איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.

חיים קריסי^1,2, תמר בורקובסקי², דב פלדברג³, שמואל ניטקה²

¹השירות לאורוגינקולוגיה ושיקום ריצפת האגן, מח' נשים ויולדות, ²מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אי-נקיטת שתן במאמץ (Stress Urinary incontinence) גורמת להפרעה קשה באיכות חיי האישה בחלק מהנשים ניתוח הוא טיפול הבחירה. דווח על למעלה ממאה ניתוחים שונים לטיפול בבעיה, מאחר שלא קיים ניתוח מיטבי לכל הנשים. ניתוח הבחירה לכל אישה נקבע לפי האבחנה המדויקת, הכוללת את תוצאות הבדיקה האורודינמית, מחלות נלוות, רצון האישה, ציפיותיה, מיומנות המנתח וסיבוכים אפשריים. בסקירה זאת בחרנו להתמקד בידוע לנו על הסיבוכים האפשריים בעקבות תיקון אי-נקיטת שתן במאמץ.

אברהם אברגל¹, זיו גיל¹, סרגיי ספקטור², אברהם חפץ¹, דן פליס<sup>1

1</sup>היח' לניתוחי בסיס הגולגולת והמח' לאף-אוזן-גרון וכירורגיית ראש-צוואר, מרכז רפואי תל-אביב סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב; ²המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, הפקולטה למדעי הבריאות, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הגישה הניתוחית לשאתות בסיס-הגולגולת התפתחה בצורה ניכרת בעשרים השנים האחרונות, ובעקבותיה התאפשרה כריתה של שאתות שבעבר נחשבו כבלתי ניתנות לכריתה. עם זאת, ההיבטים הנפשיים והגופניים המושפעים מניתוחים אלו, והשפעתם על שיגרת-החיים לא נבדקו באופן שיטתי. המטרה בעבודה זו היא הערכת איכות-החיים של חולים לאחר ניתוח לכריתת שאתות מבסיס הגולגולת הקדמי.

בעבודה זו נסקרו 69 תיקים רפואיים של חולים שנותחו לכריתת שאת מבסיס הגולגולת הקדמי בין השנים 2002-1994. כל החולים נותחו בגישה התת-גולגולתית.

שלושים-וחמישה זוגות חולים וקרוב-משפחה או מטפל של החולה ענו על שאלון להערכת איכות-החיים לאחר ניתוח בבסיס-הגולגולת. השאלון ניבנה משישה ממדים מוגדרים: תפקוד כללי, פעילות גופנית, חיות, כאב, ממד נפשי-רגשי וממד הנושאים הייחודיים. העיבוד הסטטיסטי בוצע באמצעות

תבחיני מדדים (t-test, ניתוח שונות) ובאמצעות תבחינים שאינם מדדים כמו Man-Whitney, בהתאם לאופי המשתנה. מובהקות סטטיסטית נקבעה כ-p<0.05, מובהקות חלשה נקבעה כ-0.06<p<0.1.

החולים והמטפלים העריכו באופן דומה את איכות-החיים של החולה לאחר הניתוח. בחולים עם שאתות ממאירות היו הציונים נמוכים משמעותית בממדי התפקוד הכללי, הפעילות הגופנית, הממד הנפשי-רגשי, ממד הנושאים הייחודיים ובציון הממוצע הכולל. טיפול בקרינה גרם לירידה משמעותית בציון הממד הנפשי-רגשי ובממד הנושאים הייחודיים, ואילו גיל ותחלואה נלווית גרמו לירידה משמעותית בציון ממד הפעילות הגופנית והתפקוד הכללי. בעבודה זו נבדקה לראשונה הפגיעה באיכות-החיים של חולים עם שאת בבסיס הגולגולת הקדמי.

מצאנו, כי הפגיעה המשמעותית ביותר באיכות-החיים הייתה בחולים עם שאת ממאירה. ייתכן שבחולים אלו יש מקום לתת דגש מיוחד למערכת התומכת המלווה את החולה לפני הניתוח ולאחריו.

