הצהרת חיסול האלימות כלפי נשים משנת 1983 של ארגון ה-(World Health Organization) WHO מגדירה אלימות כנגד נשים על ידי בני זוגן כ: "כל פעולה של אלימות המובילה, או עלולה להוביל לפגיעה פיזית, מינית או מנטלית, ובכלל זה איומים על ביצוע פעולות כאלה, כפייה או שלילה שרירותית של חירות אישית".
אלימות הנה דפוס התנהגות המתבטא בפגיעה פיזית ו/או נפשית תוך הפעלת טרור ודיקטטורה המכוון להשגת שליטה, צייתנות וכניעה של בן הזוג. תוצאות האלימות מתבטאות הן במישור הפסיכולוגי (ובכלל זה דיכאון, הפרעות בשינה, הפרעות באכילה, חרדה, ניסיונות התאבדות, התמכרות לסמים ולאלכוהול ו- RE_VICTIMIZATION) והן במישור הפיזיולוגי (ובכלל זאת עצמות שבורות, חבלות, מחלות מין והפלות).
קיים מגוון רחב של תלונות הנובעות מאלימות של בן זוג, החל מסימפטומים לא ספציפיים ואינדיקציות שונות, כגון חוסר שינה וחרדה, וכלה בהתבטאויות ספציפיות יותר של אלימות על ידי בן הזוג, כגון חבלות. קצת למעלה ממחצית מהנשים שהן היום קורבנות לאלימות מצד בן זוגן נפגעות באורח פיזי מההתקפה, ורק חלק מהן יפנו לקבלת טיפול רפואי מקצועי.
מאחר שהרופא הוא, קרוב לוודאי, האדם הראשון, שאינו בן משפחה, שלעזרתו פונה אדם הסובל מאלימות, יש לו ההזדמנות הייחודית ואף מוטלת עליו האחריות להתערב. קורבנות אלימות מגיעים בדרך כלל עם פגיעות חוזרות, תסמינים פיזיים ונפשיים אשר נובעות מחיים משותפים עם בן זוג אלים. אנשים הסובלים מאלימות הפונים לרופאים בשל התסמינים, בדרך כלל אינם חושפים את הבעיה המרכזית. רופאים בפרקטיקות שונות רואים באופן שיגרתי את תוצאות האלימות וההתעללות, אבל בדרך כלל אינם מבינים שכל הסימנים הנ"ל הם תוצאה של אלימות.
על ידי זיהוי מקרי אלימות וטיפול בהשפעותיה וכן הפניית הקורבן, לייעוץ ולעזרה, יכולים רופאים לעזור לקורבנות האלימות להחזיר לעצמם את השליטה על חייהם, לתרום לשיפור איכות החיים ולעיתים אף להצלת חיי אדם.
מערכת הבריאות אינה מצליחה לאתר נשים וגברים רבים הסובלים מאלימות מצד בן זוגן, והסיבות לכך נעוצות הן בקורבנות עצמם, והן ברופאים. לרופאים תפקיד מרכזי במתן עזרה לקורבנות האלימות המספרים להם על האלימות שמתחוללת בחייהם, ובמתן ייעוץ, תמיכה והפנייה לגורמים המטפלים.