"כירורגיה היא כמו אמנות, והניתוח הוא שיא ההגשמה"
ד"ר שירלי דוידוביץ' - מתמחה בכירורגיה כללית
רונית הראל
ד"ר שירלי דוידוביץ', מתמחה בכירורגיה כללית בבית החולים רמב"ם. למדה רפואה בטכניון בחיפה, ילידת חיפה המתגוררת גם כיום בעיר. רווקה ללא ילדים.
מה הדבר הראשון שאנשים יאמרו עליך, כאדם, כרופאה?
"קשה לסכם אדם במילות תואר, זה כמובן הרבה יותר מורכב. אני חושבת שיאמרו עלי שאני מאוד חרוצה ומסורה לעבודתי. אני משקיעה הרבה בחולים ובעבודה ומנסה להשלים את כל המשימות על הצד הטוב ביותר, גם כשזה כרוך בהשקעת זמן רב ואנרגיות נפשיות".
האם היה רגע מכונן, שלאחריו הבנת שלהיות רופאה זה הייעוד שלך בחיים?
"לא הגעתי לרפואה כיוון שחשבתי מלכתחילה שזה הייעוד שלי. כשסיימתי את הצבא, נרשמתי ללימודים במקצועות שונים ובהם רפואה. דווקא במהלך ההכשרה המעשית, כשהתחלתי לטפל בחולים, נשאבתי למקצוע יותר ויותר. לא בחרתי לי ייעוד, אלא לקחתי החלטה מושכלת, שלשמחתי התגלתה כנכונה מאוד עבורי. זה מקצוע שממלא את חיי בתוכן ובסיפוק".
מה משך אותך לתחום הכירורגיה דווקא?
"כשם שלא ידעתי מלכתחילה שאני רוצה להיות רופאה, כך גם במהלך הלימודים והסטאז' לא היה לי ברור במה אני רוצה להתמחות. עד שהגעתי לכירורגיה, ושם מצאתי את עצמי. באישיות שלי אני אדם שאוהב אקשן, קושי ואתגרים, וכל זה – גיליתי - מתגלם במקצוע הכירורגיה.
"העבודה בכירורגיה משלבת חשיבה עם עבודת ידיים מורכבת, וזה שילוב שאני מאוד אוהבת. הטיפול בחולה הוא כולל ומקיף: את מקבלת אותו במיון, מבררת ומאבחנת, ולבסוף את גם מנתחת אותו ועוקבת אחר החלמתו. המסלול השלם בטיפול בחולה - מהקבלה הראשונית עד להבראה – מעניק סיפוק רב".
האם את רואה את עצמך עושה התמחות-על, ובמה?
"אחרי חמש שנים וחצי, אני כבר רואה את סוף ההתמחות (בכירורגיה היא נמשכת שש שנים), ושוב אני עומדת בצומת דרכים של החלטה. הייתי מעוניינת להישאר ככירורגית בבית חולים, אבל אני חושבת במקביל גם על התמחות-על. ההתלבטות שלי היא במה להתמחות.
"כיום, כל עוד אין לי משפחה משלי, הנושא הכספי אינו מכתיב את הבחירה שלי, אבל ברור לי כי בעתיד זה עלול להוות בעיה. אני מכירה הרבה רופאים במחלקה שחזרו מהתמחות-על, הם עובדים משרה מלאה ויוצאים מאוחר מהעבודה, והמשכורת שהם משתכרים מבית החולים היא נמוכה מאוד ביחס לרמת ההשקעה והלימודים; בטח אם משווים את שכרם, למשל, למהנדס שלמד מחצית מהזמן. אני חושבת שהמדינה צריכה לשלם לרופאים משכורת בסיסית מכובדת בעבור עבודתם בבית החולים, סכום ראוי, שלא יחייב אותם לחפש עבודות נוספות בחוץ".
איך נראה היום שלך במחלקה?
"יומו של מתמחה, לא רק שלי, הוא אינטנסיבי. יום העבודה נפתח בשבע ורבע בביקור בוקר של כל הרופאים במחלקה. ביקור הרופאים נמשך עד תשע, ואז אנחנו מתפנים לשאר עבודות היום – לנתח, או 'לסגור דלפק'; כלומר, לבצע את כל המטלות שהוחלט עליהן בביקור הבוקר, הרבה התרוצצות, שיחות עם רופאים אחרים, התייעצויות והחלטות דינמיות במהלך היום.
"לאורך היום אנחנו עושים לא מעט קבלות ושחרורים של חולים, שכן במחלקה שלנו יש תחלופה גדולה של פציינטים. במקביל, אנחנו מטפלים באירועים דחופים במיון - תאונות דרכים קשות, נפילות מגובה, דקירות, פציעות ירי או חולים עם דימומים קשים או זיהום.
"בסביבות 15:00, אנחנו משתדלים לסיים את כל פעילויות היום, ואז בודקים את מצבם של החולים במחלקה במסגרת ביקור ערב.
"יום עבודה רגיל נמשך עד אחר הצהריים, ואני עושה כשמונה-תשע תורנויות בחודש. זה נחשב הרבה ביחס להתמחויות אחרות. לפעמים אני לא ישנה כלל במשך התורנות, ואם התחלתי את העבודה בבוקר ואני יוצאת לא לפני 12 בצהריים ביום למחרת – זה אומר שאני ערה קרוב ל-30 שעות, ואף יותר".
