ד"ר שמואלי, בת 36, נשואה לגלעד, מהנדס חשמל, ואם לאיתי בן ה-7.5 ועידו בן ה-6, מתגוררת בצור משה. החלה את לימודי הרפואה במסגרת העתודה האקדמאית באוניברסיטת בן-גוריון וסיימה בטכניון חיפה. את הסטאז' עשתה בבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. נותרו לה מספר חודשים להשלמת ההתמחות. לפני כשבועיים, עברה בהצלחה את בחינת שלב ב'.
מאת מיכל סבו-וינברגר
מתי ידעת שתהיי רופאה?
"התחלתי את לימודי הרפואה במסגרת העתודה, צעירה מאוד, כשאיני יודעת באמת במה דברים אמורים, ניתן לומר ש'נסחפתי עם הזרם'. רק בשנה הרביעית, כשהחלו הקלרקשיפים במחלקות, החלטתי באמת שאני רוצה להיות רופאה".
ומתי החלטת לבחור בפסיכיאטריה?
"אין רופאים במשפחתי, והבחירה בפסיכיאטריה הגיעה לאחר התלבטות ארוכה בין מגוון מקצועות אחרים, ביניהם פנימית ורפואת משפחה. את הבחירה בפסיכיאטריה עשיתי לאחר התנסות קצרה ברפואת משפחה, כשהבנתי שמה שקוסם לי באמת הוא המגע המתמיד עם המטופלים וההבנה העמוקה יותר של המצוקות מעבר לבעיה הגופנית".
צילום: יונתן בלום
מה מיוחד בתחום זה בעינייך?
"פסיכיאטריה היא תחום המשלב כישורי אנוש, תקשורת, הסתכלות, תצפית וחושים קליניים - אפשר לומר שמוריי מבאר שבע היו גאים בי על אמרה זו...
"זהו מקצוע שאינו מבודד מהרפואה הכללית כפי שנתפס בעיני רבים, ובעיות גופניות רבות קשורות, משפיעות ומושפעות מהתחלואה הנפשית. השילוב בין הקליניקה והחלקים הפסיכולוגיים והסוציאליים הופכים את המקצוע ליפה כל-כך בעיניי".
כיצד נראה יום עבודה טיפוסי שלך?
"שעות העבודה משתנות בין המחלקות השונות, אולם 'בגדול' אנו עובדים כשמונה שעות ביום ועוד מספר תורנויות משתנה במהלך החודש, בהן נמצאים בבית-החולים למעלה מ-24 שעות. החלק הארי של היום מוקדש לבדיקת המטופלים ושיחות עמם ועם בני המשפחה וחלקו האחר מוקדש לסידורים בירוקרטיים כמו מכתבים לביטוח לאומי, סל שיקום וכדומה".
האם את משייכת עצמך לאסכולה מסוימת?
"אני עדיין צעירה מדי בתחום מכדי לשייך עצמי לאסכולה מסוימת, אולם מעניינים אותי מגוון תחומים כמו תחלואה כפולה ולאחרונה גם תחלואה פסיכיאטרית בקרב נשים ואם יהיה נושא שארצה להשתתף במחקר הקשור אליו בעתיד, זהו הנושא.
מאוד מרגש לראות את השיפור במטופל/ת שהיו שרויים במצוקה מאוד גדולה, וחוזרים אט אט לתפקוד. מאידך, אין לנו מרפא בעצם לחלק ניכר מהתחלואה שאנו עוסקים בה ועיקר העבודה היא לשפר את איכות החיים והתפקוד היומיומי. קיימים מקרים בהם מתסכל מאוד לראות את המטופל או משפחתו החוזרים ופוגעים בתהליך הטיפולי והשיקומי".
כיצד תגדירי את האווירה החברתית בין הרופאים שלצידך?
"בית-החולים בו אני עובדת מאופיין באווירה אינטימית וחמה, הן בין המתמחים והן מול מרבית המומחים. במהלך שנות ההתמחות שלי רכשתי חברים קרובים מאוד בבית-החולים, הן מקרב הרופאים והן בקרב הצוות הסיעודי והפרא-רפואי".
צילום: יונתן בלום
ספרי על מטופל שלא תשכחי לעולם
"מדובר במטופל שטיפלתי בו בשנתי השנייה להתמחות ובסופו של דבר התאבד. הקושי בלאבד מטופל בדרך זו עדיין צרוב בי, ומקווה שיהיה כך לתמיד ולא יכהה גם בהמשך הדרך".
ספרי על מקרה מורכב בו טיפלת וכיצד התמודדת עמו
"טיפלתי בשני מטופלים צעירים אשר התאהבו האחד בשני. האישה הייתה בת מיעוטים עם משפחה מסורתית, וגבר יהודי. 'ללכת בין הטיפות' בין שניהם הן ברמה האישית והן הטיפולית הייתה משימה לא פשוטה, בפרט כאשר רגשותיהם הביאו להחמרה במצבו של האחד או של שניהם".
כיצד בן-זוגך מתייחס למקצוע בו בחרת?
"בן-זוגי נהנה לשמוע את הסיפורים המעניינים בשובי הביתה (כמובן בהשמטת פרטים מזהים), מקטר על התורנויות ובסך הכל מפרגן, תומך ומעוניין בהצלחתי והתקדמותי".
האם את מנהלת אורח חיים בריא? אוכלת נכון, ישנה מספיק, ועוסקת בפעילות גופנית?
"אני מקפידה להתעמל באופן מסודר שלוש פעמים בשבוע, אך התזונה ושעות השינה רחוקים מלהיות משביעי רצון".
איזו רופאה את בעינייך? מה אנשים יגידו עליך?
"אני משתדלת להיות רופאה טובה, אך אין הנחתום מעיד על עיסתו, ומה יגידו אנשים - יש לשאול אותם".
כיצד את מבצעת הפרדה בין העבודה לבית?
"את רוב החוויות אני יודעת להשאיר בבית-החולים, הבעיה מתחילה בתפקידים בצבא המחלחלים לתוך הבית עקב השעות הארוכות והטלפונים האינסופיים".
מהן התוכניות הקרובות שלך?
"עם סיום ההתמחות, אני חוזרת לתפקיד במסגרת מרפאות ברה"ן של חיל הרפואה וכשלב ראשון אמקד את שאיפותיי לקידום בתוך החייל, הן ברמה המקצועית והן ברמה הניהולית- פיקודית".
היכן את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"היום אין לי ספק שמצאתי את ייעודי, ובעוד 10 שנים - אלוהים גדול. אצטרך למצוא את שביל הזהב בין חיי המשפחה, שהם הדבר החשוב ביותר מבחינתי, והקריירה. כבר שברתי כיפות זכוכית, אולי אצליח לעשות זאת גם בעתיד...".