"אני רואה במקצוע הרפואה שליחות; אני מוצא את עצמי חושב על המטופלים שלי ובעיותיהם כמעט בכל שעה"
"תמיד רציתי להיות רופא", אומר ד"ר מיכאל נמיר (34), המתגורר בנתיבות עם אישתו אביבה ושלושת ילדיהם – שיראל (8), נתאי-משה (5) ונריה (3 חודשים). "הרצון להיות רופא בא מהבטן, מתחושת שייכות למקצוע שאני רואה בו שליחות" – הוא מסביר את הבחירה שלו לעסוק בתחום. לא בכדי, נבחר ב-2005 למתמחה מצטיין של המחלקה לרפואת משפחה בנגב.
איש ממשפחתו לא עסק בתחום, ובכל הזדמנות נוהגים להזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם רופא. "כשנולדתי, הזדמן לארץ רופא – מכר של המשפחה – שהגיע לביקור מאיראן. כאות הערכה, כיבדו אותו בסנדקאות. לצערי, לא זכיתי להכיר אותו", מספר ד"ר נמיר, העתיד לסיים את שלב ההתמחות בעוד כשישה חודשים.
מאת מיכל סבו-וינברגר
מדוע בחרת להיות רופא משפחה?
"בתקופת הלימודים, גיליתי שאני נהנה ומגלה עניין כמעט בכל סבב שהייתי בו, ולכן ההתלבטות בבחירת ההתמחות הייתה מורכבת. בסופו של דבר בחרתי במקצוע שבו ניתן לשלב הכל ובד בבד לפתח תחומי התעניינות נוספים, כתחביב או תת התמחות. כרופא משפחה, אני יכול לבחור תחומים נוספים שבהם אני מתפתח ורוכש ניסיון, לעומת תחומים אחרים שבהם אני משתמש יותר ברפואה היועצת. בנוסף לכך, איני בנוי מבחינת אישיותית לטפל באנשים לתקופה קצרה. הקשר האישי שמתפתח לרוב עם המטופלים ברפואת משפחה, מהווה נדבך חשוב הן לטיפול בהם והן למוטיבציה שלי".
אילו תחומים נוספים עניינו אותך במיוחד?
"גינקולוגיה וכירורגיה".
צילום: יונתן בלום
מהן שעות העבודה שלך?
"רשמית, שמונה שעות ביום, לעיתים רצוף ופעמיים בשבוע בשעות מפוצלות. מעשית, 24 שעות ביממה. אני מוצא את עצמי חושב על המטופלים ובעיותיהם כמעט בכל שעה. אחת המדריכות שלי במחלקה לרפואת משפחה סיפרה לי בתחילת ההתמחות, שבכל פעם שהיא שומעת צופר של אמבולנס היא חוששת, שמא מדובר במטופל שלה. היום, אני יכול לומר שזה קורה גם לי".
באיזו מרפאה בחרת לעבוד ומדוע דווקא בה?
"בשלב א' של ההתמחות עבדתי כמתמחה במרפאה ט' בבאר-שבע, בהדרכתו של פרופ' שוורצמן, ונהניתי מכל רגע. בשלב ב' בחרתי לעבוד במרפאת נתיבות. כאשר סיפרתי לחבריי שאני מתכנן לעבוד בנתיבות, נתקלתי במבטי תדהמה ותגובות שהטילו ספק בשפיותי, מאחר שהשמועות אמרו שמדובר במרפאה קשה שבה יש אוכלוסייה מורכבת ו'בעייתית'. היום, לאחר כשנה במרפאה, אני לא מצטער על-כך בכלל. אני רואה בתחלואה הרבה והמגוונת ובמורכבות הבעיות אתגר, שההתמודדות איתו מלמדת בבחינת 'קשה באימונים קל בקרב'".
באיזה בית-חולים תבחר במטרה לשלבו עם העשייה הקהילתית שלך?
"שאלה זו היא נקודה כאובה. מאחר שאני עובד באזור הדרום ובשירותי בריאות כללית, בית החולים היחיד הרלבנטי הנו "סורוקה". ישנם תחומים, בהם בית החולים נוטה להביע רצון רב יותר לשתף פעולה, לדוגמה בתחום הגסטרואנטרולוגיה והקרדיולוגיה, בעוד שבתחומים אחרים קיימת בעיה. באופן אידיאלי ומאחר שהרפואה בכללה הולכת לכיוון הקהילה, אני צופה שבעתיד לא תהיה ברירה ויהיה שת"פ מלא בכל התחומים".
לאן אתה שואף להגיע בתחום הרפואה?
"בשלב הראשון, השאיפה שלי היא להתמקד בהשקעה בחינוך לבריאות וברפואה מונעת. בשלב הבא, אני מתכנן לשלב מחקר קליני והוראה יחד עם עבודה מעשית בקליניקה".
מה מרגש אותך בעבודה?
"לראות את התודה בעיניהם של מטופלים שהצלחתי לעזור להם".
ומה מתסכל?
"העומס, שמעמיד אותנו במצבים בהם צריך לבחור בין להיות נחמד לבין להיות מקצועי. מציאות זו גורמת לנו לעיתים ל'עגל פינות', דבר הנוגד את מצפוני".
