בן 35, נשוי לליאב, מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית, אב לשליו (בן ה-5.5) ולשחר (בת ה-3.5), נולד בבאר-שבע וגדל ביישוב מיתר (הסמוך), מתגורר כיום במושב גבעת ישעיהו אשר בעמק האלה; תחביבים: ספרים, שחייה, טיולים ובילוי עם המשפחה; לימודים: אוניברסיטת בן-גוריון (כולל תואר שני במחקר מדעי הבריאות); שלב: לאחר בחינת שלב ב', מסיים ההתמחות בקיץ הקרוב.
מאת מיכל סבו-וינברגר
בת-זוגך ואתה בחרתם בעולמות מקצועיים דומים, מה משמעות הדבר?
"בהיותה מטפלת בעצמה, ליאב מרבה להתעניין בעבודתי ותומכת בי מאוד לאורך כל שלבי הטיפול השונים. תמיכתה המלאה והעידוד המתמיד שלה, בשילוב עם הומור רב, עוזרים לי להתמודד עם קשיים רבים שהנם חלק בלתי נפרד מעבודתי. אני חושב שנקודת מבטה הייחודית מוסיפה הרבה להבנתי את עולמם של המטופלים".
מה קסם לך בעולם הרפואה?
"בחרתי להיות רופא מתוך העניין והסקרנות שהיו לי בביולוגיה ובחקר גוף האדם, אך בעיקר משום שאנשים תמיד עניינו וסיקרנו אותי. עולם הרפואה עניין אותי כבר בתקופת התיכון. את לימודיי הרפואה התחלתי בעתודה, כך שאת ההחלטה לבחור ברפואה קיבלתי קצת לפני גיל 18".
מדוע בחרת בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר?
"במהלך לימודי הרפואה, ידעתי שאתמחה ברפואת ילדים כי הם עניינו אותי יותר מכל אוכלוסייה אחרת. במסגרת זו, לקחתי בשנה ה' אלקטיב בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. במהלך האלקטיב, הרגשתי ש'הגעתי למקום הנכון'- המקצוע ריתק אותי. הרגשתי שכפסיכיאטר של הילד והמתבגר, יש לך אפשרות אמיתית לעזור, לתמוך בהתפתחות תקינה וגם הרבה מקום להיות יצירתי. בנוסף, הרגשתי שהעבודה הנפשית עם ילדים ומתבגרים מלווה בהרבה הומור ומשחק והיא יותר אופטימית בעיניי ממקצועות רבים אחרים ברפואה".
צילום: יונתן בלום
מה מיוחד בתחום זה בעיניך?
"ראשית, העובדה כי אבחון פסיכיאטרי של ילדים, פעמים רבות, אינו מדויק ואבסולוטי ולכן מהווה אתגר אמיתי. אני משתמש בכלים שהם שלי לחלוטין ואינם טכניים - באמפתיה, הקשבה, קשר בינאישי.
ילדים אינם תמיד ורבליים והאתגר הוא להבין ילד שמדבר אליך דרך סמלים כמו משחק, ציור וכו'. אבחון פסיכיאטרי של ילד הוא מרתק ודומה קצת לעבודת בלשות - בשונה ממבוגרים, אצל ילדים, בכל שלב התפתחותי קיימים תסמינים שונים וילדים מושפעים מאוד מסביבתם - מהוריהם, חבריהם, בית-הספר. לכן, אתה צריך להכיר טוב את הילד, את השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא וכן להכיר את סביבתו - המשפחה, ביה"ס וכו'. אם לא תעמיק ותחקור את כל המימדים שבסביבתו של הילד, לא תגיע לאבחנה הנכונה. בעיניי, כל תהליך האבחון הוא מיוחד ושונה מאוד מאבחון רפואי קלאסי.
