תולדות הארגון

ב-11 בינואר 1912, כאשר מניין הרופאים היהודים בארץ עמד על 32, הוחלט באסיפה שהתקיימה בביתו של ד"ר קרינקין (בתל אביב) לייסד אגודה שתיקרא "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו", שאליה יוכלו להתקבל רופאים, וטרינרים ופרוביזורים (רוקחים מוסמכים).

הנוכחים באסיפה שנחשבו למייסדי האגודה הם: ד"ר פוחובסקי, ד"ר יוניס-גוטמן, ד"ר קרינקין, ד"ר חיסין, ד"ר שטיין וד"ר שרמן. צורפו אליהם ד"ר בלקינד, ד"ר כהן מפתח תקווה, ד"ר וויצברד מראשון לציון וד"ר מוסקוביץ מרחובות.

באסיפה נקבע שיעור דמי החבר באגודה ונערכו בחירות חשאיות להנהלה, שעל פיהן נבחרו ד"ר פוחובסקי ליו"ר, ד"ר קרינקין לסגן יו"ר וד"ר שרמן למזכיר.

אף שרוב הרופאים בארץ לא דיברו עברית, הוחלט להוציא לאור רבעון בעברית שנקרא "זכרונות דברים של האגודה המדיצינית העברית בארץ ישראל". את תפקיד העורך קיבל מזכיר האגודה, ד"ר משה שרמן, הודות לשליטתו בשפה העברית וכן בשל היותו בנו של מוציא לאור ובעל בית דפוס.

ב-1913 התארגנו הרופאים היהודים של ירושלים ב"אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע). יוזמיה היו "העולים החדשים" ד"ר אריה ביהם, ד"ר זאב ברין, ד"ר אריה גולדברג, ד"ר אריה פייגנבאום, ד"ר א' שמעוני-מקלר וד"ר מרים נופך. במרכז הדיון עמדה השאלה האם יש לרופאים העבריים רשות להיבדל מכלל הרופאים. לבסוף נמצאה פשרה, שלפיה הוחלט ששם האגודה יהיה "אגודה של רופאים מדברי עברית", ויוכלו להצטרף אליה גם רופאים דוברי עברית שאינם מישראל.

ב-1914 עלה מניין הרופאים היהודים בארץ ל-60. שני הארגונים של הרופאים העבריים, היפואי והירושלמי, הסכימו לשתף פעולה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה: ארמ"ע עמדה על משמר הבריאות בירושלים, ויחד עם תחנת הבריאות ומכון פסטר נלחמה במלריה, בגרענת, בכלבת, באבעבועות, בטיפואיד ובכולרה. אחת מפעולותיה החשובות הייתה ארגון עזרה רפואית לעניי ירושלים, ובראש מפעל חשוב זה עמד ד"ר אריה ביהם. עם פרוץ המלחמה נפסקה הופעת הביטאון של האגודה המדיצינית ביפו.

לאחר המלחמה: התמזגו שתי אגודות הרופאים תחת השם "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" (הר"ע). בניגוד לארגוני הרופאים באירופה, שלמקצתם היו מטרות פרופסיונליות בלבד ולמקצתם מטרות מדעיות, התכוונה הר"ע לפעול בשלושה תחומים:
- בהשתלמות מקצועית.
- בהגנה על הזכויות והאינטרסים המקצועיים.
- בהדגשת האופי היהודי-לאומי של ההתארגנות.

הר"ע הוציאה עיתון רפואי בעברית ופיתחה את הספרייה הרפואית, שנוסדה ב-1912 בתל אביב.
ב-1936 הוקמה הוועדה המדעית המרכזית לשם ארגון הרצאות מדעיות בסניפים הקטנים. מגוף צנוע זה התפתחה המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית על סמכויותיה הרחבות כיום.

כדי להגן על רופאי המוסדות, הוקמו בהסתדרות הרפואית ארגונים מיוחדים של רופאים העובדים באותו מוסד או נמצאים בתנאי עבודה דומים, וזאת לשם שמירה על האינטרסים המקצועיים.

ב-1939 הוקם ארגון רופאים חסרי רישיונות עבודה, שהיה הגדול מבין ארגוני ההסתדרות הרפואית. הסיבה לכך הייתה ההגבלה הקשה שנהגה ממשלת ארץ ישראל המנדטורית במתן רישיונות עבודה לרופאים שהגיעו ארצה לאחר סתיו 1935, וזאת בלחץ הערבים ובהתאם למדיניות "הספר הלבן". רבים מרופאים אלו עשו הסבה מקצועית במטרה להתפרנס, ואחדים הגיעו עד פת לחם.

נוסף לכך הוקם בשנה זו בית הדין של ההסתדרות הרפואית, וליד כל סניף הוקמה ועדה משפטית לשם בירור סכסוכים בין רופאים או תלונה של הציבור נגד רופא.

ב-1942 השתתפה ההסתדרות הרפואית השתתפות פעילה במאבק רופאי הדסה, והצהירה שעיקר מאמציה הם לקבל הכרה מצד הדסה כגורם המייצג של כל הרופאים.

עם הקמת מדינת ישראל הפכה "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" (הר"ע) ל"הסתדרות רפואית ישראלית" (הר"י). עיקר פעילותה בשנות המדינה הראשונות הוקדשה לגיבוש מעמד הרופא הישראלי בשירות הממשלתי, ובשנים אלו נקבעה מערכת יחסיה עם ההסתדרות הכללית.

למרות התמקדותה בשאלת תנאי העבודה והשכר של הרופאים, לא חדלה ההסתדרות הרפואית לעסוק גם בתחום המחקר המדעי-רפואי. וזאת באמצעות הפצת כתב העת "הרפואה" ובאמצעות ארגון כינוסים מקצועיים. כמו כן תמכה ההסתדרות הרפואית בהקמתו של בית הספר לרפואה במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים.

צמצום המגזר הרפואי הפרטי שחל בארץ בין השנים 1948-1963 איפשר להסתדרות הרפואית לבסס את מעמדה כארגון המייצג הבלעדי של רופאי ישראל.
בשנים 1954-ועד היום: ההסתדרות הרפואית ממשיכה לפעול למען הרופאים והמטופלים כאחד ולהיאבק לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית.