ד"ר אורן שפרבר, בן 36, נמצא לקראת סיום ההתמחות בנוירולוגיה באסף הרופא, נשוי לאיינו, ילידת נורבגיה, רופאה מתמחה באנטומיה פתולוגית, אב לאביב בן ה-4 ולמאיה בת ה-5 חודשים, יליד העיר לוד, מתגורר מזה כשנה וחצי בבית צמוד קרקע בגדרה יחד עם משפחתו ועם סימבה – כלב הברניז בן ה-9 חודשים. יש לו אחות תאומה, אורית, והוא חובב רכיבה על אופניים ובישול.
מאת מיכל סבו-וינברגר
כיצד אתה מגיע לעולם הרפואה?
"מהיום שבו אני זוכר את עצמי, ידעתי שאהיה רופא. אני בא ממשפחה של רופאים. אחיו של אבי היה רופא כירורג בביה"ח אסף הרופא, וכילד ביליתי איתו שעות רבות במחלקה. כנער, התנדבתי במד"א".
היה רגע של ספק?
"כאשר השתחררתי מהצבא (הייתי לוחם בתותחנים), עלו בי לפתע לבטים. היה ברור לי שבאוניברסיטת תל-אביב לא אוכל ללמוד רפואה, ולכן שריינתי מקום בחוג לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. במקביל, בחנתי את האפשרות ללמוד רפואה באיטליה. דודי למד רפואה באיטליה, ולכן חשבתי שזהו פתרון מצוין עבורי. נסעתי לאיטליה. למדתי שם איטלקית ואת מקצועות הביולוגיה. התשובה הראשונה שקיבלתי מהאוניברסיטה היא שהמועמדות שלי גבולית מבחינת ההקצאה לסטודנטים זרים, ולכן החלטתי לשוב לישראל. לאחר מכן, הודיעו לי שבכל זאת התקבלתי, אך זה היה מאוחר מדי. התחלתי ללמוד כלכלה בבאר-שבע".
צילום: יונתן בלום
מי מחזיר אותך לעולם הרפואה?
"אותו דוד. הוא ידע שרפואה היא הייעוד שלי. באחד הימים, אמר לי לעזוב הכל ולנסוע ללמוד בהונגריה. וכך, ב-1995, לאחר שנת לימודים אחת בחוג לכלכלה, נסעתי להונגריה – שם חייתי ולמדתי רפואה במשך שש שנים".
שם הכרת את איינו?
"כן. למדנו יחד רפואה. הכרנו בשנה השנייה, ובתום הלימודים החלטתנו להתחתן. את טקס הנישואין ערכנו בנורבגיה. ביולי 2001 חזרתי לישראל ובספטמבר אותה שנה איינו עלתה לארץ".
איך זה לחיות שש שנים במדינה זרה?
"אני מאמין, שטוב לא להיות פה לתקופה מסוימת כדי לחוות עולם אחר. יחד עם זאת, לא פשוט לעזוב את הארץ וללכת ללמוד במדינה זרה. לכך, יש להוסיף את המתח הרב הכרוך באופן טבעי בלימודי הרפואה. זו לא היתה תקופה קלה, אך היא בהחלט תרמה לי רבות. הקשר לדת תמיד היה חשוב לי, ובתקופת הלימודים התחלתי להניח תפילין. כאשר אני ואיינו החלטנו להתחתן, היה לה ברור שהיא תתגייר".
מה היתה משמעות הדבר מבחינתך?
"תהליך הגיור היה ארוך ומתיש. עברנו אותו יחד. גם אני הייתי צריך ללמוד הרבה דברים שלא היו מוכרים לי".
מתי החלטת שנוירולוגיה היא השטח שלך?
"בשנה החמישית ללימודים נפגשתי לראשונה עם התחום. בדרך כלל, סטודנטים בורחים ממנו אך אני הרגשתי בו טוב. הלך לי מצוין. ייתכן, שהסיבה לכך קשורה לאהבה שלי למתמטיקה. אני מאמין, שאחד העקרונות המרכזיים סביבם סובב העולם הוא מתמטיקה. רופאים רבים סבורים, כי בתחום הנוירולוגיה כמעט לא ניתן לעזור לאנשים. לטעמי, החלק החשוב ביותר בתחום הוא להגיע לאבחנה הנכונה, המדויקת ביותר. כאשר מצליחים לעשות זאת, רוב הפתרון כבר בידינו. אני חושב, שסיבה נוספת למשיכה שלי לנוירולוגיה היא שמדובר בתחום שמעט מאוד ידוע עליו. יש הרבה מה לגלות, והדבר מהווה אתגר עבורי".
איזה רופא אתה?
"אני פדנט מאוד, קשוב לפרטים הקטנים, אוהב את העבודה ומבצע הכל בזריזות. כשמישהו אחר הולך, אני רץ. אני מתעורר מוקדם מאוד, בארבע לפנות בוקר. בשבע כבר נמצא בעבודה, ועד השעה שמונה מסיים לכתוב את כל מכתבי השחרור. אני משקיע הרבה בעבודה, לעתים לוקח יותר מדי ללב".
מדוע באסף הרופא?