תכונה ייחודית נוספת של המקצוע היא השילוב הקיים בין הרפואה והפסיכולוגיה. האבחון והטיפול מתבססים על ידע ביולוגי/רפואי, הכולל בתוכו הבנה של תהליכים מוחיים, בשילוב עם ידע פסיכולוגי מעמיק. במילים אחרות, זהו מקצוע המשלב את הגוף והנפש, שבעיניי אינם נפרדים זה מזה.
כפסיכיאטר ילדים, אני רוכש כלים לטפל בילדים ובמתבגרים, גם באמצעות טיפולים ביולוגיים וגם בטיפולים רגשיים. כמו כן, הטיפול עצמו מעניין כי הוא כולל גם עבודה עם ההורים וגם עם הגורמים השונים, כמו מערכות החינוך והרווחה.
ואולי הדבר הכי מיוחד במקצוע הוא ההרגשה שכשעזרת מעט לילד בנקודת זמן מסוימת, דווקא משום שהוא נמצא בשלב כל-כך מוקדם בחייו ועוד ממשיך לגדול, תרמת הרבה להתפתחותו בעתיד".
מהן התכונות הדרושות לרופא בתחומך?
"לפני הכל, מדובר באדם שילדים מסקרנים ומלהיבים אותו. בנוסף, פסיכיאטר ילדים טוב צריך לדעת להקשיב, להיות בעל יכולת התבוננות (גם פנימית), יצירת קשר, אינטואיציה ואמפתיה. אלה הם כלי העבודה שלו".
כיצד נראה יום עבודה טיפוסי שלך?
"אני עובד כל יום מהבוקר עד שעות אחה"צ, 6 ימים בשבוע, ועושה כ-6 תורנויות בחודש. העבודה משתנה בהתאם לשלב בהתמחות ומתחלפת בין עבודה במחלקה לעבודה במרפאה.
העבודה כוללת בדיקות של ילדים ומתבגרים, שיחות עם גורמים שונים, ישיבות צוות, פסיכותרפיה והדרכת הורים. כמו כן, כחלק מתוכנית ההתמחות, אני מקבל הדרכה פרטנית וקבוצתית ולימודים המתקיימים בבית-החולים".
צילום: יונתן בלום
ספר על הידע הרפואי החדש בתחומך.
"תחום המחקר הרפואי בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר התפתח מאוד בשנים האחרונות. השילוב של מחקרי ההדמיה המוחית, שמאוד התקדמו, יחד עם המחקר הגנטי המתקדם, מאפשרים הבנה מעמיקה של תהליכים מוחיים שעומדים בבסיס התפתחות תקינה ופתולוגית.
אני חושב, שמחקרים אלה הובילו לשינוי מהותי בהבנה ובתפיסה של מה עומד בבסיס מחלות הנפש השונות - כיום, מבינים שהגנטיקה והסביבה משפיעים אחד על השני ויוצרים אצל כל אדם את הפאזל הייחודי שלו, ובתנאים מסוימים מובילים להתפרצות של מחלות נפש.
אחת ההבנות המרגשות של המחקרים הללו היתה שהסביבה יכולה להשפיע ולשנות את מבנה האנטומיה המוחית ואת תפקוד הנוירונים. זוהי הבנה בעלת השלכות מאוד משמעותיות על הטיפול - ניתן לבצע שינויים בסביבתו של ילד (כמו שינוי באווירה הביתית באמצעות הדרכת הורים או באמצעות פסיכותרפיה וכו') ולגרום לשינויים מוחיים שיובילו לריפוי ו/או החלמה. בנוסף, בעתיד, ניתן יהיה אולי להשתמש בכלים של ההדמיה והגנטיקה בכדי להתאים לכל מטופל את הטיפול הספציפי המתאים ביותר עבורו".
ספר על מטופל שלא תשכח לעולם.
