקרית היתה לבדוק את השכיחות של עישון נרגילה בקרב תלמידי בתי-ספר בישראל ולאפיינה לפי גיל, מין, תדירות, נהגים ועמדות. מטרה משנית היתה להשוות הרגלי עישון סיגריות בקרב אותם תלמידים.

לשם כך הופץ סקר שאלון למילוי עצמי בקרב 388 תלמידי כיתות ד', ט', יא' באזור השרון. על מילוי השאלון, שבוצע בכיתות, פיקחו מורה הכיתה ותלמידי בית-ספר לסיעוד.

מתוצאות הסקר עלה, כי 41% מכלל התלמידים מעשנים נרגילה, זאת מבלי להתחשב בתדירות העישון, וכי 22% מעשנים לפחות כל סופשבוע. עישון נרגילה שכיח פי 3 מעישון סיגריות (14%), והוא נפוץ במידה כמעט שווה בין שני המינים, אולם נמצא כי בנות מעשנות בתדירות גבוהה יותר (מעשנות 'כבדות יותר'). שישה אחוזים ממעשני הנרגילה מוסיפים לעישון גם אלכוהול או סם. הסיבות העיקריות לעישון הן הנאה מהעישון עצמו והאינטימיות שהעישון מעניק במיפגש חברים. מכלל התלמידים 90% סברו שעישון נרגילה אינו נטול סיכונים בריאותיים, אך לפחות 50% סברו כי הוא מזיק פחות מעישון סיגריות.

ארבעים אחוזים מהוריהם של תלמידים המעשנים נרגילה לפחות כל סופשבוע עישנו או מעשנים נרגילה, זאת לעומת 10% מהוריהם של תלמידים שאינם מעשנים. כמו-כן, 23% מהתלמידים המעשנים נרגילה דיווחו כי הם מעשנים בצוותא עם הוריהם.

לסיכום, עישון טבק נרגילה נפוץ מאוד בקרב תלמידי בתי-ספר ברמת החטיבה מכיתות ז' ואילך, ונמצא כי בנות הן מעשנות כבדות יותר. כן קיימת תופעה של הוספת סם ואלכוהול לעישון. התלמידים, וככל הנראה גם הוריהם, סבורים כי עישון נרגילה בטוח הרבה מעישון סיגריות. בכיתות הגבוהות ניכר מעבר מעישון נרגילה לעישון סיגריות. המימצאים האלו מחייבים מעורבות נמרצת ומיידית מצד משרד החינוך ומשרד הבריאות ומהרשות למלחמה בסמים הן בהסברה, מניעה, פיקוח ומעקב, והן במחקר.

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 7-12 במרץ 2003 התקיים בדנוור שבארה"ב הכנס ה-60 של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה (American, Academy of Allergy and Immunology – AAAAI). לני רוזנווסר התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של דין מטקלף. בכנס נדונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה ובחרתי לדווח על כמה מהם.

דליה נבות מינצר, מולי אפשטיין, נעמה קונסטנטיני

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה

בשנים האחרונות גובר העניין בשינויים הפיסיולוגיים העוברים על הגוף בעת עלייה לגבהים (high altitude), בשל המספר הגובר והולך של בני-אדם המעונינים לטייל בגובה ובשל הרצון להעמקת ההבנה של תגובות הגוף הבריא לתנאי חוסר חמצן. במקביל, קיים עניין לעוסקים בספורט מקצועני ולעוסקים במדעי הספורט באפשרות לנצל את הירידה בלחץ החמצן הנשאף (hypoxia) לשיפור ביצועים אתלטיים.

עם העלייה מגובה פני-הים יורד הלחץ האטמוספרי, חלקו היחסי של החמצן באוויר נשאר קרוב ל-21%, אך הלחץ החלקי שלו יורד בהתאמה לירידה בלחץ האוויר (בגובה 5,500 מטר הלחץ האטמוספרי הוא מחצית מהלחץ בגובה פני-הים, ולכן לחץ החמצן בגובה זה הוא כ-75 ממ"כ בלבד לעומת 150 ממ"כ בגובה פני-הים). בנוסף, חלה עלייה בקרינה וירידה בלחות היחסית, בהתאם, לירידה בלחץ האוויר, וירידה של כ- 6.5 ממ"כ לכל 1,000 מטרים בטמפרטורה.

