צחי גרוסמן

מכבי שירותי בריאות, תל אביב

הילד הגדל במציאות של המאה העשרים ואחת אינו דומה לזה שגדל במאות שקדמו לה, אפילו לא לזה שגדל אך מספר שנים אחורה, במאה העשרים. השינויים החברתיים והכלכליים, כמו גם השינויים הקוגניטיביים והרגשיים בתפישת ההורים את תפקידם – כל אלה מטביעים את חותמם על בית הגידול של הילד, בריאותו ומחלותיו. דומה שמאז טבע רוברט הגרטי את המושג "תחלואה חדשה", נמצא מקצוע רפואת הילדים באבולוציה מתמדת [1]. עם זאת, עלינו לזכור כי גם בתקופתנו המודרנית, עלולים אנו לפגוש מחלות שנדמה כי עברו מן העולם.

רחל מרנס¹,  אסף מנדל¹ , אילן גיאלצ'ינסקי², אריאל טננבאום¹

¹מחלקת הילדים, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים, ²המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, ירושלים

אצירת שתן חדה מוגדרת ככשל בהטלת שתן חרף הימצאות כמות מספקת של שתן בשלפוחית השתן. התפתחות אצירת שתן חדה בילדים היא אירוע נדיר, אשר גורם להם כאב ומצוקה.

הכרחיים אבחון מהיר וטיפול דחוף. זיהוי והתייחסות מתאימה לבעיות רקע, דוגמת עצירות, חסרים עצביים, או השפעות לוואי לטיפול תרופתי, עשויים למנוע את הישנות אצירת השתן.

מדווח במאמרנו על שש פרשות חולים-ילדים, שאושפזו בשל אצירת שתן חדה, ומובאת בנוסף סקירת הספרות בנושא.

שלום בן שימול, דוד גרינברג


 

מחלקת ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

צפדינה היא מחלה הנובעת מחסר בוויטמין C (חומצה אסקורבית). כיוון שוויטמין C נמצא במספר רב של מוצרי מזון, ובעיקר בפרי הדר, המחלה נדירה כיום במדינות המערב, ושכיחה יותר במדינות מתפתחות ובאוכלוסיות בסיכון, כמו אלכוהוליסטים. המחלה מתבטאת בתסמינים כמו חולשה כללית, דימומים מהעור ומהחניכיים, כאבי גפיים עד כדי שיתוק וחוסר יכולת לעמוד. האבחון מצריך רמת מודעות גבוהה, בדיקת רמת ויטמין C בדם ולעיתים גם מימצאים רדיוגרפיים אופייניים.

מובא להלן דיווח על ילדה בת שבע שנים, שאובחנה בעבר עם תת תזונה, הידרוקן הראש (Hydrocephalus) ופיגור פסיכומוטורי קשה, שאושפזה עקב דימום מהחניכיים, אנמיה קשה, כאבי רגליים וסירוב לעמוד וללכת. בירור נרחב לשלילת הפרעות קרישה, ממאירות וזיהום פורש כשלילי. רמת ויטמין C בדם הייתה נמוכה. החולה החלימה לאחר מתן טיפול בוויטמין C.

למרות שצפדינה נדירה כיום בישראל, עליה להיכלל באבחנה המבדלת של מחלות דמם וכאבי גפיים, בעיקר כאשר החולה מתקיים מברות (דיאטה) מאוזנת שאינה מכילה ויטמין C או לוקה בתת תזונה.
 

רנטה יעקובוב, ורד ניר, איאס קאסם, עדי קליין-קרמר

המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה

מדווח במאמרנו על ילדה שאובחנה כלוקה בקסנתינוריה תורשתית קלאסית, לאחר שנמצאו רמות אפסיות של חומצת שתן בדם. הילדה אינה סובלת מתסמיני המחלה.

קסנתינוריה תורשתית היא מחלה נדירה, המתבטאת בעיקר ביצירת אבני כליה בגיל צעיר, אך עלולה להתבטא גם בתסמינים קשים יותר, כגון מחלה דמוית דלקת מיפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis), ואף פגמים ביצירת העצמות, השיער והשיניים. מחלה זו תוארה בישראל בעיקר בקרב האוכלוסייה הבדואית.