דנטה אנטונלי(1), נחום פרידברג(1), אלכסנדר פלדמן(1), עזיז דראושה(2), טיבריו רוזנפלד(1)

(1)המערך לקרדיולוגיה, (2)המח' לרפואה דחופה, מרכז רפואי העמק, עפולה

פירפור פרוזדורים תסמיני הוא הסיבה השכיחה ביותר לפנייה למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) עקב הפרעת-קצב ממושכת. בטיפול במיסגרת מלר"ד עמוס, יש ערך רב לשיטת טיפול המביאה להיפוך קצב יעיל ומהיר ככל האפשר, תוך שמירה על הבטיחות.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לחקור את היעילות, מהירות ההיפוך והבטיחות במתן פרופפנון לתוך הווריד בחולים עם פירפור פרוזדורים במלר"ד. שבעים וחמישה חולים שהתקבלו למלר"ד עקב פירפור פרוזדורים תסמיני היוו את אוכלוסיית המחקר.

החולים נבחרו באקראי לטיפול בפרופפנון או לקבלת אינבו: 40 חולים טופלו בפרופפנון לתוך הווריד במנת העמסה של 2 מ"ג/ק"ג בחמש דקות, ובהמשך ניתנה מנת אחזקה בהזלפת 00067. מ"ג/ק"ג לדקה עד היפוך לקצב סינוס או עד 90 דקות (קבוצה 1). אינבו ניתן בנפח זהה של תמיסת מלח ל-35 חולים בשיטה זהה (קבוצה 2). בחולים שעדיין היו במצב של פירפור פרוזדורים 15 דקות לאחר תום ההזלפה נעשה ניסיון להיפוך קצב במכת חשמל.

קצב סינוס הושג בתום העירוי בפרופפנון ב-24 חולים (60%) ובהזלפת אינבו ב-10 חולים (29%) p<0/02)). זמן המחצית להיפוך לקצב סינוס היה 15 דקות עם פרופפנון, כנגד 105 דקות עם אינבו p<0.001)). באף אחד מהחולים עם פירפור שהחל יותר מ-48 שעות לפני הפנייה למלר"ד לא הפך המיקצב לקצב סינוס בתום מתן העירוי.

חמישה חולים שטופלו בפרופפנון לקו בהשפעות-לוואי קלות וחולפות. לא ניצפו השפעות-לוואי בחולים שטופלו באינבו (הבדל שאינו משמעותי סטטיסטית).

לסיכום, הטיפול בפרופפנון לתוך הווריד מאפשר היפוך קצב מהיר, יעיל ובטוח במיסגרת מלר"ד בחולים עם התקף תסמיני של פירפור פרוזדורים.

מיכאל לוצ'אנסקי, מיכאל ברגמן, הרצל סלמן

המח' לרפואה פנימית ג', קמפוס גולדה-השרון

סרקואידוזיס היא מחלה גרגירומתית (Granulomatotic) רב-מערכתית המערבת בעיקר את הריאות ואת המערכת הלימפטית. מעורבות דרכי העיכול והלבלב בסרקואידוזיס היא נדירה, והופעת גוש בלבלב כביטוי ראשוני למעורבות המחלה בדרכי-העיכול תוארה לעיתים נדירות בלבד.

ביטוי ראשוני בלבלב מחשיד לממאירות אז לדלקת, מקשה בקביעת האבחנה של סרקואידוזיס ולרוב מסתיים בניתוח.

במאמר הנוכחי מדווח על פרשת חולה עם מעורבות של הלבלב, דרכי המרה והבלוטות בפדר (Mesenterium) שהצריך ניתוח על שם Wipple, ובביופסיות שהותקנו מאיברים אלה הודגמו גרגירומות (Granulomas) ללא נמק גבינתי וללא עדות לממאירות.