"דודי עבד כאן, וכילד ביליתי הרבה במקום. זה היה הכי טבעי שאבחר לעבור באסף הרופא. אני מרגיש פה כמו בבית".
מדוע לא נוירו-כירורגיה?
"מגיל 12 הסתובבתי הרבה בחדרי הניתוח, יחד עם דודי. אהבתי מאוד את התחום, ובהחלט יש לי 'ידיים טובות'. אך תחום הכירורגיה הוא תובעני מאוד, ולאחר שראיתי מה היתה משמעות הדבר עבור דודי, בחרתי בתחום שיאפשר לי להיות יותר עם משפחתי".
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
"התחביב העיקרי שלי הוא רכיבה על אופניים. יחד עם זאת, יש לי מעט מאוד זמן להשקיע בו. אני נותן מעצמי הרבה בעבודה וחוזר הביתה עייף. את הזמן הפנוי שיש לי אני מקדיש למשפחה. ספורט היה מאז ומעולם קרוב ללבי, וכנער נהגתי להתאמן בבית עם משקולות. כאשר יש לי אפשרות, אני יוצא לרכיבת אופניים עם חברים או עם אשתי. תחביב הרכיבה דורש זמן וכסף. בשל העבודה, אני לא משקיע בו כמו שהייתי רוצה".
מהי המשמעות של זוג הורים רופאים?
"התחום שאיינו בחרה מאפשר לנו לנהל חיי משפחה נורמליים, משום שהוא אינו תובעני מדי. כאשר שני ההורים הינם רופאים, חשוב שאחד יבחר בתחום רגוע ושפוי יותר – בלי לילות ובלי בני משפחה המתקשרים השכם וערב. לשנינו חשובה המשפחה יותר מכל, ולכן אנחנו משתדלים להשקיע בה כמה שניתן".
מה אתה נהנה לעשות בבית?
"אני אוהב מאוד לבשל ולארח בבית לארוחה טובה עם כוס יין. יש לי מנות מיוחדות בהן אני מומחה, ובנוגע ליין – אני מאמין שיין לא צריך להיות יקר כדי ליהנות ממנו".
לאן אתה שואף להגיע בתחום הרפואה?
"אין לי שאיפות לקבל פרס נובל. אני מתייחס לרפואה כמקצוע ומקור פרנסה. לפי שעה, אנחנו לא מתכננים להמשיך לתת התמחות. אם הדבר יתאפשר בעתיד, אשמח לעשות זאת אך אני לא רואה בכך הכרח בינתיים".
ספר על מקרה שלא תשכח לעולם
"לפני כשנה, ניגשה אלי אישה באסף הרופא ושאלה: אתה נוירולוג נכון? זוכר אותי? לפני מספר חודשים הצלת את בעלי. מדובר באיש צבא כבן 42 שהגיע למיון והתלונן על כאבי ראש קשים. במיון לא נמצא דבר, והאיש נשלח לביתו. לאחר מספר ימים, הוא שב לבית-החולים עם אותן תלונות. באותו ערב עשיתי תורנות. משהו בדברים שאמר האיש הטריד אותי במיוחד (הוא התלונן שכאב הראש מעיר אותו באמצע הלילה), ולכן שלחתי אותו לבצע צילום סי.טי. בצילום התגלה שהאיש לוקה בדימום תת עכבישי במוח בשל מפרצת. באותו ערב, שלחתי אותו לתל-השומר ושם הוא נותח. לאחר כמה ימים, הוא חזר לחיים נורמליים".
מה מתסכל אותך?
"אי צדק ובירוקרטיה יכולים להטריף את דעתי. מתסכל אותי, שאת מכסת הסבלנות היומית שלי אני גומר בעבודה, ולכן לא נשארת לי הרבה ממנה למשפחה. דבר נוסף המתסכל אותי הוא לראות אנשים בעלי ידע בלתי נתפס, כמו פרופ' מרטין רביי, מנהל המחלקה הנוירולוגית באסף הרופא וסגנו ד"ר קולין קליי, אבל זה כמובן מדרבן ללמוד עוד".
האם הציבור מתייחס כיום לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"כיום, יש פחות כבוד לרופאים. אנשים רבים מדברים בנימה תוקפנית ואומרים לנו מה לעשות: 'אני לא יוצא מפה בלי סי.טי' – זו אחת הדוגמאות".
נתקלת גם במקרים קשים יותר מצד מטופלים או בני משפחתם?
"קיימת כיום אלימות מילולית ופיסית כלפי רופאים. כאשר עשיתי סטאז', נתקלתי בעצמי במקרה כזה. אחד המטופלים, אשר החליט שהוא מחכה יותר מדי זמן לאמבולנס, שהיה אמור להעביר אותו למחלקה אחרת בבית-החולים, צעק עלי ואיים עלי באגרופיו".
מה מרגש אותך בעבודה?
"הרבה דברים מרגשים אותי בעבודה, והם למעשה התמורה לעבודה הקשה ולהשקעה המרובה שלנו. אין ספק, שהדבר המרגש מכל הוא לראות אדם שהיה על סף מוות, מחלים ושב לחיים נורמליים".