עד גיל 14 וחצי, היה ד"ר קניאזר בטוח שיגדל להיות כדורגלן. אך הגורל רצה אחרת. אימו חלתה בסרטן והדבר השפיע עליו מאוד בקבלת ההחלטה לגבי עתידו המקצועי. הוא נולד בעיר קמרובו (Kemerovo) שברוסיה ב-1972, בשנת 1990 עלה לישראל יחד עם הוריו ואחיו הצעיר. כיום, מתגורר ד"ר קניאזר בבאר-שבע, נשוי לנוי-ורה (34), אחות בטיפול נמרץ ילדים בסורוקה, אבא למאיה (בת 5) ולשירה (בת שנתיים וחצי).
מאת מיכל סבו-וינברג
כילד, מה רצית להיות כשתהיה גדול?
"שיחקתי כדורגל מאז שאני זוכר את עצמי, והיה לי ברור שאמשיך לעשות זאת בחיי הבוגרים. כאשר מלאו לי 14 שנים, חל מפנה משמעותי בחיי המשפחה שלנו, שהשפיע עלי מאוד בקבלת ההחלטה לגבי עתידי המקצועי. אמי חלתה בסרטן מסוג לימפומה והחלה לקבל טיפולים כימותרפיים והקרנות. לקחתי את זה קשה מאוד ומצאתי את עצמי מבלה שעות רבות בבית-החולים. למעשה, בית-החולים היה עבורי מאז ומתמיד סביבה מוכרת. סבתי היתה רופאה ושימשה כמנהלת מעבדה בקטריולוגית בבית-חולים ברוסיה. ביקרתי אותה הרבה כילד. היא היתה מראה לי דברים מעניינים מבעד למיקרוסקופ".
צילום: יונתן בלום
מתי בדיוק התקבלה ההחלטה לפנות לתחום הרפואה?
"אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול. כילד, אבי נהג להסיע אותי לאימוני הכדורגל וחזרה. הייתי אז בן 14 וחצי ואבי חשב שהגיע הזמן להחליט מהו הכיוון המקצועי שלי. השבתי לו שתחום הרפואה מעניין אותי. ייתכן, כי הבחירה שלי נבעה מכך שרציתי להיות קרוב לאמי כמה שיותר. אבי אישר מיד וחיזק אותי. באותו יום הבנתי שלא אהיה כדורגלן אלא רופא ונרשמתי למכללה למעבדות רפואיות ברוסיה. את המבחן הראשון שעשיתי במסגרת לימודיי אנטומיה פיזיולוגית הקדשתי לאמי. עברתי אותו בהצטיינות וכך גם את כל המבחנים הבאים. בסופו של דבר, סיימתי שלוש שנות לימודים מוצלחות במכללה".
היכן ממשיך מסלול לימודי הרפואה שלך?
"כאשר מלאו לי 17, נפתח מסך הברזל והחלה העלייה הגדולה. ב-1990 המשפחה כולה החליטה לעלות מרוסיה לישראל – גם סבתי וסבי מאוקראינה הגיעו לארץ. בישראל, נרשמתי למכינה לעולים חדשים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. במסגרת המכינה, המרתי את הבגרות לזו המקובלת בארץ והכרתי אנשים חדשים. לאחר שסיימתי את המכינה, פניתי ללשכת הגיוס. ידעתי, שהצבא הוא מקום מצוין עבורי ללמוד עברית, להתחבר ולהשתלב בחברה הישראלית. רציתי להיות חובש, אך קצין המיון דחה את בקשתי בטענה כי אינני בקיא מספיק בשפה העברית. לא ויתרתי. חזרתי שוב לקצין המיון, שהקשיב הפעם לרצון שלי. קיבלתי את מבוקשי ויצאתי לקורס חובשים. זה לא היה קל, אך לבסוף הצלחתי לסיים את הקורס כחניך מצטיין".
ספר על רגע המפנה בקורס
"באחד הימים, התבקשנו להחדיר עירוי. למזלי, היה לי רקע בנושא מתקופת הלימודים במכללה ברוסיה. במהלך הפעילות, אחד החניכים התעלף. החניכים האחרים נלחצו ואני התקרבתי אליו באופן אינסטינקטיבי וסייעתי לו. כולם התרשמו מאוד (כולל סגל המדריכים) ומאותו היום ידעתי שאסיים את הקורס ואהיה חובש. עכשיו, כשאני מסתכל לאחור, הסיפור הזה נשמע די מצחיק, אך באותה העת, בהיותי עולה חדש, שהיה בארץ פחות משנה וחצי, הדבר היה משמעותי ביותר. לאחר שסיימתי את הקורס, הציבו אותי בתפקיד חובש פלוגתי ביחידת הסיורים של הבדואיים ויותר מאוחר שירתי כאחראי מרפאה בדרום".
מכאן, הדרך ללימודי הרפואה היתה סלולה?
"מסתבר, שלא לגמרי. עשרה חודשים לאחר שהשתחררתי מהצבא, עשיתי מבחן פסיכומטרי. לצערי, הציון שהשגתי לא הספיק ללימודי רפואה ולכן החלטתי להיכנס לתחום פרה-רפואי. פניתי ללימודי אח מוסמך באוניברסיטת בן-גוריון. למדתי ארבע שנים בפקולטה למדעי הבריאות. הציונים שלי היו מצוינים וב-1998 החלטתי שאני חייב להמשיך בלימודי רפואה, כי זהו המקצוע היחיד שחשקתי בו. במהלך השנה הרבעית במגמת סיעוד, הגשתי מועמדות לוועדת הקבלה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון והצלחתי להתקבל".