מה אתה אוהב בעבודה?
"אני אוהב את הדינמיות, האינטנסיביות והמגוון שבעבודה. אני פחות אוהב להתעסק עם 'רווח משני' או מטופלים במבקשים ממני דברים הנוגדים את אמונתי".
ספר על חולה מסוים (או מקרה) שלא תשכח לעולם
"כאשר הגעתי לנתיבות, החלפתי רופא משפחה דובר רוסית שהתקדם לתפקיד אחר. מטבע הדברים, רוב המטופלים דוברי הרוסית בלבד עברו לרופאים אחרים במרפאה. בכל זאת, מספר מועט של חולים כאלה נשארו בטיפולי. אחת מהן הייתה קשישה שבאה אלי תכופות עם תלונות רבות. מפאת קשיי השפה, היה קשה לקחת ממנה אנמנזה מדויקת. לאחר זמן מה, שלחתי אותה לבדיקה מסוימת שגילתה את בעייתה, ואפשרה טפול מתאים. בפעם הבאה שנכנסה אלי, היא הגישה לי מכתב תודה ממוסגר בעברית רהוטה (שנכתב ע"י שכנתה) ויצאה מהחדר ללא מילים..."
במה עוסקת אישתך וכיצד היא מתייחסת לעובדה שבחרת להיות רופא?
"אישתי היא מורה בבית-ספר בנתיבות. היא מלווה אותי מתחילת הדרך, עוד מהשנה הראשונה ללימודי הרפואה, תומכת ומשמשת כאוזן קשבת, אך יחד עם זאת שומרת על התא המשפחתי בקנאות - דבר שלעיתים יוצר קונפליקט עם אופייה התובעני של העבודה כרופא. אני חושב שזה טוב שיש לפחות בן זוג אחד שעושה זאת, ואני מודה לה על כך".
האם הציבור מתייחס לרופאים באותה הדרת כבוד כבעבר?
"לא, אך זה חלק מהשינוי המתרחש בחברה, אשר כתוצאה ממנו חל פחת ביחס או בכבוד להורים, מורים וכדומה. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם גם ביחס שלנו למטופלים לא חל שינוי".
האם נתקלת ביחס קשה מצד מטופלים או בני משפחתם?
"נתקלתי בטענות. במהלך ההתמחות ברפואת משפחה אנו עוברים קורסים בתקשורת, קבוצות באלינט וקורס של "חולה מדומה" - העוזרים לנו להתמודד עם מצבים מסוג זה ואף להפיק מהם תועלת. דבר נוסף הוא העובדה שהקשר האישי הנרקם בין רופא המשפחה למטופל, בשונה מן הקשר בין רופא בבי"ח למטופל, מונע חיכוכים ובעיות מסוג זה"
האם אתה חש שאנשים מגיעים לרופא המשפחה רק כדי לקבל אוזן קשבת, כשאינם סובלים מבעיה פיזית כלשהי? אם כן, כיצד אתה נוהג עמם?
"וודאי. מבחינתי, לכל דבר שמציק למטופל שלי ויש לי כלים לעזור לו, אני הכתובת. כמובן, במגבלות הזמן וידיעת הגבולות".
מה היתרון של רופא צעיר על-פני רופא מבוגר?
"יש יתרונות לכל גיל, אך לדעתי רופאים צעירים הם יצירתיים, פחות מקובעים ויותר דינמיים".
האם נתקלת במקרה שלא ידעת כיצד להתמודד עמו? מה עשית?
"אני נתקל במקרים שלגביהם אני מתלבט. לעתים, אני אומר למטופל שעלי לחשוב על הבעיה שלו או לברר עוד פרטים וקובע פגישה נוספת להמשך. לעיתים, אני משתמש בכל אמצעי תקשורת זמין על-מנת להתייעץ, כולל טלפון, דואר אלקטרוני וייעוץ רשמי".
האם אתה מנהל אורח חיים בריא ופעיל?
"לצערי, איני מנהל אורח חיים אופטימלי אך אני משתדל להשתפר".
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
"אין הרבה פנאי, אך בעיקר לבלות בחיק משפחתי".
מה מושך אותך עוד מלבד רפואה?
"פסיכולוגיה".
האם קיים רופא מסוים המשמש מודל עבורך?
"איני יכול להצביע על רופא או אדם בודד המהווה עבורי מודל, אם כי אני יכול לציין מספר דמויות שלדעתי השפיעו על עיצוב דמותי כרופא. הראשון שבהם הוא פרופ' אריה בן-יהודה מהדסה עין כרם, אשר לימד אותנו שתמיד יש לאן לשאוף ותמיד יש עוד מה ללמוד ובכל זאת להישאר צנוע. פרופ' שוורצמן שנטע בי ביטחון עצמי ולימד אותי גישה פרקטית ברפואת משפחה ואחרון אחרון חביב, הרב יורם אברג'ל מנתיבות המהווה בעיני סמל לאהבת האדם באשר הוא אדם וסמל למסירות נפש וסובלנות אין קץ".
במחשבה לאחור, היית בוחר גם היום בתחום הרפואה?
"ללא ספק".