הירידה בלחץ האוויר אינה תלויה בגובה בלבד: היא משתנה כתלות בקו-הרוחב ובתנאים סביבתיים אחרים, כמו הרכב האטמוספירה, עונת השנה, הקירבה לים, הייעור והלחות היחסית. הופעת שינויים פיסיולוגיים ותופעות קליניות התלויים בגובה אינה אחידה: כל אדם מגיב באופן שונה לירידה בלחץ החמצן הנשאף. דלילות החמצן באוויר מביאה לשינוי בתיפקוד הפיסיולוגי של מערכות הגוף במנוחה ובמאמץ, ולכן הפעילות הגופנית בגבהים שונה מזו המבוצעת בגובה פני-הים.

המחקר על חשיפה לגובה כשיטה לשיפור ביצועים אתלטיים בגובה פני-הים התקדם מאוד בשנים האחרונות. פותחו שיטות חדשניות, כמו מגורים בגובה בינוני ואימון בגובה נמוך או מגורים בגובה נמוך ואימון בגובה בינוני, המביאות לשיפור ביצועים אתלטיים בקרב ספורטאים ובמידה רבה יותר מבעבר.

במאמר להלן מדווח על ההשפעה והסכנות בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה, המידע הקיים והשיטות העכשוויות לאימון בגובה וההשפעה של הירידה בלחץ האוויר ובלחץ החמצן על ביצועים אתלטיים. כמו-כן, מובאות המלצות להתנהגות ולתזונה בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה.

שון פורטל¹, מולי אפשטיין¹,  גל דובנוב²

¹המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה, ²המח' למטבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

חסר ברזל הוא אחד החסרים הנפוצים בעולם המערבי. קיימים מספר גורמים לחסר זה, ההופך לתסמיני עם ההתהוות של אנמיה מחוסר ברזל. ספורטאים לוקים באנמיה וחסר ברזל מסיבות נוספות על אלה הנפוצות בכלל האוכלוסייה. לדוגמה, מיהול נפח הדם, הזעה מוגברת, הרס כדוריות דם בזמן ריצה ולעתים תת-תזונה. ספורטאיות נמצאות בסיכון גבוה יותר ללקות באנמיה, עקב אובדן דם במחזור החודשי. עם זאת, הסיבה הנפוצה לריכוז המוגלובין נמוך בספורטאי סיבולת היא 'אנמיה מדומה', הנגרמת עקב אגירת נוזלים. ספורטאים רגישים יותר מכלל האוכלוסייה להשפעת האנמיה וחסר הברזל, כיוון שתיפקוד גופני טוב מחייב יכולת מרבית של נשיאת החמצן בדם לשריר הפעיל וניצולו לשם ייצור אנרגיה.

בעוד שאנמיה קלה אינה מורגשת במנוחה, היא עלולה לפגוע מאוד בביצועים ספורטיביים מאומצים. חסר ברזל ללא אנמיה פוגע ככל הנראה בביצועי הספורטאים. האבחון נעשה על פי נוסחת תאי-דם, מדדי כדוריות הדם האדומות ורמות פריטין, המייצגות את רמות מאגרי הברזל בגוף. הטיפול ממושך ומחייב מתן תוסף ברזל, שכן המשימה להשלים את החסך בתזונה בלבד היא בגדר בלתי אפשרית.

יהודה סנצקי^2,1, גרי דיאמונד^2,1, טובה ספיר¹, דוב ענבר^2,1

¹המכון להתפתחות ולשיקום הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עם הגידול שחל בשנים האחרונות באימוץ ילדים מחו"ל, נחשפה מערכת הבריאות בישראל לבעיות רפואיות בממדים שטרם התמודדה עימם בעבר. רוב האמהות הנוטשות את ילדיהן או מוותרות עליהם עברו את הריונן במצב תזונתי ירוד, חלקן נחשפו לאלכוהול ולסמים, ולעתים אף לקו במחלות שעלולות להיות הרות-אסון להתפתחותו של הילד. התינוקות שנמסרים לבתי-היתומים בתחילת חייהם לוקים בהזנחה רגשית ותזונתית בדרגות שונות, בתקופה קריטית בהתפתחות המוח. הסקירה להלן מוקדשת לבעיות גדילה והתפתחות בקרב ילדים אלה.