"טיפלתי במשך כשנה בפסיכותרפיה בילד מאושפז בן חמש וחצי בעל רקע פסיכו-סוציאלי מורכב ביותר וסיפור חיים קשה מאוד. הילד אושפז לאחר שנפלט גם ממסגרות החינוך המיוחד ומטיפול בריאות הנפש בקהילה. נוצר בינינו קשר טיפולי קרוב והטיפול בו לימד אותי כיצד קשר אמפתי אמיתי יכול לשנות התנהגות קשה ביותר שנראית בלתי ניתנת לשינוי".
מה מרגש אותך בעבודה?
"מרגש אותי כאשר אני מצליח ליצור קשר טוב עם ילד ולהרגיש שעזרתי לו, בעיקר כשלעיתים מדובר בילדים עם סיפורי חיים קשים ביותר".
ומה מתסכל אותך?
"קורה לא מעט, שלאחר אבחון של ילד, ברור לך מה צריך לעשות כדי לטפל בו אך אתה נתקל בקשיים בירוקרטים, מול מערכות שונות, ולא מצליח להניע את הטיפול בילד. מתסכל גם לראות מידי פעם ילדים שאם סביבתם היתה מותאמת להם יותר, הם לא היו נזקקים לטיפול".
מה מעניין אותך לחקור?
"אני מתעניין במחקר קליני של פסיכופתולוגיה בילדים קטנים - בשלבים שפעמים רבות התסמינים אינם ברורים ולא תמיד מתלכדים לכדי אבחנה ברורה. באופן ספציפי מעניינות אותי הפרעות התנהגות בילדים - האופן שבו הן מתפתחות והטיפול בהן".
מדוע בחרת לעבוד במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב-נס ציונה"?
"הגעתי לבית-חולים זה בתקופת הסטאז' והתרשמתי מאוד לטובה מחטיבת הילדים והנוער במקום. כשנדרשתי לבחור מקום להתמחות, חיפשתי כזה שהעבודה הקלינית בו תהיה ברמה גבוהה אך גם חיפשתי מקום שבו ארגיש נוח עם האנשים עמם אעבוד. היה לי חשוב לבחור במקום התמחות שבו קיימת תקשורת בינאישית ועבודת צוות נעימה וטובה.
אני חושב שבחירתי היתה נכונה. אני מגיע אל בית-החולים בשמחה בכל בוקר".
כיצד אתה מצליח להימנע מלקחת איתך הביתה את חוויות יום העבודה?
"זו אינה משימה פשוטה. במהלך היום, אני נתקל בסיפורים קשים רבים של ילדים ומתבגרים וחשוף לסבל אנושי רב. מסיבה זו, אני מוצא יתרון בכך שהנסיעה חזרה לביתי נמשכת כשעה. זהו למעשה פסק זמן הכרחי מבחינתי. במהלך הנהיגה, אני מנסה 'לעכל' את כל מה שעבר עליי במשך היום ומתכונן למפגש עם ילדיי ובת-זוגי".
מה דעתך על הטענה, כי הציבור אינו מתייחס כיום לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"אני לא בטוח שהדרת כבוד היא תמיד לטובה. הדרת כבוד מובילה לדעתי לכך שהמטופל רואה בדבריי הרופא אמת אבסולוטית ואינו מטיל בו כלל ספק.
אני חושב, שכשהורים לילדים מטופלים אינם מקבלים את המלצת הרופא כדבר אבסולוטי אלא מבררים ובודקים אפשרויות אחרות, הדבר גורם להם להיות חלק מתהליך הטיפול – הם הופכים לאקטיביים. כיום, יותר ויותר הורים נוהגים כך והדבר מבורך בעיניי. כמובן, שהשיח בין הרופא למטופל (בכל גיל) צריך להיות מלווה בכבוד הדדי".
היכן אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"בשלב שבו אוכל לשלב בין העניין והשאיפות המקצועיות שלי לבין הזמן עם הילדים ובת-זוגי ותחומי עניין אחרים שיש לי".
במחשבה לאחור, היית בוחר שוב ברפואה?
"בהחלט".