מדווח עד היום על כ-150 חולים בעולם, מתוכם כשני שלישים ללא הסתמנות קלינית, ובנוסף הביטוי הקליני וגיל הופעת התסמינים שונים מאוד בין חולים שונים. מכאן עולה השאלה: מהו המעקב המתאים, והאם יש צורך בטיפול ובהטלת מגבלות של תזונה דלת אוקסלאטים בחולים אלה.
 

 עמית אורן-זיו^1,4, פני חנוכה^,1,5, מיכל רוטשילד^1,2,4 , עליזה גלוזמן², יוסף עוזיאל^1-4

¹מחלקת הילדים,  מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²היחידה לאשפוז יום, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³היחידה לרימטולוגיה ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵קבוצת רופאי חלום, *עמית אורן-זיו היא סטודנטית לרפואה בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

דלקת מיפרקים כרונית אידיופתית של גיל הילדות היא מחלת המיפרקים הכרונית השכיחה ביותר בילדים, אשר מרכיב חשוב בטיפול בה כולל הזרקות סטרואידים לתוך המפרק. טיפול זה מלווה בהשפעות לוואי שכיחות של כאב וחרדה, כאשר חלק גדול מהקלת כאבו של הילד קשור ברמת החרדה שלו טרם התחלת ההליך.

מובאת להלן פרשת חולה צעירה בת חמש שנים, הלוקה בדלקת מיפרקים ונזקקה להזרקת סטרואידים למפרק הברך. הפרשה מובאת מנקודת מבטה של הליצנית הרפואית, אשר מהווה חלק מהמערך הטיפולי בהליך ההזרקה למפרק.

במאמר זה נדון בסוגיית הליצנים הרפואיים, כחלק ממערך הטיפול בהליכים רפואיים בילדים בכלל, ובהליך ההזרקה לתוך המפרק בילדים בפרט. חשיבותו של הנושא נובעת מכך שהוכח כי נוכחותם של ליצנים רפואיים מפחיתה משמעותית את רמת החרדה והכאב של הילדים המטופלים. על פי ניסיוננו מפרשת חולה זו ומדיווחים נוספים בספרות, יש לעודד את נוכחותם של הליצנים הרפואיים ולשלבם כחלק אינטגראלי מהצוות המטפל בילדים.

דינה רחל צימרמן¹, אסף חמאוי², יהושע ליפשיץ³

¹טרם מרכזים לרפואה דחופה, ²האוניברסיטה העברית – בית ספר לרפואה הדסה, ירושלים, ³אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: מזה כשלושים שנה מדווח בספרות הרפואית על תופעה של "פחד מחום" או "בעת חום", אשר ההיארעות שלה לא השתנתה במהלך השנים. אולם קיים מידע מועט ביותר ביחס למימדי התופעה בישראל בכלל ובקרב האוכלוסיות השונות שבה בפרט. המטרה במחקרנו הנוכחי היא לסקור את שכיחות התופעה בקרב הורים הפונים למרכזים לרפואה דחופה בקהילה (מלר"ד) עקב הופעת חום אצל ילדיהם.  בנוסף, נערכת השוואה בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסיות אחרות בכל הנוגע לגישתם לחום אצל ילדיהם.

הנחת היסוד של המחקר הייתה, שבקרב הורים באוכלוסיה החרדית תימצא תופעת הפחד מחום ביתר, מפאת גילם הצעיר יחסית של ההורים והשכלתם הפורמאלית הפחותה.

שיטות  מחקר:  מיקום: מלר"דים בירושלים ובמודיעין.

כלי מחקר: ראיון מובנה של 38 שאלות,  המבוסס על השאלון המקורי לפחד מחום של ד"ר ברטו שמידט, ממציא השיטה, בתוספת נתונים דמוגרפיים, שאלות על הביקור והמחלה הנוכחית, וידע ואמונה בנושא חום.

משתתפים: הורים לילדים בגיל חודשיים עד עשר שנים, אשר הגיעו למלר"ד עם תלונה עיקרית של ילד עם חום.

