הרפואה | כרך 159
חוברת 9, ספטמבר 2020
עמ׳ 689-693
תקציר
שברי צוואר ירך נפוצים באוכלוסיית בני ה-65 שנים ומעלה. שכיחותם עולה עם הגיל ובנשים לעומת גברים. תמותה לאחר שבר בצוואר ירך מגיעה עד לשיעור של 30% בשנה הראשונה גם לאחר ניתוח. בנוסף, לשבר בצוואר הירך יש השלכות משמעותיות על תחלואה, מצב תפקודי וקוגניטיבי. גורמים רבים נמצאו קשורים לתחלואה ותמותה לאחר ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך, וביניהם אנמיה. אנמיה מופיעה בכמחצית מהחולים עם שבר בצוואר הירך בהגעתם לבית החולים ושכיחותה עולה עוד יותר לאחר הניתוח. הירידה הממוצעת ברמת ההמוגלובין לאחר ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך מוערכת ב-2.5-0.7 ג'/ד"ל. הגורמים לאנמיה מגוונים, חלקם תלויים בחולה ומחלות הרקע שלו וחלקם קשורים לסוג השבר ולניתוח. לאנמיה קיימות השלכות משמעותיות על הזקן בכלל ובפרט בזה שלאחר ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך. אנמיה בקבלה לבית החולים נמצאה קשורה לתמותה בטווח הקרוב והרחוק וכן נמצא קשר בין אנמיה לאורך אשפוז, לצורך במתן דם, לאשפוזים חוזרים, לסיבוכים בתר ניתוחיים, לתפקוד ירוד ולירידה באיכות חיים. הטיפול הנפוץ לתיקון אנמיה בחולים לפני ואחרי ניתוח לתיקון שבר בצוואר הירך הוא מתן מנות דם ושכיחותו מגיעה עד לשיעור של 30% בחולים אלו. מקובל להשתמש בסף המוגלובין נמוך למתן דם שעומד על 8 ג'/ד"ל, אך מחקר נוסף דרוש בתחום, באשר להשלכות של גישה זו בחולים קשישים, תוך התחשבות בגורמים נוספים כגון נקודות זמן שונות ביחס לניתוח, הסתמנות החולה ומחלות הרקע שלו. באשר לטיפולים אחרים, מתן ברזל, אריתרופויאטין ו-Tranhexamic Acid, נכון להיום אין קווים מנחים ברורים לגבי השימוש בהם בהיעדר ממצאים חד משמעיים בספרות לגבי יעילותם