"סבא אמר לי לפני מותו שאהיה רופא"
ד"ר מולי לינדר, בן 35, בוגר הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, מתמחה בפסיכיאטריה במרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, נציג המתמחים בוועד המרכזי של איגוד הפסיכיאטריה הישראלי; סרן במילואים, רופא במוצב גלדיולה בהר דב בשגרה ובפלוגת החייאה קדמית בחירום; גרוש ואב לשניים, מתגורר במושב בשרון
מאת מיכל סבו וינברג
מה הדבר הראשון שאנשים יאמרו עליך כאדם, כרופא?
"אני חושב שהיו מגדירים אותי כאדם שמנסה להקשיב למטופלים ולהבין את הזולת, אם כי זו מיומנות שתמיד יכולה להשתפר".
האם היה רגע מכונן שבו הבנת כי להיות רופא זה הייעוד שלך בחיים?
"מעולם לא היה רגע כזה. איכשהו זה קרה מעצמו, ומן הסתם לא במנותק מלחץ סביבתי ומשפחתי. במשפחה מספרים, שסבא שלי עוד הספיק לומר לי לפני מותו, שאלמד מהר ואהיה רופא כדי שאוכל לטפל בו. זה משא לא קל על כתפיו של ילד בן 10, ומשהו מזה כנראה מחלחל. "הייתי בתאילנד כשמילאתי טופסי לימודים לפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון. אחרי כמה חודשים, כשהייתי בהודו, הודיעו לי שעברתי לשלב הראיון, אבל החלטתי להמשיך בטיול ולא להתייצב לראיון. בסוף למדתי בתל-אביב, כי שם לא היו ראיונות קבלה. במהלך הלימודים היו לי הרבה התלבטויות ומחשבות על עזיבה".
צילום: יונתן בלום
מה משך אותך לתחום הפסיכיאטריה דווקא?
"הידיעה שפסיכיאטריה היא תחום שבו האישיות שלי יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך המשפיעה ביותר. כמו שאין שני מטופלים שדומים זה לזה, כך גם אין שני מטפלים כאלה. "עניין אחר מייצרת העובדה שמדובר בתחום הוליסטי, המתייחס לאדם על שלל היבטיו - הרפואיים, הפסיכולוגיים, הסוציאליים והתפקודיים. אותי זה מעניין יותר מטיפול בדלקת בכיס המרה".
איך נראה היום שלך במחלקה?
"הימים נראים שונים זה מזה. הבוקר נפתח בדרך-כלל בדיווח של הצוות הסיעודי לגבי אירועי הערב והלילה. אחר-כך יש דיונים קליניים, קבוצות טיפוליות, מפגשים עם מטופלים ומשפחות, והדרכות למתמחים. בוקר אחד בשבוע מוקדש לעבודה במרפאות החוץ של בית החולים. בניגוד לרוב ההתמחויות שאני מכיר, בפסיכיאטריה הרוטציה בין מחלקות גדולה יחסית. חלק מההתמחות מתבצעת במחלקה הסגורה, חלק בפתוחה, חלק במרפאות, ויש בה גם חלק מחקרי ורוטציה במחלקה נוירולוגית. המגוון הזה מאפשר להיחשף לסוגים שונים של פסיכופתולוגיה וטיפול, ולא פחות חשוב – למגוון גדול של רופאים שאפשר ללמוד מהם".
האם היה אירוע שריגש אותך במיוחד?
"אני זוכר מקרה של אשה צעירה, שהגיעה לאשפוז לאחר שהיתה משותקת כמה שבועות. השיתוק שלה היה קונברסיבי - שמקורו במצב נפשי ולא בבעיה רפואית. האשה נכנסה למחלקה בכיסא גלגלים, ואחרי חצי שעה של טיפול בסוגסטיה היא קמה והלכה, לתדהמת כל המחלקה. כולם, מטופלים ואנשי צוות, התרגשו, מחאו לה כפיים וחיבקו אותה, והיא לא האמינה שזה קורה לה. זה היה מקסים".
האם היה מקרה שתסכל אותך במיוחד?