תוצאות: התקבלו 349 ראיונות: 90% מההורים סבורים כי חום גבוה יכול לגרום נזק לילד, 33% מההורים דואגים במידה רבה, 55% במידה בינונית, ורק 12% לא דואגים כשיש לילד חום. קיימים חוסר ידע ואמונות שגויות בנושא חום. לדוגמה, שליש מההורים הגדירו טמפרטורה של 37.7 מ"צ ומטה כחום, וכמחצית מתחילים לתת טיפול תרופתי להורדת חום בטמפרטורה של 38 מ"צ ומטה. בניגוד להנחת היסוד, במגזר החרדי נמצאה מידה פחותה של דאגה עקב חום אצל הילד. יתרה מזו, ככל שהמשפחה גדולה  יותר, רמת הדאגה הייתה נמוכה יותר.

מסקנות: בקרב כלל אוכלוסיית המחקר קיימים חוסר ידע ואמונות שגויות בנושא של חום. בקרב הציבור החרדי קיים פחד במידה פחותה מהמצופה, ייתכן שעקב גודל המשפחה.

איתן ישראלי

פרס נובל בכימיה לשנת 2009 הוענק לעדה יונת ממכון וייצמן למדע, ישראל, לוונטקרטראמאן רמהקרישנאן ממעבדות MRC בקמברידג', אנגליה, ולתומס שטייץ מאוניברסיטת ייל ארה"ב, על מחקרים בתחום מבנה הריבוזום ותפקידו.

לקריאת המאמר מאת וליד סליבא, לי גולדשטיין, נאיף חבשי ומאזן אליאס. "הרפואה" – כרך 151 חוב' 5, מאי 2012

וליד סליבא^1,2, לי גולדשטיין^1,2,  נאיף חבשי³, מאזן אליאס^1,2

¹מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³מחלקה פנימית א', מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: חולי סוכרת מפתחים אנמיה בשכיחות גבוהה. התפקיד שממלא היפסידין (Hepcidin) באנמיה הקשורה לסוכרת אינו ידוע.

המטרות במחקר: לבחון את הקשר בין רמות ההיפסידין בנסיוב ואנמיה בחולי סוכרת עם תפקוד כליות תקין.

שיטות המחקר: נבחנו באופן פרוספקטיבי 86 חולים עוקבים עם סוכרת מסוג II, 39 עם אנמיה (קבוצת המחקר) ו-47 ללא אנמיה (קבוצת הבקרה). לא נכללו חולים עם אי ספיקת כליות, חסר ברזל,  חסר ויטמין B12 או חולים במחלות דלקתיות כרוניות.

תוצאות: בניתוח חד משתנים, החולים עם אנמיה היו מבוגרים יותר ולקו בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה (P<0.05). רמת ההיפסידין החציונית הייתה 15 נאנוג'/מ"ל (140-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת האנמיה בהשוואה ל-14 נאנוג'/מ"ל (128-2 נאנוג'/מ"ל) בקבוצת הבקרה (P=0.386). רמות הקריאטינין והאריתרופויאטין (Erythropoietin) היו גבוהות יותר בקבוצת החולים עם אנמיה לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). בקבוצת החולים עם אנמיה הייתה רמת ההמוגלובין המסוכרר (Hba1c) נמוכה יותר (P=0.035), והטיפול בתרופות נוגדות סוכרת היה בשיעור גבוה יותר: Metformin 73% לעומת 46% (P=0.016) ו-Sulfonylurea 47.2% לעומת 19.1% (P=0.006), בהתאמה. גם לאחר תקנון לגיל נבדלו שתי הקבוצות במשך הסוכרת (P=0.043), ברמת האריתרופויאטין (P=0.007), ברמת הקריאטינין (P<0.001), ובטיפול ב-Metformin ,Sulfonylurea  ו-Insulin (P<0.05).

מסקנות: חולי סוכרת עם אנמיה לוקים בסוכרת ממושכת יותר בהשוואה לחולים ללא אנמיה. במחקר זה לא נמצא קשר בין רמות ההיפסידין ואנמיה בחולי סוכרת. 

תומר ארד¹, דן לוי-פבר², רוני-ראובן ניר^2,1, רן קרמר²

¹הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²המחלקה לכירורגיית חזה כללית, הקריה הרפואית לבריאות האדם על שם הרמב"ם, חיפה

הקדמה: החל משנת 1992, הוכנסה בהדרגה ליישום בבתי חולים ברחבי העולם גישה סגורה לכריתת אונת ריאה, ללא פתיחת בית החזה ובסיוע ציוד וידיאו. גישה זו הוכנסה ליישום במחלקה לכירורגיית בית חזה כללית במרכז הרפואי לבריאות האדם על שם הרמב"ם שבחיפה בראשית שנת 2009, ומאז נותחו באמצעותה בהצלחה כ-200 חולים. במחקר זה נבדקת עקומת הלימוד של המנתחים ושל צוות המחלקה בעת הכנסת השיטה החדשה ליישום.

