מאת מיכל סבו-וינברגר
ד"ר עינב כהן, בת 32.5, נולדה וגדלה בארה"ב, בת לאם ישראלית, עלתה לארץ בגיל 21, למדה רפואה באוניברסיטת תל-אביב, מתמחה ברדיולוגיה אבחנתית בבית-החולים קפלן ברחובות, נשואה לאורן (35), מג"ד בגולני, מתגוררת בראש העין, אימא לניב בן ה-6.5 ולאילן-בל בת השנתיים וחצי... ויש גם שלושה כלבים בסיפור.
המקום הטוב ביותר להתחיל הוא הילדות
"נולדתי בניו-יורק וגדלתי בניו-ג'רסי. אמי גדלה בחולון, וכשנסעה לעבוד בארה"ב הכירה שם את אבי האמריקאי. בגיל 21, לאחר שסיימתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת קורנל, החלטתי לעלות לישראל כדי לחיות עם אורן, בעלי. יש לי אח בן 26 המתגורר בקליפורניה. כילדים, למדנו שנינו בבית-ספר יהודי".
צילום: יונתן בלום
איך הכרת את אורן?
"הקשר לישראל תמיד היה חזק. מדי קיץ, היינו מגיעים לארץ ונפגשים עם חבריה של אמי. את אורן הכרתי בזמן שלמדתי בישראל במסגרת חילופי סטודנטים. ב-1997 עליתי לישראל ובפסח 2000 התחתנו".
ספרי על משפחתך הקרובה
"יש לנו שני ילדים – ניב בן 6.5 ואילן-בל בת שנתיים וחצי. אנחנו גרים בבית בראש העין. משפחתו של אורן מתגוררת בפתח-תקווה והקשר עמה חזק מאוד. יש לנו שלושה כלבים – שוקו, לברדור בן 11.5 שעלה יחד איתי לישראל, זואי שלקחנו מ'תנו לחיות לחיות' ונלה שהשתחלה אלינו לגינה ונשארה איתנו. הילדים קשורים מאוד לכלבים. הם שומרים עלינו ומקנים לנו תחושת ביטחון כאשר אנחנו לבד בבית".
מהי המשמעות של להיות אשת מג"ד?
"אורן לא נמצא הרבה בבית. הוא מגיע אחת לשבועיים לסופי שבוע ולעתים לאפטרים באמצע השבוע. למזלי, בני המשפחה של אורן תומכים בנו מאוד. הם האנשים הקרובים לי ביותר כיום. כאשר אני עושה תורניות, הם לוקחים את הילדים לגן/בית-ספר ואוספים אותם חזרה הביתה. יש לי מדי חודש שמונה תורניות. זוהי עזרה גדולה מאוד".
מתי הבנת שרפואה היא היעוד שלך?
"אמי מספרת, שכילדה נהגתי לומר שאני רוצה להיות רופאה. אחי אמר פעם שהוא רוצה להיות מוכר גלידה ובפעם אחרת – נהג משאית. אני מעולם לא שיניתי את דעתי. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ידעתי שאהיה רופאה. לא היה לי ספק בכך. אחי הוא כיום מהנדס, אגב".
מדוע רצית להיות רופאה?
"ראשית, כדי לעזור לאנשים להתרפא. שנית, משום שמדובר במקצוע מאתגר מאוד. רפואה היא כמו תעלומה שיש לפענח. היא דורשת חשיבה הגיונית, רציונאלית. שיטת העבודה שלי היא להגיע לתמונה השלמה באמצעות איסוף מידע. רק כאשר יש בידי את כל המידע האפשרי, אני מנסה לפתור את התעלומה ובהתאם לכך פועלת".
איך החיים בישראל?
"אין ספק, שפשוט וקל יותר לחיות בארה"ב. שם, אין דאגות ולחצים. החיים כאן קשים יותר. תרבות הנהיגה בישראל, לדוגמה, משגעת אותי. יחד עם זאת, אני אוהבת מאוד את הארץ. בארה"ב, סגנון החיים 'מרובע' – עבודה, משפחה, קצת חברים. אין הרבה עניין מעבר לכך. האנשים פה חמים יותר, יש פה אווירה מיוחדת במינה. מי שמכיר כמוני את החיים הנוחים בארה"ב, לא מסוגל לחיות בישראל אם הוא לא באמת אוהב אותה".
הילדים שלך הם יותר ישראלים או יותר אמריקאים?
"ניב מדבר אנגלית כמו ילד אמריקאי. הילדים שלי צופים בסרטים בשפה האנגלית. אני משוחחת עמם באנגלית ומקריאה להם סיפורים באנגלית. אנחנו נוסעים לארה"ב פעמיים בשנה למשך שלושה שבועות. בכל פעם שאנחנו מגיעים לארה"ב, הילדים עושים סוויץ' והופכים לאמריקאים".
מה הביא אותך להתמחות ברדיולוגיה אבחנתית?
