מאת רונית הראל
ד"ר סלים ח'ורי, בן 32, מתמחה בנוירולוגיה בהדסה עין-כרם, סיים לימודי רפואה בטכניון בחיפה, רווק, יליד ישראל, מתגורר בירושלים
מה הדבר הראשון שאנשים יאמרו עליך - כאדם, כרופא?
"זו שאלה קשה, בעיקר מפני שאני לא מחפש לעצמי הגדרות. אני מניח שככל הנראה היו אומרים שאני רופא, שאכפת לו מהחולים ושאינו מהסס להילחם למענם. בבית החולים פעמים רבות נדרשת מלחמה כזו: הן במקרה שהאבחנה אינה ידועה, ואז תמיד צריך לשאוף להבנה באמצעות בדיקות, חלקן יקרות, שצריך להילחם כדי לאשר אותן; והן אל מול רופאים יועצים, שיש ללחוץ עליהם להגיע לייעוץ – גם אם הם מאוד עסוקים וצפופים בזמן".
צילום: יונתן בלום
האם היה רגע מכונן, שבו הבנת שלהיות רופא זה הייעוד שלך בחיים?
"זה קרה מאליו. יש משפחות שלוחצות שהילדים יהיו רופאים או בעלי מקצועות מתחומים דומים, אבל במשפחה שלי זה לא היה המקרה. לכל היותר אני זוכר שסבי קיווה שאהיה רופא, אבל זה היה בגדר משאלה, לא לחץ. במשפחה שלנו אין עוד רופאים: יש לי אחות עורכת-דין, אח עובד סוציאלי ואח נוסף שהתחיל לימודים אוניברסיטאיים בכימיה.
"גם אם התגלגלתי לתחום, תמיד היתה לי תחושה של ייעוד – אבל מפוכחת. מעולם לא היתה לי אשליה שאני הולך להציל את העולם. כן לעזור לאנשים – אבל במונחים צנועים של הסביבה הקרובה".
מה משך אותך לתחום הנוירולוגיה דווקא?
"חקר המוח נמצא כיום בחזית המדע, בהשוואה למאה הקודמת, שאפשר להגדירה כמאה של החלל, והקודמת לה, שהיתה מאופיינת בהתפתחות המדעים. המשמעות היא שאנחנו נחשפים לחידושים גם ברמה של המחקר המדעי הבסיסי וגם ברמת הקליניקה, ויכולים להציע טיפול במחלות שבעבר לא היה לנו מענה עבורן, כמו שבץ מוחי. המהפכה בתחום הצנתורים המוחיים, למשל, היא רק דוגמה למה שהופך את העבודה היומיומית שלנו למרתקת. מערכת העצבים, שהיא מקור העניין של הנוירולוגיה, היא מה שמגדיר אותנו כבני-אדם: החל בחשיבה ובשפה, דרך הבעות הפנים, צורת הדיבור ומחוות הגוף, וכלה באישיות שלנו.
"ברמה האישית, אני מוצא שבעידן הטכנולוגי תחום הנוירולוגיה הוא אולי המקצוע היחיד שבו עדיין הבדיקה הקלינית ולקיחת הסיפור מהחולה עומדות במקום הראשון, והבדיקות רק מתלוות לכך במטרה לעזור באבחנה. זו אמנות שרחוקה מאוד מעבודה רפואית רובוטית של הרצת נתונים וקבלת תוצאות. כרופא זה משאיר לי הרבה שיקול דעת".
האם תמשיך להתמחות-על?
"אני מאמין שכן. בזמן האחרון אני חושב על התחום של חקר מצבי חוסר הכרה, נושא חם בקהילה המדעית הנוירולוגית. החלטה סופית עוד לא עשיתי – יש עוד זמן".
איך נראה היום שלך במחלקה?
"אין יום שדומה לאחר, בעיקר משום שכל מקרה הוא לגופו. אפילו אם המחלות נושאות אותו שם, צורת הביטוי שלהן שונה אצל אנשים שונים, כמו גם התגובה לטיפול. מעבר לעבודה המוכרת לכל רופא, של ביקורי בוקר והעברת המחלקה, אנחנו נפגשים לישיבות רנטגן, שם עוברים על הדמיות החולים. פעם בשבוע דנים במקרה בעייתי, ופעם אחרת נפגשים לסקירה מקצועית של נושא כלשהו. בדרך-כלל לקראת סוף השבוע יש ביקור מחלקתי גדול, הכולל את מנהל המחלקה והצוות הבכיר".
איזה אירוע ריגש אותך במיוחד?
"היו כמה, אבל אחד זכור לי במיוחד. זה היה בתחילת ההתמחות שלי. הועברה אלי מבית חולים אחר צעירה כבת 30, מונשמת וכביכול חסרת הכרה. אשפזנו אותה להמשך בירור, ביצענו בדיקות והדמיות - ולא מצאנו הסבר לחוסר ההכרה שלה. במצב הזה של אי-ודאות המשכנו לתת טיפול מלא, והנחנו שמדובר במחלה דלקתית במערכת העצבים. אחרי שבועיים היא פקחה עיניים. התברר שסבלה מדלקת של העצבים ההיקפיים. בכל התקופה הזו היא לא היתה מחוסרת הכרה, אלא שכתוצאה מהדלקת היא לא יכלה לדבר או אפילו להזיז עיניים. לאורך כל זמן האשפוז היא שמעה אותנו והרגישה כאב. זה היה מצמרר. אחרי שייצבנו אותה והיא עברה לשיקום, היא חזרה למחלקה לביקור. לראות אותה הולכת – זה היה מרגש".