לנוכח הקושי באיבחון סרקואיד של דרכי העיכול והלבלב, מובאת במאמר זה גם סקירה של הספרות הרפואית בנושא האיבחון והטיפול בהסתמנות זו של המחלה.

רון שאול¹, אלן במברגר²,

מח' ילדים¹, היח' למיקרוביולוגיה קלינית², מרכז רפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

במאמר סקירה זה מובא עידכון על הטיפול בפרוביוטיקה ובפרוביוטיקה בילדים. נסקר הנושא של הפלורה הרגילה ומתוארים מנגנוני הפעולה של החיידקים הפרוביוטיים המועילים למארח. מסיכום הספרות הרפואית בנושא, עולה כי חיידקים פרוביוטיים מועילים במיוחד למניעת שילשול חד או לטיפול בו, וכן לטיפול בשילשול הנגרם מטיפול אנטיביוטי, בדלקת עור (Dermatities) אטופית. כמו-כן נדונים בסקירה הבטיחות והיבטים עתידיים של טיפולים פרוביוטיים ופריביוטיים.

דורון עמוסי¹, נחום ורבין², יהודה סקורניק², רון גרינברג ²,

¹המחלקה לרפואת המשפחה, ²והמחלקה לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כאב חולף בחיץ-הנקביים (Proctalgia fugax) (כחח"נ) הוא תיסמונת טבה המתבטאת בכאב עז ופתאומי בחיץ-הנקביים החולף באופן עצמוני (Spontaneously). למרות שכיחותה של התיסמונת רוב הלוקים בה אינם פונים לקבלת טיפול רפואי. בדומה לתיסמונות דומות הגורמות לכאב באגן, כגון כאב בבלוטת הערמונית (Prostatodynia) או בעצם הזנב (Coccygodynia) ותיסמונת הלבטור, גם האטיולוגיה של כחח"נ אינה ברורה. אולם, לאחרונה מתרבים הדיווחים על כך שמקור התיסמונת הוא בגירוי וכיווץ-יתר של שריר הסוגר הפנימי.

לצורך האיבחון של תיסמונת זו נהוג להסתמך על שלושה מאפיינים: אירועים נשנים של כאב עז הממוקם באזור פי-הטבעת והחלחולת (Rectum), משך אירועים קצר בין שניות לדקות, והיעדר כאב בין התקפים, ללא אבחנה של מחלה אחרת.

הטיפול במרבית החולים הוא בהרגעתם על-ידי מתן הסבר בדבר אופייה הטב של התיסמונת, במישלב עם טיפולים שמרניים, כגון אמבטיית ישיבה. טיפולים תרופתיים שמורים לחולים שאיכות-חייהם נפגעה באורח ניכר, ואלו מכוונים להרפיית הסוגר הפנימי.

רויטל גרינברג¹, מתיהו ברקוביץ¹, גדעון פרת², יפעת אטיאס³, יוסף בר³

¹היח' לפארמקולוגיה קלינית וטוקסיקולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא, ²היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי שיבא, ³היחידה לטיפול נמרץ ילדים, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתהמוגלובינמיה היא תסמונת המתאפיינת בכיחלון (Cyanosis) בדרגות שונות. תיסמונת זו יכולה להיות אי-תסמינית בחלק מהחולים, בעוד שבחלקם היא עלולה לגרום לאובדן הכרה ולמוות. למרות שתופעת כיחלון על רקע מתהמוגלובינמיה מוכרת בספרות הרפואית, היא איננה שכיחה. מאחר שתוצאותיה עלולות להיות קשות ואף קטלניות, חשוב להכיר את מאפייני התיסמונת ולזהותם. מקום התיסמונת בגורמים סביבתיים, נרכשים, מלידה או במישלב של שלושתם. בין הגורמים האפשריים למתהמוגלובינמיה ניתן למנות משככי כאב מקומיים הניתנים בתכיפות בבתי-חולים ובמירפאות, וחלקם אף ניתנות לרכישה ללא מירשם רופא. למרות שתרופות אלו נחשבות בטוחות בדרך-כלל, הן עלולות לגרום למתהמוגלובינמיה – וזו לעתים קטלנית.