"התחלתי בכלל את ההתמחות בכירורגיה כללית ועשיתי סטאז' בבית-חולים השרון בפתח-תקווה. התלבטתי אם להמשיך או לעבור לרדיולוגיה. כאשר סיימתי את הסטאז', פניתי לד"ר מרים כץ, ששימשה באותה עת כמנהלת מכון הרנטגן בבית-החולים השרון, כדי לבחון את האפשרות לעבור לתחום הרדיולוגיה. על פניו, נראה כי שני התחומים שונים אך יש בהם הרבה דמיון. רציתי להישאר בשרון ולעבור לתחום הרדיולוגיה, אך לא היה תקן. ד"ר כץ עברה בשלב מאוחר יותר לקפלן, ולאחר שנה של התמחות בתחום הכירורגיה היא הציעה לי לעבור לשם לתחום הרדיולוגיה. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה. בשלב הזה ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
מהי רדיולוגיה אבחנתית?
"בעיקר פענוח של צילומים ושיקופי רנטגן, בדיקות אולטרא-סאונד, CT ו-MRI. העבודה נעשית מול מחשב במכון הרנטגן. המחלקה שלנו כוללת חמישה מתמחים ו-15 רופאים בכירים".
מהן התכניות שלך לגבי ההמשך?
"אני מסיימת את ההתמחות בינואר 2009 וביולי מתכננת לנסוע ללמוד תת התמחות ברדיולוגיה פולשנית בבית-החולים מונטיפיורי בברונקס".
מה ההבדל בין שני התחומים?
"ברדיולוגיה פולשנית, מבצעים בדיקות וצינטורים של כלי דם. תחום זה משלב למעשה כירורגיה, משום שהוא דורש מיומנות בעבודת ידיים מדויקת, כולל החדרה של צנטר, סטנט או בלון לכלי דם גדול במטרה להרחיבו במקרה של הצרות או לסתום אותו במקרה של דימום. רדיולוגיה פולשנית כוללת גם ביצוע ביופסיות סגורות וניקוזים – לדוגמה, כאשר הכליות סתומות או כשישנה דלקת בכיס המרה. שנת ההתמחות שעשיתי בכירורגיה תרמה לי מאוד לקידום שלי בתחום זה".
ממה את נהנית יותר?
"אני אוהבת לעבוד קשה ומתפקדת מצוין תחת לחץ. יחד עם זאת, תחום הרנטגן מאפשר לנהל את חיי המשפחה בצורה שפויה יותר".
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"כילדה, ניגנתי בפסנתר. בתקופת לימודי הרפואה, קניתי כינור ולקחתי מספר שיעורים. כאשר יש לי פנאי, אני מנגנת בכינור (בשל מגבלות מקום, אין לנו פסנתר בבית) – בשביל הנפש. חוץ מנגינה, אני אוהבת מאוד לטייל בארץ – בעיקר ברמת-הגולן (לו יכולתי, הייתי גרה שם). אני אוהבת את החורף ומתגעגעת לשלג האמריקאי. בדצמבר האחרון, לקחנו את ניב לטיול סקי".
האם את מצליחה לנהל אורח חיים בריא?
"בשל קצב החיים הסוער שלי, קשה לי מאוד להקפיד על כך. הצלחתי לעשות זאת רק בחופשות הלידה. כאשר אני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מעדיפה להיות עם הילדים שלי ולכן לא הולכת למכון כושר. קניתי מכשיר 'קרוס-טריינר', אך הוא מהר מאוד עבר למחסן משום שתפס הרבה מקום והבית שלנו קטן".
היכן את רואה את עצמך בעתיד?
"אני רואה את עצמי ממשיכה לעבוד בבית-חולים. הרפואה הקהילתית חשובה, אך הרפואה המתקדמת והמעניינת יותר בעייני היא בבית-החולים. לשם מגיעים המקרים הקשים, ועם האתגרים האלה אני מעוניינת להתמודד".
מהם הצדדים הפחות נעימים בעבודה?
"האבחון הראשוני של חולי סרטן וחלק גדול מהמעקב אחריהם נעשה במכון הרנטגן. החלק הזה של העבודה הוא קשה ועצוב. הלב נצבט רק מקריאת התוצאות".
מה גורם לך סיפוק?
"לדעת שהאבחנה שלי היתה נכונה, ובעקבותיה החולה קיבל את הטיפול המתאים לו ביותר וכתוצאה מכך החלים. הפענוח שלנו הנו בעל משקל רב ביותר. מכון הרנטגן הוא הלב של בית-החולים. זהו מקום היחיד שבו ניתן לדעת בדיוק מהי הבעיה מבלי לבצע פעולה פולשנית".
ספרי על אחד מרגע השיא בתקופת ההתמחות
"מדי שנה בחודש נובמבר, נערך באילת כנס של איגוד הרדיולוגים. לכנס מגיעים אורחים רבים מחו"ל ומומחים מישראל, ובמסגרתו מציגים מתמחים את עבודות המחקר שלהם. צוות של שופטים בוחר את המתמחה המצטיין. ב-2007 זו הייתי אני. הפרס הוא מימון ההשתתפות בכנס הרדיולוגים השנתי הגדול בעולם, הנערך מדי שנה בשיקגו".
מה היתה יכולה להיות קריירה חלופית עבורך?
"פעם חשבתי שווטרינריה היא גם אופציה עבורי. באוניברסיטת קורנל פועל בית-ספר נחשב מאוד לווטרינריה. כאשר למדתי לתואר הראשון, היה לי חמוס. באחד הימים הוא חלה ולקחתי אותו למיון. הוא היה חסר אונים והלב שלי נשבר. הבנתי שלא אוכל לטפל בחיות, משום שקשה לי לראות אותן סובלות".