לאוניד צייטלין¹, שלמה וינטרוב¹, נחמיה בלומברג²

המח' לאורתופדיית ילדים, בית-חולים לילדים דנה¹, המח' לאורתופדיה ב'², המרכז הרפואי סוראסקי ת"א, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

אוסטאוגנזיס אימפרפקטה היא תסמונת תורשתית המתאפיינת בשבירות-יתר של העצמות ובצפיפות עצם נמוכה. הסיווג של Sillence (1978) מבוסס על חומרת ביטוי המחלה. מאז חלה התקדמות משמעותית בהבנת הבסיס המולקולתי, הגנטי וההיסטולוגי של המחלה, אשר הובילה להוספת קבוצות חדשות לסיווג הקיים. גישות טיפוליות חדשניות הכוללות שיקום, טיפול תרופתי וניתוח, עשויות להאריך את חייהם של החולים ולשפר את איכותם.

שרון פרלמן¹, רוני לוי², אלון בן אריה², ציון חגי²  

¹הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים, ²המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שאת צוואר-הרחם היא אחת השאתות השכיחות ביותר בהריון, מאחר שכשליש מהנשים המאובחנות עם שאת זו מצויות בגיל הפוריות. איבחון של סרטן צוואר-הרחם בהריון מעלה בפני הרופא המטפל, נוסף על השיקולים הטיפוליים, גם שאלות אתיות קשות הנוגעות הן לגורל האם והן לגורל העובר. האם יש לסיים את ההריון? האם ניתן לדחות את הטיפול עד לסיום ההריון? האם הטיפול באישה עלול לפגוע בעובר או בילוד?

בסקירה להלן נדונה הגישה לשאת ממאירה של צוואר-הרחם בהריון ונבחנות המשמעויות המעשיות של השאלות שהועלו לעיל.

אלון גרוסמן¹, אהוד גרוסמן²

¹צה"ל, ²המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

יתר-לחץ-דם (יל"ד) קשור בתחלואה ותמותה מוגברות ממחלות לב וכלי-דם, והורדת לחץ-הדם (ל"ד) מקטינה משמעותית את שיעור התחלואה והתמותה. טיפול לא תרופתי, הכולל בעיקר פעילות גופנית, הורדה במשקל וצימצום צריכת המלח, יכול להוריד ל"ד. לאחרונה נמצא במספר מחקרים מבוקרים, כי תירגול נשימה מונחה מכשיר מוריד את לחץ-הדם.

נשימה איטית ועמוקה מעלה את רגישות מנגנון רפלקס הברו (baroreflex) לבקרת ל"ד, מגבירה את השתנות קצב-הלב (heart rate variability), משפרת את הזרימה בכלי-הדם הקטנים, מעלה את החזר הוורידים, מורידה את ההתנגדות ההיקפית ובעקבות זאת את לחץ-הדם.

במספר מחקרים שנכללו בהם 268 חולים עם יל"ד, נמצא כי תירגול נשימה מונחה מכשיר במשך 15 דקות ביום מוריד ל"ד תוך 8 שבועות ב-12.1/6.1 ממ"כ לעומת 7.6/3.4 ממ"כ בקבוצת הבקרה. רוב החולים התמידו בטיפול. תוצאות אלה מצביעות על כך שתירגול נשימה מונחה מכשיר יכול להיכלל ברשימת הטיפולים הלא-תרופתיים להורדת ל"ד.

אברהם שטינברג

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

עמי ברק¹, אמיר טרן¹, שרגא מייבלום¹, רון טנצר¹, דן חברון ², ירון הר-שי¹

¹היח' לכירורגיה פלסטית, ²המח' לדימות, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה.