האם היה אירוע שריגש אותך במיוחד?
"לפני כחודשיים טיפלתי באישה כבת 85. ראיתי אותה לראשונה במיון, ואבחנתי בעיה בטנית שהצריכה ניתוח. עברתי איתה את כל תהליך ההכנה הנפשית, שלה ושל המשפחה. ניתחנו אותה בניתוח לא פשוט, שלאחריו היו הרבה סיבוכים. היא התנדנדה בין חיים למוות והיתה מאושפזת במחלקה כחודש וחצי. בשל גילה ומצבה, רצינו להעביר אותה לטיפול נמרץ, אבל לא היה שם מקום עבורה. לאט לאט, עם הרבה מאמץ, היא החלימה מהניתוח. עבורי זה היה מאוד מרגש. חולים מבוגרים עם מחלות רקע, ובמצב כה קשה, מאוד קשה להבריא, והייתי מאוד גאה שהצלחנו, ללא עזרה של טיפול נמרץ, להעמיד אותה על הרגליים".
האם היה מקרה שתסכל אותך במיוחד?
"קשה לחשוב על אירוע מסוים. יש הרבה תסכולים בעבודה הזו, בעיקר התחושה שלא עוזבת אותך שאת לא מספיקה לעשות הכול במהלך יום התורנות שלך".
האם יש משמעות לעובדה שאת אישה, כשעובדים במקצוע כל כך תובעני?
"כיום אין לי משפחה, ואני מניחה שמהבחינה הזו קל לי יותר מאחרים להשקיע את השעות המרובות ואת האנרגיה הנפשית. לבעלי משפחות, בין אם אלו נשים או גברים, לא קל להיות רופאים.
"הרבה אנשים שואלים אותי איך זה להיות אישה רופאה, במיוחד כאלו שאינם בתחום. אבל אנשים שעובדים איתי מקבלים זאת בטבעיות. פעמים רבות אומרים לי בחיוך שאני הגבר היחיד במחלקה, כי אני אסרטיבית ויודעת להשיג דברים. כך התחנכתי וכך גדלתי, ומעולם לא חשבתי שעובדת היותי אישה היא מכשול או בעיה.
"לפעמים בבית החולים פונים אלי החולים ובני המשפחות כאל אחות, למרות שאני לבושה בבגדי רופא והולכת עם סטטוסקופ, אבל זו הסתכלות של הציבור הרחב, שעדיין אינו רגיל לראות נשים כירורגיות, ואני מאמינה שגם הסתכלות זו תשתנה עם הזמן".
מה הדרך המיוחדת שלך להתמודד עם העומס ועם אינטנסיביות העבודה?
"דבר אחד שאני אוהבת לעשות עוד מילדות זה ספורט. זו דרכי להתפרק מהמתחים. לאורך הנעורים וההתבגרות, עסקתי בספורט מקצועי בתחום האתלטיקה וגם שיחקתי כדורעף; ובכל מקרה, הספורט מלווה אותי לאורך החיים. בגלל העייפות הכרוכה במקצוע שלי, למדתי לעסוק גם בתחומי ספורט רגועים יותר, כמו פילאטיס, אבל עדיין לצד זה אני עושה גם קיקבוקסינג וחדר כושר.
"לפעמים אני רואה סדרות מטופשות בטלוויזיה כדי להירגע, ובעיקר מאוד אוהבת את הים. בקיץ, אחרי תורנויות, אני הולכת לים, וסתם יושבת שם ונחה. זו אחת הסיבות שאני מאוד אוהבת את חיפה ומאוד רוצה להישאר בעיר הזו".
צילם: יונתן בלום
בכל מקצוע ישנם חלקים שאוהבים מאוד לעשות, וחלקים שחייבים. מה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות במחלקה, ועל מה היית שמחה לוותר?
"אני אוהבת לנתח, ומבחינתי זה החלק האהוב ביותר במקצוע. כירורגיה היא כמו אמנות, והניתוח הוא שיא ההגשמה של כל התהליך המקדמי של האבחון והבירור.
מצד שני, יש הרבה עבודה שחורה שאנחנו עושים במחלקה, שמאוד מעמיסה על היום שלנו, ונראה שגם מזכירה היתה עושה את זה טוב באותה מידה. עבודות כמו תיאום בדיקות לחולים ושליחת טפסים מבזבזות זמן רב ואינן מצריכות יכולות של רופא. אם בכל מחלקה היו שמים מזכירה רפואית, כמו בארצות-הברית במחלקות כירורגיות אלו ואחרות, זה היה מקל מאוד".
איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"מעולם לא תכננתי את הקריירה שלי. דברים קרו לי, וזרמתי איתם. אני רוצה להישאר רופאה כירורגית בכירה ועצמאית בבית החולים, בעבודה שבה עוסקים בחולים דחופים ומנתחים ניתוחים גדולים ומורכבים. בעיני, הלב של העבודה הכירורגית הוא בית החולים, ופה הייתי רוצה להישאר.
"מאוד חשוב בעיני ליהנות מהעבודה שעושים. היו לא מעט מתמחים שהתחילו איתי את ההתמחות בכירורגיה ובחרו בסוף בתחומים אחרים. אין מה לעשות: כדי לסיים את המסלול הארוך הזה צריך באמת-באמת לאהוב את המקצוע".