תוצאת חיפוש

הקדמה: התמודדות עם מחלה או לקות גופנית והשלכותיה, לרבות ירידה בתפקוד היומיומי, היא מצב דחק המציב בפני האדם ובני משפחתו אתגרים רבים. תהליך השיקום הוא מורכב ומתמשך, ומטרתו לסייע לאדם לחזור לתפקוד קרוב ככל הניתן לתפקוד לפני המחלה או האירוע. קיימים סגנונות התמודדות שונים עם המחלה/לקות, המשפיעים על תהליך השיקום והצלחתו.

מטרות: מטרת המאמר הנוכחי היא להמשיג ולמסגר התמודדות מטופלים עם לקות גופנית על מנת לסייע לצוותים שיקומיים בטיפול במטופלים אלה במסגרת הקהילה.

שיטה: במסגרת המרפאה השיקומית במחוז מרכז של מכבי, נערכו תצפיות קליניות, שעל פיהן מיפינו מספר סגנונות התמודדות עם לקות גופנית. בין פברואר 2020 עד יולי 2022, נבדקו 240 מטופלים שהתאימו למחקר הנוכחי. המדגם כלל מטופלים בשלב החדיד (תת חריף), לאחר סיום שלב האבחון והטיפול המרפא (קורטיבי) במצב רפואי, שגרם לירידה בתפקוד.

תוצאות: מהתצפיות הקליניות עולה שסגנון ההתמודדות היעיל ביותר הנו גמישות, המאפשר לאדם לקבל את הסיוע הניתן במסגרת תכנית השיקום ולהתאים את סגנון חייו למצבו התפקודי הנוכחי.

דיון ומסקנות: מומלץ שאנשי המקצוע יכירו את סגנונות ההתמודדות כדי לסייע לאנשים לנוע ביניהם. תרפיה בקבלה ומחויבות (ACT) עשויה לסייע בהגברת הגמישות הפסיכולוגית של האדם. מומלץ לשלבה כחלק מהשיקום הרב-מקצועי לצורך מקסום תוצאות השיקום.

הקדמה: לא מעט עבודות נכתבו על השלכות השבי על מצבם ותפקודם של פדויי השבי. עבודות אלה יכולות לתרום להבנת המאפיינים הייחודיים של השבי והאופן הנכון לסייע לחוזרים מהשבי להתמודד עם השלכותיו.  אולם רוב המחקרים על שבויים נכתבו אודות חיילים, ומעט מאוד ידוע על אזרחים חטופים. מטרת המחקר הנוכחי היא להבין עם אילו קשיים התמודדו אלה שחזרו מהשבי ואילו אסטרטגיות להתמודדות עם הקשיים שימשו אותם. ידע כזה עשוי לרמוז על סיכויי ההסתגלות עם החזרה מהשבי.

שיטה: בסקירה הנוכחית, ביקשנו ללמוד על האתגרים שעימם התמודדו האזרחים שנחטפו על רקע אירועי טרור במהלך תקופת השבי, ועל האופן שבו התמודדו עם אתגרי השבי. לצורך הבחינה, צפינו ב-17 ראיונות שנערכו עם אזרחים שחזרו משבי החמאס בעסקה ההומניטרית הראשונה על ידי עיתונאים מנוסים, אשר שודרו בערוצי הטלוויזיה המרכזיים בין התאריכים 11.12.2024 ל-4.1.2024.

ממצאים ודיון: בניתוח תמטי אינדוקטיבי זוהו שתי תמות עיקריות: הראשונה, הקשיים בשבי. תמה זו כללה התמודדות עם חוסר ודאות, יחסי תלות, תנאי בידוד ושעמום. התמה השנייה כללה אסטרטגיות התמודדות עם הקשיים שתוארו על ידי השבים, כגון תקווה, החזרת שליטה, בניית ודאות ועוד.

מהדיון בממצאים ניתן ללמוד על שימוש במנגנוני התמודדות טבעיים וגיוס אסטרטגיות התמודדות ממוקדות בבעיה או ממוקדות ברגש, בהתאם לסיטואציה, והניסיון לגייס משאבים פנימיים תוך ניסיון להבין את המצב, לפרש אותו, להפחית את הלחץ הרגשי ולפעול אל מול המצב המאיים בצורה יעילה או באופן שיאפשר לשרוד אותו.

מגבלות: נקודת התורפה המרכזית של המחקר היא העובדה שהוא נסמך על חומר שנלקח מראיונות ששודרו בתוכניות טלוויזיה על ידי אנשי תקשורת עם השבים. יחד עם זאת, באופן שבו נאספו הנתונים ונותחו, חולצו התמות והאסטרטגיות שהיו משותפות במרבית הראיונות. ייחודו של המחקר הנוכחי היא העובדה שהוא כולל אזרחים, בטווח גילאים רחב, אשר מטבע הדברים לא הוכנו מעולם לאפשרות ליפול בשבי.

לסיכום: לנוכח החשיבות שבחקר התמודדות החטופים במהלך השבי והסקת מסקנות על אופן התמודדותם לאחר השבי, התאמת טיפול וליווי הולמים ובניית מערך שיקום מתאים, נדרש מחקר מקצועי מקיף.