מטרה: המטרה במחקרנו הנוכחי היא להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות, אשר תסייענה למנהלי מחלקות ולרופאים בתהליך הכנסת גישות ניתוח סגורות ליישום במחלקותיהם.

חולים ושיטות: כאוכלוסיית המחקר נבחרו 108 חולים, אשר מהווים את כלל האוכלוסיה שנותחה בשיטה זו במחלקה בתאריכים 30.6.2010-1.1.2009. אוכלוסיית המחקר סווגה לשלוש קבוצות בהתאם למועד הניתוח, כאשר בכל קבוצה רוכזו חולים שנותחו בפרק זמן של חצי שנה. עבור כל קבוצה הושוו נתונים בנוגע לשיעור הניתוחים בגישה הסגורה לעומת הגישה הפתוחה הוותיקה, שיעורי המרת הניתוח הסגור לניתוח פתוח, זמן הניתוח, סיבוכים תוך-ניתוחיים וסיבוכים בתר-ניתוחיים. הנתונים שנאספו הושוו למדווח ממדינות נוספות ברחבי העולם.

תוצאות: שיעור הניתוחים הסגורים מכלל ניתוחי כריתת אונת הריאה, זמן הניתוח הממוצע ושיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בחצי השנה הראשונה – כל אלה היו נמוכים משמעותית לעומת השנה העוקבת. משך השהייה בבית החולים ושיעור הסיבוכים במהלך הניתוח היו דומים בהשוואה בין שלוש קבוצות המחקר.

מסקנות: בעת הכנסה ליישום של גישה סגורה לכריתת אונת ריאה תוך הסתייעות בציוד וידיאו, קיימת עקומת לימוד של המנתחים ושל הצוות הרפואי. על מנת להגיע לתוצאות קבועות, עקביות ודומות למדווח ממרכזים רפואיים אחרים בעולם, נדרשים 12-6 חודשי עבודה סדירה בגישה זו, שבמהלכם צריכים להתבצע 60-30 ניתוחים.

אופיר אביזוהר

המכון לבדיקות תקופתיות, הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם, חיפה

הקדמה: האבחנה המבדלת של כאבים בבית החזה היא נרחבת, ויכולתו של הרופא בחדר המיון להבדיל בין מצב מסכן חיים למצב טב (Benign) מוגבלת.

מטרות: לבדוק שכיחות של אירועי לב קשים באשפוז בקרב המאושפזים, עקב כאבים בבית החזה ותמותה לאחר חמש שנים. בנוסף, המטרה היא למצוא גורמים בנתוני חדר המיון המשפיעים על הפרוגנוזה קיצרת הטווח וארוכת הטווח.

שיטות מחקר: זוהי סקירת נתונים רטרוספקטיבית. זוהו כל המאושפזים עקב כאבים בבית החזה בלבד דרך חדר המיון בתקופה של חמישה חודשים. נבדקה שכיחות אירועי לב קשים באשפוז ותמותה תוך חמש שנים, והוערכו בהקשר למדדים דמוגרפיים וקליניים שהיו זמינים בחדר המיון בעת ההתקבלות לאשפוז.

תוצאות: אירועי לב קשים קרו באשפוז בפחות מ-10% מהמאושפזים. התמותה באשפוז הייתה 0.46%. החולים שעברו אירוע לב קשה באשפוז היו מבוגרים עם כאב אופייני בבית החזה, צניחות ST באק"ג וערך CPK גבוה יותר בטווח התקין (הנורמה) בחדר המיון. התמותה תוך חמש שנים הייתה 13.6%, גבוהה יותר  בנשים, במבוגרים, בחולי סוכרת, בחולים עם אנמנזה של אוטם שריר הלב, ובחולים שבחדר המיון רמת ההמוגלובין הייתה נמוכה ורמת הקריאטינין גבוהה.