היית כבר בן 26. האם הגיל הבוגר תרם לך?
"לדעתי, היה לי יתרון על-פני הסטודנטים האחרים. הגעתי ללימודים עם מקצוע. במשך כל שש שנות לימודיי עבדתי כאח בטיפול נמרץ ניתוחי לב-חזה בסורוקה, ובדרך זו יכולתי לממן בעצמי את הלימודים. הייתי גם בשל יותר מבחינה מנטאלית. הגעתי לעולם הרפואה לא בגלל שהוריי רצו שהבן שלהם יהיה רופא, לא בגלל היוקרה או הסטאטוס אלא מתוך ידיעה והבנה של המקצוע, וכל מה שכרוך סביבו. בנוסף לכך, העובדה שעבדתי כבר באותה העת לצד רופאים תרמה ביותר לניסיון המקצועי שלי ולהצלחתי בלימודים".
הבחירה ברפואת עיניים היתה הראשונה שלך?
"לא. בשנה הרביעית ללימודי הרפואה הייתי בטוח שאתמחה בפנימית וקרדיולוגיה. במהלך הסטאז', גם חשבתי על התמחות באורתופדיה. ורק לקראת הסיום הסטאז', נפגשתי עם מנהלת מחלקת עיניים בסורוקה אשר הזמינה אותי לנסות לבדוק את תחום מחלות העיניים. הוקסמתי מיד מהמקצוע ומהצוות והבנתי שתחום זה מתאים לי".
מה משך אותך במיוחד בתחום?
"רפואת עיניים היא מקצוע מתקדם ומשתכלל כל הזמן. יש בו היבט היי-טקי, שהנו תחום שמעניין אותי. בנוסף לכך, מדובר בעיסוק עדין מאוד ואלגנטי. החולה אינו חושף את גופו ונשמרת צנעת הפרט לאורך כל הבדיקה ובמהלך הניתוח, ולכן התחום פחות אינטימי בהשוואה לתחומי רפואה אחרים. הרגשתי נוח במקום הזה, משום שהוא מייצג את התכונות הטבעיות שלי. מעבר לכך, אני רואה במקצוע פוטנציאל גדול בהתפתחותי כרופא וכחוקר".
באיזה שלב אתה נמצא כעת?
"עד כה, עשיתי שלוש שנות התמחות. לפניי שנתיים נוספות ושני מבחנים על-מנת לסיים את ההתמחות".
ספר על המחלקה שלך בסורוקה
"מחלקת העיניים בסורוקה נחשבת לאינטנסיבית מאוד. המחלקה כוללת מומחים בכל תחום. יש בה שבעה מתמחים והיא מנוהלת במקצועיות ואנושיות רבה על-ידי פרופ' טובה ליפשיץ.
בדך כלל, אני מתחיל את יום העבודה בסורוקה בשבע וחצי בבוקר ועוזב את בית החולים בשלוש וחצי-ארבע אחה"צ, אך העבודה לא תמיד מסתיים בכך. כמו רוב המתמחים במקצועות האחרים, אנחנו חיים את המקצוע כל הזמן. במחלקתנו, העבודה מתבצעת במספר תחנות: במיון, במרפאות החוץ בי"ח, במרפאות בקהילה ובחדרי ניתוח. במהלך שהותי במחלקה, אני מקבל, בודק, משחרר חולים ומכין אותם לניתוח. במשך יום העבודה במרפאות או במיון, אנחנו מקבלים מדי יום 25-30 חולים. יש לנו כ-5-6 תורנויות בחודש".
ממה אתה הכי נהנה?
"ברפואת העיניים, התחום הכירורגי מושך אותי במיוחד. השאיפה שלי היא להיות מנתח עיניים. כירורגיית עיניים היא תחום די רחב הכולל: ניתוחי הסרת קטרקט, גלאוקומה, מחלות רשתית, בעיות פזילה, ניתוחים אוקולופלסטיים וכו'. כיום, אינני יודע בדיוק במה אתמקצע".
מיהו רופא טוב בעיניך?
רופא טוב בעיניי הוא זה שיודע לשמוע ולהקשיב למטופל שלו, שבונה את הטיפול בהתבסס על ידע שרכש וממשיך להתעדכן בו. זה לא סוד שבהרבה מקרים ניתן ללמוד ולאבחן את המחלה רק מהשיחה (אנמנזה) עם המטופל. בעיניי, חשיבות הטיפול היא לא רק לתת תרופה נכונה ובמינון הנכון אלא לדעת להדריך את החולה ולהסביר לו את הרציונל שמאחורי הטיפול. לדעתי, אי היענות לטיפול נובעת פעמים רבות מהסבר לא מספק או לקוי מצד הרופא. רופא טוב הוא גם כזה שלא מתבייש להתייעץ עם רופאים אחרים. זו אחת הגדולות בעיניי, להיות מודע למגבלות שלך".
מה אתה אוהב לעשות בבית, עם המשפחה, כשאתה לבדך?
"כמשפחה, אנחנו מאוד אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל, ללכת להצגות ולהופעות ולהיפגש עם חברים. אני מאוד אוהב ספורט אתגרי (snow board, סקי וצלילה). בנוסף לכך, אני ממשיך לשחק כדורגל, בנבחרת של בית החולים. אני אוהב גם לקרוא אך אין לי מספיק זמן להגיע לזה".
במחשבה לאחור, היית בוחר שוב במקצוע הרפואה?
"למרות המסלול הארוך, אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. רפואה היא הבית שלי".