במאמר הנוכחי מדווח על פרשות חולים, ילדים, שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ ילדים במהלך שנת 2000 בשל כיחלון ואובחנו כלוקים בתיסמונת זו.

דרור מנדל (1,2,3), רונית לובצקי (1,2,3), שאול דולברג (1,3)

(1) המח' לרפואת פגים וילודים, בית-החולים ליס ליולדות, (2) המח' לרפואת ילדים, בית-החולים דנה לילדים, מרכז רפואי תל-אביב סוראסקי, תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הכנס השנתי של החברות האקדמיות לרפואת ילדים (Pediatric Academic Societies–PAS) נערך בשנת 2003 בסיאטל, וושינגטון, בין התאריכים 3-6 במאי. זהו הכנס הגדול ביותר בעולם למחקר של רפואת ילדים; משולבות בו שלוש החברות האמריקאיות לרפואת ילדים; (American Pediatric Society for Pediatric Reaserch, Ambulatory, Society Pediatric Asoociation) ומשתתפים בו מדי שנה אלפי רופאים ואנשי סגל רפואה ממדינות רבות. בנוסף לתערוכה מקצועית רחבה ומגוונת, נערכות בכנס הרצאות, סדנאות לימוד, מיני-קורסים, הצגות מדעיות על-גבי פוסטרים, מפגשי עמיתים ועוד. השנה הוצגו בכנס השנתי עבודות מרובות במיגוון נושאים ברפואת ילדים. הוגשו כ-3667 תקצירי עבודות (Abstracts), ומתוכם נבחרו מאות בודדות להצגה בכנס.

בחרנו להתמקד בסקירה זו במספר נושאים היכולים לעניין את רופאי הילדים ואת רופאי המשפחה שבקהילה, על-ידי סקירת עבודות שהוצגו בכל נושא.

מירה גינזברג^{1, 2}, נתן ווטמברג¹, ענת לוי¹, אהרון גבאי¹, אנדריאה ניסנקורן¹, לובה בלומקין¹, חנה וינקלר¹, דורית לב¹, טלי לרמן-שגיא¹

¹מירפאה מטבולית-גנטית-נירולוגית (מג"ן), מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המכון להתפתחות הילד, מכבי שירותי בריאות, מחוז המרכז, סניף בני ברק

הברות ((Diet הקטוגנית, המבוססת על תפריט עשיר בשומן, ודל בחלבון ובפחמימות, מוצעת כטיפול חלופי נוגד-פירכוסים לילדים הלוקים בכיפיון בלתי-נשלט. בעבודה הנוכחית מדווח על הניסיון הקליני יעילות הטיפול והשפעות-הלוואי בילדים הלוקים בכיפיון העמיד לטיפול תרופתי. כמו-כן, מוצגת הגישה הרב-מערכתית הכוללנית בטיפול בילדים ובבני-משפחתם (צוות רפואי הכולל רופא, דיאטן ועובד סוציאלי).