מסקנות: הפרוגנוזה קיצרת הטווח במאושפזים עקב כאבים בבית החזה תלויה בגיל, באופייניות התלונה, ב-CPK  ובאק"ג בעת השהייה בחדר המיון. הפרוגנוזה ארוכת הטווח תלויה מעבר לגיל ולמין במדדי רקע – אנמנזה רפואית וגורמי סיכון, ובמצבים נלווים – אנמיה ועלייה ברמת הקריאטינין.

אורנה ניצן^1,2, מאזן אליאס^2,3, וליד סליבא^2,3

¹היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה

תסמינים נירולוגיים בסרקואידוזיס (נירוסרקואידוזיס) מתפתחים בכ-5% מהחולים. תסמינים אלו מגוונים ביותר, ועשויים להיות הרסניים ומסכני חיים. לעיתים נדירות הם התסמין הראשוני של המחלה ובכך מהווים אתגר אבחוני עבור הרופא. הפגיעות הנירולוגיות כוללות פגיעה בעצבי הגולגולת, ולעיתים רחוקות חלה פגיעה בעצב VIII. אנו מדווחים בזאת על חולה שהופיעה עם אירועים נשנים של דלקת שלא מחיידקים של מעטפות המוח, סחרור ואובדן שמיעה, שאובחנה עם נירוסרקואידוזיס. 

אלון קרני, אליזה פורטוגז, פסח שוורצמן

המחלקה לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית – מחוז דרום, החטיבה לבריאות הקהילה, מרכז סיאל-מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: ניטראטים מרחיבים כלי דם כליליים אשר מורחבים ממילא משנית לאיסכמיה ומעלים את זרימת הדם בכלי הדם הכליליים. קיימים יתרונות לטיפול קצר הטווח בניטראטים לאחר אירוע לב, בעוד שלטיפול ארוך טווח עלולות להיות השפעות לוואי קשות, כולל עלייה בשיעור התמותה.

מטרות: אפיון מטופלים הנוטלים ניטראטים במרפאה ראשונית, ובדיקה האם מתן הרצאה בנוגע ליתרונות וחסרונות הניטראטים, יביא לירידה בשיעור הרישום של ניטראטים. 

שיטות מחקר: מחקר התערבותי שהתבצע במרפאה ראשונית.  רופאי המרפאה שמעו הרצאה בנוגע ליתרונות וחסרונות הטיפול בניטראטים. במחקר בדקנו לכמה מהחולים שטופלו בניטראטים הופסק הטיפול וכן תושאלו המטופלים, לאחר שישה חודשים, האם הם לוקים בתסמינים כליליים.

תוצאות: מתוך 8,794 מטופלים במרפאה הראשונית, 284 (3.2%) טופלו בניטראטים, 166 (58.4%) מטופלים מתוך כלל מטופלי הניטראטים נטלו את הטיפול על בסיס קבוע, ל-75 (26.4%) מתוך נוטלי הניטראטים על בסיס קבוע לא הייתה הוריה ברורה לטיפול קבוע זה.

הטיפול בניטראטים הופסק ל-40 מטופלים (53.5% מתוך נוטלי הניטראטים ללא הוריה ברורה).

מקרב המטופלים שלהם הופסק הטיפול בניטראטים, 26 (65%) נותרו אי תסמיניים לאחר תקופת מעקב של שישה חודשים. 

מסקנות: רופא המשפחה יכול לקבל החלטה להפסקת הטיפול הקבוע בניטראטים על סמך אנמנזה וסקירת התיק הרפואי.

דיון וסיכום: מצאנו במחקרנו, כי היה רישום יתר של ניטראטים, וכי רופא המשפחה יכול על סמך אנמנזה יחד עם סקירת התיק הרפואי להפסיק את הטיפול בניטראטים לכ-10% מהמטופלים, מבלי שייגרם לאיש מהם נזק משמעותי. 

הילה קנובלר¹ רפאל ביצור², דב גביש³, ארדון רובינשטיין⁴, יעקב הנקין⁵, טובה חצ'ק-שאול⁶, דרור חרץ²

¹היחידה למחלות מטבוליות וסוכרת, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²המכון לחקר שומנים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מחלקה פנימית א', מרכז רפואי וולפסון, חולון, ⁴מכון מטבולי, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע, ⁶מחלקה פנימית, המרכז הרפואי הדסה הר הצופים, ירושלים

בשם נציגי החברות והאיגודים כדלהלן :

החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים – פרופ' הילה קנובלר, ד"ר רפי ביצור, ד"ר דב גביש, פרופ' ארדון רובינשטיין, פרופ' טובה חצ'ק-שאול,  פרופ'  דרור חרץ.