שמרית שור¹, ארנה טל², רון מימון¹

¹מחלקת נשים ויולדות, ²הנהלה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רופאים ואנשי צוות רפואה אחרים חשופים במהלך עבודתם לטראומות רגשיות כתוצאה מאירוע רפואי קשה או טעות רפואית שנעשתה. במצבים אלו, מרכז תשומת הלב הוא המטופל שנפגע ובני משפחתו. המושג "הנפגע המשני" מתאר תופעה שבה המטפל המעורב באירוע רפואי בלתי צפוי, טעות רפואית או פגיעה במטופל, נפגע רגשית כתוצאה מכך שהטיפול שהעניק גרם נזק למטופל.

"הנפגע המשני" חש אחריות על הטעות שנעשתה, ולרוב חש בושה לבקש עזרה. ללא טיפול ותמיכה נכונים לאחר האירוע הוא עלול לחוות כעס, אשמה וחרדה אשר עשויים להוביל לדיכאון, לריחוק חברתי ואף להפרעות בזיכרון ובשינה. מצב זה עלול להחמיר עד לפגיעה בהמשך תפקודו בעבודה ובחייו האישיים, ובמצבים נדירים אף להזדקק לתרופות או לאלכוהול. בספרות דווח גם על מקרים חריגים של התאבדות בעקבות אירועים כאלו.

בבתי חולים מובילים במדינות המערב קיימים צוותים, נהלים ותוכניות התמודדות ועזרה למטפלים עצמם. מטרת תוכניות ההתערבות לגבי "הנפגע המשני" אינה לעמוד חוצץ בינו לבין הבדיקה המקצועית-מנהלית באירוע, להקל ראש בתוצאות הלא רצויות ולמנוע הסקת מסקנות הולמות. בספרות העולמית יש מספר רב של תוכניות התערבות ותמיכה ב"הנפגע המשני". אולם כיוון שהתוכניות אינן לקוחות מהתרבות הארגונית בישראל, ראוי שייבנו מערכי התערבות התקפים לתרבות, לחברה ולהוויה הישראלית.

לפיכך, במסגרת מערכות הרפואה השונות בישראל, יש גם לתת את הדעת על המטפלים המעורבים באירועי כשל רפואיים, לתמוך וללוות אותם תוך הבעת אמפתיה, כדי לעזור להם להתמודד עם פרץ הרגשות, והתסמינים הנפשיים והפיזיולוגיים הנגרמים בעקבות זאת, ולהחזירם בבטחה לשגרת העבודה ולחיק המשפחה – כל זאת במסגרת תוכנית סדורה ומאורגנת אשר תבנה מראש ולא כתגובה אקראית לאירוע.

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

תמר מייס¹, רותי סייג², פאני שלמה³, מאיה זנגפור⁴, ציונה שלוש⁵

¹המח' לכירורגיה, ²היחידות לטיפול נמרץ כללי-נשימתי, ילדים ופגים, ³המח' לאא"ג, ⁴המח' לשיקום, ⁵המח' לרפואה פנימית ג', בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בישראל ובמדינות המערב בכלל, ומהווה 30% מכלל התחלואה בסרטן בקרב נשים. ההיחשפות לחוויה של אובדן, ניתוח וטיפולים מתמשכים תובעים מהחולה מאמצי התמודדות גופנית ונפשית קשים.

בעבודה זו נבחן הקשר בין מידת התמיכה שמקבלות חולות יהודיות, ערביות ועולות ממדינות חבר העמים מסביבתן הקרובה (במיוחד מבעליהן, בני-משפחתן, חברים ומהצוות המקצועי המטפל בהן) לבין יכולתן להתמודד עם המחלה (התמודדות גופנית ונפשית).

נכללו במחקר נשים שאושפזו בבית-חולים לגליל המערבי נהרייה בחודשים ינואר-מרץ 2005. המחקר, שהוא כמותי מיתאמי-פרוספקטיבי, נערך באמצעות שאלון לדיווח עצמי ואנונימי שבו חמישים שאלות, אשר דורגו בסולם ליקרט מ-1 (לא מתאים כלל) עד 5 (מתאים מאוד). השאלונים מולאו על-ידי המטופלות במחלקה לכירורגיה, במירפאת השד ובמחלקה לאישפוז יום-אונקולוגי. המחקר הוא מקדמי ובעתיד יוגדל המידגם לביסוס המימצאים.

נמצא במחקר קשר חיובי חלש ומובהק בין התמיכה שקיבלה האישה ממקורות התמיכה השונים לבין יכולת התמודדותה הנפשית עם המחלה. ממוצע משתנה התמיכה מכלל מקורות התמיכה הוא 0.94 ±2.36. כמו-כן, נמצא כי לנשים יהודיות יותר תמיכה ממקורות תמיכה שונים בהשוואה לנשים ערביות (יהודיות M=3.87, SD=0.74, ערביות  M=3.32, SD=0.38). מטופלות שעלו לישראל ממדינות חבר העמים קיבלו תמיכה רבה יותר מבני-זוגן לעומת נשים ילידות ישראל (יהודיות וערביות). המימצאים מלמדים שבני-הזוג מהווים את מקור התמיכה העיקרי להתמודדות עם המחלה, בעוד שהצוות הטיפולי מהווה מקור תמיכה משמעותי יותר מאשר חברים.

מחקר זה עשוי לתרום לגיבוש אסטרטגיה טיפולית חדשה בחולות סרטן השד. נערך מחקר השוואתי מועט בלבד בנושא התמודדות נשים מתרבויות ומלאומים שונים במחלת הסרטן בישראל ובעולם. מחקרים מסוג זה עשויים לסייע למערכת הבריאות בישראל.