לשם כך נסקרו תיקיהם של כל הילדים שטופלו בברות קטוגנית במהלך השנים 1998-2003 ביחידה לנירולוגיית ילדים במרכז הרפואי וולפסון, נרשמו נתונים דמוגרפיים, גיל תחילת המתלה הכיפיונית, גיל תחילת הטיפול בברות ומישכו, סוג הכיפיון, תכיפות הפירכוסים לפני הברות ובמהלכה, מידת ההיענות לטיפול, התגובה הקלינית והאלקטרואנצפלוגרפית והשפעות-הלוואי, עשרה חולים טופלו בברות (5 זכרים ו-5 נקבות), כאשר גיל תחילת הברות היה 8 חודשים - 19 שנה. שמונה לקו בתיסמונת כיפיונית מוגדרת. כל הילדים לקו במספר רב של פירכוסים במהלך היממה טרם הברות ונזקקו ל-2 עד 9 תרופות. משך הטיפול בברות נע בין 6 שבועות לשנתיים וחצי. שיבעה מהמטופלים הגיבו היטב לטיפול, וניצפתה ירידה של יותר מ-50% במספר הפירכוסים במשך היום. באף לא אחד מהילדים הייתה שליטה מלאה בפירכוסים. השפעות-הלוואי היו מועטות בלבד. מידת ההיענות לברות היתה טובה עד מצוינת. בנוסף לשיפור במחלה הבסיסית ניצפה שיפור משמעותי במידת הערנות, ביכולת הלמידה ובמידת ההתקדמות בהשגת אבני-הדרך ההתפתחותיות. בשלושה ילדים נכשל הטיפול בברות כעבור מספר שבועות או חודשים, ולמעשה לא הקטינה השמירה על ברות זו את מספר הפירכוסים ולא שיפרה את מצבם הכללי של המטופלים.

לסיכום, ברות קטוגנית יכולה לתת מענה חלופי לטיפול בחולים עם כיפיון כללי שאינו נשלט באמצעות תרופות נוגדות-פירכוסים מקובלות, זאת ללא תלות בגיל המטופלים, במינם או במשך המחלה. מחברי מאמר זה זוקפים את הצלחת הטיפול וההיענות המצוינת לליווי הצמוד של הצוות הרב-תחומי.

תמיר פריטש, ערן ממן, אלי שטיינברג, אלחנן לוגר

מח' אורתופדית ב', המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב

פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי (posterior tibial tendon) הוא הגורם השכיח ביותר לעיווג כף הרגל השטוחה (flat foot deformity), אצל מבוגרים.

שריר האבוב האחורי (posterior tibial muscel) הוא המייצב הדינמי החשוב ביותר של הקשת האורכית, הפנימית, של כף הרגל (medial longitudinal arch) שינויים במירקם גיד האבוב האחורי גורמים להפרעה בסידור הקווי של סיבי הקולגן, לירידה ביכולת הגיד לעמוד בעומס, להופעת קרעים ולהתארכותו עד כדי הפרעה בתיפקוד. כתוצאה מכך קורסת הקשת האורכית, הפנימית של כף הרגל, ונוצר עיווג שטוח-קלוב (pes planovalgus) של כף הרגל.

הסיבה להתפתחות פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי שנויה במחלוקת, ומחברים שונים הציעו מספר הסברים אפשריים, הגיל הממוצע שבו מופיעה המחלה הוא ארבעים שנה. היא שכיחה יותר בבני אדם בעלי מאפיינים כדלקמן: לבנים, שמנים, שאינם עוסקים בספורט, הלוקים ביתר-לחץ-דם, וכן שכיחה היא יותר בין נשים מאשר בגברים.

איבחון המחלה קליני בעיקרו מתבצע על בסיס סיפור העבר (anamnesis) ועל-ידי בדיקה גופנית מדוקדקת. אמצעי דימות, צילומי הרנטגן בעיקר, מסייעים לדרג את חומרת המחלה ולתכנן את תהליך הטיפול.

Johnson ו- Strom, הבחינו בארבעה שלבים של התפתחות המחלה. בשלב הראשון, טרם נוצר עיווג (deformation); בשלב השני קיים עיווג גמיש; בשלב השלישי הופך העיווג לקשיח ולא ניתן להחזירו למצב תקין, ידנית; ובשלב הרביעי, בנוסף לעיווג הקשיח נוצרים שינויים ניווניים במיפרק הקרסול.