החוג לאפידמיולוגיה ומניעה קרדיווסקולרית – האיגוד לקרדיולוגיה בישראל – פרופ' יעקב הנקין, פרופ' חיים יוספי.

החברה הישראלית ליתר לחץ דם – פרופ' מיכאל בורשטיין, ד"ר דרור דיקר, ד"ר דב גביש

האגודה הישראלית לסוכרת – ד"ר אילנה הרמן, ד"ר חוליו וינשטיין, פרופ' מרדכי רביד                

האיגוד לנירולוגיה בישראל – פרופ' דוד טנה, ד"ר יונתן שטרייפלר, פרופ' נתן בורנשטיין

העמותה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל – ד"ר שני אפק, ד"ר עמית רותם, ד"ר עידו וינברג

החברה הישראלית לתזונה קלינית – ד"ר אירית חרמש, פרופ' ישי לוי

האיגוד הישראלי לרפואה פנימית – ד"ר דרור דיקר

האיגוד הישראלי לרפואת המשפחה – ד"ר אמנון להד, ד"ר גורדון ליטמן.

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה במדינות המערב בכלל ובישראל בפרט. ההמלצות הנוכחיות נועדו לעדכן את אלו שפורסמו בשנת 2005 על ידי "החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים".

הצורך בעידכון נובע מפרסומים מדעיים חדשים בשנים האחרונות, אשר מחייבים לשנות את ההמלצות בתחום מניעת טרשת העורקים והטיפול בה. ההמלצות הנוכחיות נכתבו בשיתוף פעולה ועל דעתם של כל האיגודים, החברות והחוגים העוסקים בתחום המפורטים לעיל, ותוכן ההמלצות אושר על ידי כל נציגי האיגודים. ההמלצות נכתבו בהתחשב בקווי ההנחיה של אירגוני הרפואה המובילים בעולם, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

עקב מגבלות המקום העומד לרשותנו, במאמר הנוכחי מוצגים החלקים הנוגעים להערכת סיכון למחלות לב וכלי דם, הפסקת עישון והטיפול בשומני הדם. ניתן לקרוא את כל ההמלצות באתר האינטרנט של העיתון http://www.ima.org.il/harefuah שבו מפורטים: המלצות לכל האוכלוסייה, המלצות לתזונה בריאה ופעילות גופנית, הטיפול ביתר לחץ דם, מניעת אירוע מוח ותסמונת חילוף החומרים (התסמונת המטבולית).

זאב מינר¹, חנה רוזנמן²

¹מרפאה נירוגריאטרית וזיכרון, מחלקת שיקום, הדסה הר הצופים, ירושלים, ²מעבדה נירוגנטית, המרכז על שם אגנס גינגס, מחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים

מחלת אלצהיימר היא הגורם העיקרי לירידה קוגניטיבית ושיטיון בגיל מתקדם. בשנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בהבנת הפתוגנזה של המחלה. בנוסף, הוחל במחקר למציאת תרופות המונעות את התקדמות המחלה. תגליות אלו הביאו לשינוי בקריטריונים של המחלה ולהכנסת סמנים (מרקרים) ביולוגיים כאמצעי עזר לאבחון הקליני של מחלת אלצהיימר. סמנים אלו כוללים הדגמת דלדול המוח באזורים ספציפיים במוח באמצעות תהודה מגנטית (MRI), הדגמת ירידה בניצול הגלוקוזה במוח באמצעות PET, דימות של חלבון הביתא עמילואיד במוח על ידי מיפוי רדיואקטיבי באמצעות PET, וכן מציאת החלבונים ביתא עמילואיד ו-Tau בנוזל השידרה. סמנים ביולוגיים אלו הם בעלי פוטנציאל לנבא מי יחלה במחלת אלצהיימר, עוד טרם הופעת הסימנים הקליניים של המחלה, ובנוסף יוכלו לשמש בעתיד כאמצעי מעקב אחרי תוצאות הטיפולים השונים.