"התסכול הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע. קשה מאוד לעסוק בו עם סף תסכול נמוך. אנחנו מטפלים במחלות כרוניות בעיקר, ומידת ההשפעה שלנו על מהלך המחלה היא לעתים מוגבלת. בנוסף, ככל שקשה להתמודד עם מוות של מטופל, קשה עוד יותר להתמודד עם התאבדות של מטופל, וגם זה קורה לפעמים. טיפלתי כמה שנים באשה, שאושפזה כמה פעמים בגלל נסיונות התאבדות. ליוויתי אותה גם בטיפול מרפאתי בין האשפוזים, ודווקא כשנראה היה כאילו הצליחה למצוא את מקומה בעולם – היא התאבדה. הייתי בשירות מילואים כשהודיעו לי על כך. אני זוכר היטב את התחושה הקשה כששמעתי על מותה".
אתה נציג המתמחים בוועד המרכזי של איגוד הפסיכיאטריה הישראלי. מהי מהות התפקיד?
"המעניין בתפקיד הזה הוא החיבור למקום העיקרי שבו מתקבלות החלטות ברמה של מדיניות בכל מה שקשור בפסיכיאטריה בארץ. אני מייצג את המתמחים בנושאים הקשורים לבחינות, לכנסים, לתשלומים וכדומה.
"אחת הבעיות שאיתן אנו מתמודדים היא אחוזי המעבר של מתמחים בפסיכיאטריה במבחן שלב א'. נוצר מצב, בעיקר בשנים האחרונות, שאחוז המעבר הוא הנמוך ביותר מכל הדיסציפלינות האחרות. יש לא מעט מתמחים שאחרי תקופה ארוכה של התמחות, כשהם לא צעירים כל-כך, מוצאים עצמם בלי מקצוע. אני לא חושב שהמתמחים בפסיכיאטריה נופלים במשהו מעמיתיהם במקצועות האחרים, והמערכת צריכה לבדוק את עצמה מדוע זה קורה".
מהי הדרך שלך להתמודד עם העומס בעבודה?
"זה יישמע כמו קלישאה, אבל 'לדבר על זה'. העומס אצלנו לא מתבטא דווקא בשעות עבודה מטורפות או בעמידה על הרגליים שעות רבות, אלא יותר בעומס רגשי הנובע מהתמודדות יומיומית עם קשיים, בעיות והפרעות נפשיות. אני מרגיש ששיתוף של אחרים עוזר לי להקל את העומס הזה. גם הזמן שאני מבלה עם הילדים ממלא לי את המצברים".
מי האדם שהשפיע עליך ביותר, אישית ומקצועית?
"יש שניים. המחנך שלי בתיכון אליאנס בתל-אביב, אריה נתן, שלימד אותנו על אכפתיות, מסירות, עמידה על עקרונות, וחוץ מזה היה מורה מצוין לפיזיקה. לקראת הבגרויות הוא היה מאושפז בבית חולים, אבל זה לא הפריע לו להזמין את כל הכיתה ולהכין אותנו לבחינה באחת המחלקות של תל-השומר. "השני הוא רופא ילדים, ד"ר יאשקה קלטר, סגן מנהל מחלקת ילדים בוולפסון. הגעתי למחלקה שלו כסטודנט, ולמדתי ממנו איך באמת צריך להתייחס למטופל, עד כמה חשובה האינטגרציה בין התיאורטי למעשי, וגם שרופא לא צריך לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות".
מה אתה אוהב לעשות מחוץ לשעות העבודה?
"אני משתדל להיות עם הילדים, לשמור קצת על כושר ולבלות. בכלל, להיות מתמחה, לא רק בפסיכיאטריה, זה מצב שמצמצם את היכולת לעשות גם דברים אחרים. בדרך-כלל מדובר באנשים צעירים תחת עומס גדול של תורנויות. אין להם זמן, אין כסף, ובמקרים רבים בשלב הזה הם כבר מטופלים בילדים קטנים. זה קצת קשה לפתח פעילויות מגוונות בשעות הפנאי, כי אין כאלה. מה שבטוח - יש אנשים שמצליחים יותר טוב ממני בניצול הזמן הפנוי".
אם לא היית רופא, היית...
"מורה ומחנך בבית ספר. במהלך השנים עסקתי רבות בהדרכת פסיכומטרי ורפואה במכללות לרפואה משלימה ובמסגרות שונות, והרציתי בפני תלמידי תיכון וחיילים בצבא. אני מאוד אוהב את זה".