עיוות בית-החזה כתוצאה מקצירת סחוסי הצלעות לשיחזור אפרכסת הוא אחד ממיכלול סיבוכים נוספים העלולים להיווצר, כמו אוורת בית-החזה (pneumothorax), תמט ריאה וצלקת פתולוגית.

ההסתייעות בסחוסים אלה לשיחזור היא עד היום הדרך הטובה ביותר לתוצאות ניתוח מוצלחות בשיחזורי מומים מלידה של האפרכסת.

להלן מדווח על פרשת חולה, ילד בן שמונה שנים, שעבר שיחזור אפרכסת בשני שלבים. כשנה לאחר-מכן לקה בעיוות בקידמת בית-החזה שהתבטא באי-סימטריה של קו הצלעות, בשקע מהאזור שממנו נקצרו הסחוסים ובבלט של צלע מספר חמש באותו צד.

בית-החזה הוא מיבנה דינמי הבנוי מחוליות, צלעות, עצם בית-החזה ושרירי הנשימה. קצירת מיקטע סחוס מצלעות שש עד תשע לצורך שיחזור אפרכסת יוצר חוסר איזון במיבנה זה, במיוחד בשלב ההתפתחות של בית-החזה.

במאמר להלן מוצגת סריקה מחשבית תלת-ממדית של העיוות בבית-החזה, מובאות סקירת הספרות הרפואית בנושא והמלצות קליניות להפחתת שיעור הסיבוכים, עם המלצה להסתייעות בסחוסי הצלעות לשיחזור האפרכסת.

רונית מכטינגר, מוטי גולדנברג, דוד סוריאנו, מתי זולטי, מיכאל אטלס, דניאל זיידמן

המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

הפסקת הריון באמצעות תרופות מהווה חלופה טיפולית לנשים עם גיל הריון הנמוך מ-49 יום שאינן רוצות לעבור ניתוח גרידה.

מיפפריסטון (RU-489) אושר לטיפול בישראל בשנים האחרונות. מדווח במאמר זה על מעקב פרוספקטיבי שנכללו בו 186 נשים שעברו הפסקת הריון תרופתית במיפפריסטון ומיזופרוסטול במרכז הרפואי שיבא בין השנים 2000-2001.

מעקב מלא נערך אחר 176 נשים ו-152 מהן (86.4%) לא נזקקו לניתוח להשלמת תהליך ההפלה. גרידה בוצעה ב-17 נשים (9.6%) והיסטרוסקופיה בניתוח ב-7 נשים (4.0%), בשל הפלה בלתי שלמה או חשד לשארית הריון.

לסיכום, הפסקת הריון תרופתית מהווה חלופה טיפולית ליעילה ובטוחה לנשים המבקשות להימנע מניתוח.

 ¹איריס אשד, ¹מיכאלה ויצלינג, ^2,3ארקדי גורנשטיין, ^2,3פרנסיס סרור

¹המח' לרדיולוגיה איבחונית  ²ולכירורגיית ילדים, מרכז רפואי וולפסון, חולון  ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התפשלות המעי בילדים היא אירוע חד בבטן השכיח יחסית בתקופת הילדות המוקדמת. הטיפול המקובל כיום הוא 'תיקון סגור' באמצעות חוקן באריום או חוקן אוויר. ניתוח נדרש רק אם נכשלים ניסיונות לטיפול שמרני.

בעבודה זו מובא ניסיוננו במשך 13 שנה בביצוע חוקן אוויר שמטרתו אבחון התפשלות המעי ומתן טיפול מתאים. כל הנבדקים קיבלו לפני הפעולה Mepiridine hydrochloride (0.5 מ"ג/ק"ג) במתן לתוך-השריר או Morphine (0.1 מ"ג/ק"ג) במתן לתוך-הווריד לצורך ארגעה (sedation).