הטיפול במחלה מסווג לטיפול שמרני ולטיפול בניתוח. הטיפול השמרני כולל תרופות נוגדות דלקת, פיזיותרפיה ומידרסים ביומכניים או קיבוע בגבס. ככלל, יש לבצע טיפול שמרני בכל מקרה לפני ההחלטה על ניתוח, תוך התאמתו לשלב שבו נמצאת המחלה. גם הטיפול בניתוח מותאם לשלבים השונים של המחלה, והוא כולל הטריה של ריקמה חולה ותפירת קרעים, עם או בלי העברת גידים בשלב הראשון של פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי, העברת גידים משולבת עם תיקונים גרמיים בשלב השני וקיבוע מיפרקי כף הרגל והקרסול בתנוחה אנטומית, בשלבים השלישי והרביעי בהתאמה.

ש' גרינברג, נ' אלמרו, ג' קרן, ד' שפס 

היח' למניעת מחלות-לב, המח' הקרדיולוגית מרכז רפואי תל-אביב

רקע: תוכניות לשיקום ולמניעת מחלות-לב נועדו לצמצם את התחלואה ואת התמותה לאחר אירוע לב, או לאחר מחלה כלילית. למרות זאת, שיעור ההשתתפות של חולים בתוכניות שיקום נמוך, והנשירה במהלכן רבה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת הצטרפותו של בן-הזוג של המטופל לתוכניות השיקום והמניעה, על פרק הזמן שהמטופלים נטלו בהן חלק, ועל השיפור בכושרם הגופני.

שיטה: במהלך השנים 1998 2001 נטלו חלק 24 זוגות בפעילות היחידה למניעת מחלות-לב שבמרכז הרפואי בת"א. הזוגות סווגו ל-2 קבוצות על פי מצבם הרפואי: 1) קבוצת השיקום (14 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר אוטם בשריר הלב או ניתוח מעקפים כלילי, 2) קבוצת המניעה השניונית (10 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר השתלת תומך סלילי בעורק כלילי, או שהוא נושא עדות למחלת-לב כלילית. קבוצה נוספת: קבוצת בני הזוג (21 בני-זוג). לכל קבוצה נבחרה, לשם

השוואה, קבוצת בקרה שכללה מטופלים ללא בני-זוג מקרב היחידה למניעת מחלות-לב, בהתאם למצבם הרפואי.

המשתנים שנבדקו: מיספר המיפגשים שהמטופלים נטלו בהם חלק, רמת הכושר הגופני שלהם בתחילת התוכנית ובסיומה.

תוצאות: מטופלים שהתאמנו עם בני-זוגם השתתפו במיספר גדול יותר של מיפגשים (p<0.05; 87+17) בקבוצת השיקום, בהשוואה לקבוצת הבקרה (47+6). לא היה הבדל ברמת הכושר הגופני בתחילת התוכנית בין שתי קבוצות המטופלים : עם בני-זוג (3.5+0.2 METS) בהשוואה למטופלים ללא בני-זוג (3.4+0.2 METS) (p=0.5). בשתי הקבוצות נצפתה עלייה דומה ברמת הכושר הגופני: קבוצת בני הזוג השתפרה ב- METS  0.79+0.1 בהשוואה ל- METS 0.6+0.1 בקבוצת הבקרה (p=0.6). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה של קבוצת המניעה השניונית המטופלים נטלו חלק במיספר גדול יותר של מיפגשים (51+13 לעומת 31+6; p>0.02) רמת הכושר ההתחלתית של שתי הקבוצות הייתה דומה (METS 3.7+0.3 לעומת METS 4.2+0.2; p=0.2) בהשוואה לקבוצת הבקרה. בסיום הפעילות חל שיפור גדול יותר בכושר הגופני בקבוצת הבקרה. ב METS 0.7+0.2 לעומת METS 0.3+0.1 (p<0.05).