איזה מקרה תסכל אותך במיוחד?
"תסכול הוא חלק אינטגרלי מהעבודה שלנו. מקרה אחד שאני יכול לציין הוא של בחור כבן 20, שהגיע אלינו מחוסר הכרה. עשינו את כל הבדיקות שאפשר, ולא הגענו לאבחנה. הוא שהה במחלקה לאשפוז ממושך של כמה חודשים, מחוסר הכרה, ובסופו של דבר נפטר מבלי שידענו ממה סבל בדיוק. בחיי המחלקה יש מקרים כאלה, וברובם – עם הזמן ועם התווספות קריטריונים שונים – מתגלית האבחנה. אבל יש מקרים שנשארים עבורנו בגדר תעלומה".
מה הדרך שלך להתמודד עם העומס בעבודה?
"העבודה שלנו היא אכן אינטנסיבית וקשה, ולעתים מתסכלת, אבל באופן אישי זה אף פעם לא הגיע לרמה כזו שהרגשתי שאני צריך לעשות משהו כדי להשתחרר מהלחץ. אני יוצא מהמחלקה ומשאיר את הדברים המעיקים מאחורי".
בכל מקצוע יש חלקים שאוהבים מאוד לעשות, וחלקים שחייבים. מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה, ועל מה היית שמח לוותר?
"מה שאני שמח לעשות, בנוסף לטיפול בחולים, זה להסביר לחולה ולמשפחתו מה מהות המחלה, לנסות לתת לה שם. לכל מחלה מתלווה רמה גבוהה של חרדה, ומה שמגביר אותה הוא אי-הוודאות. כשמסבירים לחולה ולמשפחתו מה יש לו ומה יהיה הטיפול, יש לזה אפקט של הרגעה ובניית אמון בין החולה לרופא. הצד שאני כמובן פחות אוהב הוא לבשר בשורות רעות במיוחד, כשחולה נפטר במחלקה או כשיש מחלה ממארת למשל. אלה הסיטואציות הלא נעימות, אבל העבודה צריכה להיעשות".
מי האדם שהשפיע עליך ביותר, אישית ומקצועית?
"בשנה הרביעית ללימודים למדתי את הבדיקה הגופנית אצל פרופ' ליאון כהן, שבזמנו ניהל את המחלקה הפנימית בבית החולים כרמל. הוא זה שלימד אותי את הערך של הבנת סיפור המחלה מהחולה וגם את ערך הבדיקה הגופנית. אני זוכר משפט אחד שהוא היה תמיד אומר, השאול מקונפוציוס: 'מי שלא יודע מה הוא מחפש, לא ימצא אותו'. ברמה האישית, הדמות שהשפיעה עלי ביותר היא אבי, שממנו למדתי, בין השאר, להקשיב ולהתחשב בזולת".
מה אתה אוהב לעשות מחוץ לשעות העבודה?
"אני כותב שירה ומקווה להוציא בקרוב ספר ביכורים. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי ספרות ושירה, ואני כותב למגירה כבר למעלה מעשור. נושאי הכתיבה שלי הם מטאפיזיים, שאלות ומחשבות על המוות: האם זה סוף, או כניסה לפרק חדש שהיקפו גדול יותר מהחיים האנושיים? אני מוצא דמיון בין שירה לרפואה, בעיקר בשירה החדשה. כשקוראים שיר, הפרשנות שלו משתנה מקורא לקורא בהתאם למטען האישי והאסוציאציות – כשבכל מקרה נקודת ההתייחסות היא הטקסט עצמו, ולא ניתן לתת פרשנות במנותק ממנו. כך גם בחשיבה הרפואית: הטקסט הוא סיפור המחלה והבדיקות – והפרשנות, קרי האבחנה המבדלת, יכולה להשתנות בין רופא לרופא. גם היא אינה יכולה להיות מנותקת מהחולה עצמו.
"הדבר השני שאני אוהב לעשות הוא לטייל במדבר, שם אני מרגיש את העוצמה של הטבע. אני מחפש תמיד את המקומות שעדיין לא פלשו אליהם אנשים, טבע גרידא, למרות שקשה למצוא כאלה בארץ. כשאני הולך במסלול קשה במדבר, אני מרוכז בצעד הבא. לא חושב על דברים אחרים, ובמידה מסוימת זה סוג של תרפיה".
מה מצחיק אותך?
"משחקי לשון, לשון נופל על לשון, והומור שחור. הומור זה אחד ממנגנוני ההגנה החזקים ביותר ועוזר לנו להתמודד עם העבודה הקשה שלנו".
אם לא היית רופא, היית...
"משורר. גם עכשיו אני כזה, אבל עדיין חובבן".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"ממשיך לעבוד כנוירולוג, חוקר, וכנראה אחרי התמחות-על. בתחום האישי אולי נשוי עם ילדים. מה שברור לי – אמשיך לכתוב שירה".