בין פברואר 1990 לדצמבר 2002 בוצעו 225 פעולות של חוקן אוויר ב-201 ילדים. התפשלות המעי אובחנה בוודאות ב-148 (%66) ילדים, וב-125 מהם (86%) הושגה פתיחה מלאה של ההתפשלות. (בניסיון אחד או יותר). בשני ילדים (0.8%) הודגמה מיד בתחילת הבדיקה תחת שיקוף הישנות עצמונית של ההתפשלות. בעשרים-ואחת בדיקות (14%) נמצא כי לא הושג תיקון של ההתפשלות, ובעקבות-זאת הופנו הנבדקים לניתוח. בשבעים-ושבע בדיקות (34%) מתוך כלל 225 פעולות

חוקן אוויר שבוצעו לא הודגמה התפשלות המעי. באף אחד מהילדים לא אובחנו סיבוכים לאחר ביצוע חוקן האוויר.

בין השנים 1990-1993 נהגנו לבצע ניסיון תיקון אחד בלבד של התפשלות המעי לפני ההחלטה על ניתוח. שיעור ההצלחה בתקופה זו היה 70% בלבד (19 מתוך 27 ילדים), ואילו 8 ילדים (30%) נותחו. משנת 1993 אנו נוהגים לחזור על ניסיון פתיחת ההתפשלות פעם או פעמיים לפני ההחלטה

לנתח. מבין 174 ילדים שנבדקו הגיע שיעור ההצלחה ל-89% (108 ילדים מתוך 121 עם התפשלות מוכחת), ורק 13 (11%) ילדים נותחו.

חוקן אוויר הוא בדיקה יעילה ובטוחה עם שיעורי הצלחה גבוהים בפתיחת התפשלות. הבדיקה כמעט נטולת סיבוכים, ומספקת כלי איבחוני וטיפולי יעיל בילדים שקיים חשד כי לקו בהתפשלות המעי.

דורון עמוסי, נחום ורבין, חנוך קשתן, יהודה סקורניק, רון גרינברג

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

סיבוכי טחורים מהווים בעיה שכיחה ביותר בקרב הפונים למירפאות לכירורגיה ופרוקטולוגיה. כריתת טחורים באמצעות מכלב היא שיטה חדשה שדווח עליה בשנת 1998, והניסיון בה מועט יחסית. היתרונות המדווחים לגבי כריתה באמצעות מכלב הם הפחתה בכמות הכאבים וחזרה מוקדמת יותר לשיגרת החיים.

המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול ב-30 חולים שעברו במחלקתנו כריתת טחורים באמצעות מכלב.

שלושים חולים הלוקים בסיבוכי טחורים עבדו כריתת טחורים באמצעות מכלב. החולים מילאו שאלונים לגבי עוצמת הכאב ושביעות-רצונם מתוצאות הניתוח. כל החולים נמצאו במעקב שבוע, שבועיים וחודש לאחר הניתוח.

גיל החולים הממוצע היה 46.2 שנה ומשך התסמינים הממוצע הזה 27 חודשים. התסמינים הנפוצים היו דימום (96%), צניחה (20%) וגרד (3%). משך ניתוח ממוצע היה 22 דקות, והניתוחים בוצעו בהרדמה כללית (36.7%) והרדמת אוכף (63.3%). חולה אחד שטופל בתרופות נוגדות-קרישה דימם לאחר הניתוח ונזקק למנות דם, וחולה נוספת נותחה שלושה ימים לאחר הניתוח עקב התנקבות הפרשדון (sigmoid). לא דווח על פטירת חולים, אצירת שתן, הפרעה בשליטה על הסוגרים או כאב ממושך לאחר הניתוח.

רוב החולים (93.3%) חזרו לפעילות מלאה בתוך 10.4 ימים. רמת הכאב שדווחה על-ידי החולים הייתה 5.8 ביום הראשון לאחר הניתוח וירדה ל- 2.4 ביום השביעי לאחר הניתוח. שיעור שביעות-הרצון לאחר הניתוח היה 9.2.

לסיכום, ניתוח לכריתת טחורים באמצעות מכלב הוא ניתוח חדש ולכן נדרשת הערכת יעילותו על-פני משך זמן ארוך יותר. הניתוח יכול להוות תחליף לניתוח המסורתי לכריתת טחורים, והוא כרוך בפחות כאבים בתקופה הבתר-ניתוחית, בחזרה מוקדמת יותר לעבודה ובשביעות-רצון גבוהה יותר של החולים.