בני הזוג (קבוצה 3) נטו להשתתף במיספר גדול יותר של מיפגשים (p=0.2; 45+10) בהשוואה לקבוצת הבקרה. לא היה הבדל ברמת הכושר בתחילת הפעילות בתוכנית לעומת זו שבסיומה, בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

מסקנות: תמיכה ושיתוף של בן-הזוג בצורה פעילה בתוכנית השיקום עשויה לשפר את שיעור ההשתתפות בתוכנית השיקום, לעומת זאת, בתוכנית המניעה השניונית שיתוף בן-הזוג עלולה לגרום לנשירה מוקדמת. לא נמצא הבדל בשיעור ההשתתפות ובמדדי הכושר הגופני בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

שאול דולברג (1), אורית סטוליק דולברג (2)

(1) היח' לטיפול נמרץ בילוד, מרכז רפואי תל אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, (2) מחלקת הרדמה, היחידה לטיפול בכאב, מרכז רפואי רבין, קמפוס גולדה

כאב בגיל הינקות הוא חלק מחוויה יום-יומית של 6%-10% מהילודים והפגים הנזקקים לאישפוז ביחידות לטיפול נמרץ בילוד. לכאב בשנה שאיננו מטופל כיאות עלולות להיות תוצאות והשפעות שליליות גם מעבר לגיל הינקות, ואף ייתכנו השפעות הרסניות לכל החיים. הטיפול המושכל בתרופות, בשיטות סביבתיות והתנהגותיות יכול לשנות מצב בלתי רצוי זה. טיפול בתרופות אופיואידיות לפעולות חודרניות וכואבות, טיפול בתרופות מאלחשות שאינן אופיואידיות לפעולות קלות ושילוב בין השיטות, מהווים נדבך חיוני בטיפול בילודים אלה. לא פחות חשוב לבצע שינויים בסביבה החישתית של הילודים. אחת הפעולות השכיחות ביותר, בילודים זכרים, היא ברית המילה. פעולה ניתוחית זו, שאיש לא היה מעלה על דעתו לבצעה בילד מתבגר או במבוגר ללא אילחוש, מבוצעת בילודים, לעתים תכופות, ללא אילחוש סביר. טיפול בשיטות פשוטות יחסית יכול להפחית ואף למנוע כאב בזמן המילה. איגודים מקצועיים רבים בעולם המערבי אימצו גישה שלפיה ביצוע מילה ללא אילחוש מספיק, נוגדת את חובת הטיפול ההולם.

נעם ויצמן (1), אוריאל הרסקו-לוי (1,2), פסח ליכטנברג (1,2)

(1) ביה"ס לרפואה הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים. (2) ביה"ח הרצוג-עזרת נשים, אגף הפסיכיאטריה, ירושלים

רקע: הטיפול באמצעות היפנוזה מנוצל למיגוון בעיות רפואיות. בשנים האחרונות גברה ההכרה בצורך לבחון את יעילותה של ההיפנוזה, באמצעות מחקר ניסויי על-פי מדדים מחייבים כבמחקר הרפואי הקליני.

מטרות: במאמר זה נסקרים ציוני דרך בחקר יעילותה של ההיפנוזה במספר תחומים מרכזיים: שיכוך כאבים, הכנת חולים לתהליכים טיפוליים ולניתוחים. טיפול בגנחת סימפונות (אסתמה), במחלות של דרכי-העיכול, במחלות עור, במחלות דמם, במניעת בחילות והקאות לאחר ניתוחים ולאחר טיפול כימותרפיים, ולהפסקת עישון.

שיטות: הסקירה נערכה תוך בחינת איכותם המתודולוגית של המחקרים, ותקפותם על-פי מדדים מחקריים כגון: אקראיות, קבוצת בקרה, מידגם מייצג, ואחרים.

תוצאות: ניתן להצביע על ראיות בדוקות המבוססות על מימצאי ניסויים אשר מעידות על יעילות הטיפול בהיפנוזה לשיכוך כאבים. לגבי התחומים האחרים שנסקרו, המימצאים מאששים סבירות טובה לכך שהטיפול בהיפנוזה יעיל, אך באופן מוגבל.

דרוש מחקר נוסף כדי לקבוע את מלוא היישומים של היפנוזה ברפואה.

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.