תוצאת חיפוש

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי, מרינלה בקרמן

המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

ידוע שקיימים הבדלים גדולים בקרב חולי גנחת-הסימפונות בתפיסת קוצר-הנשימה (תק"ג). הסיבה להבדלים אלו אינה ברורה עדיין, אך נודעת לה חשיבות רבה בשל היותה מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת הפנייה של החולה לסיוע רפואי.

תפיסת קוצר-הנשימה וצריכת מרחיבי-סימפונות נבדקו ב-80 חולי גנחת-הסימפונות (ג"ס) הלוקים בגנחת קלה-בינונית (FEV₁>60% מהצפוי לפחות בשני ביקורים), בתקופה יציבה של מחלתם, שאובחנו על-פי המדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה. כל החולים טופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים בשאיפה ובמרחיבי-סימפונות בשאיפה, אך ורק על-פי הצורך. בדיקה של תק"נ בוצעה הן במנוחה והן בזמן נשימה באמצעות התנגדויות גדלות והולכות שבמהלכן החולה מדרג את התק"נ שלו לפי סולם דירוג קוצר-נשימה מקובל. דרגת קוצר-הנשימה הושוותה לנתוניהם של 60 נבדקים בריאים שגילם תואם את גיל החולים.

תשעה חולים הוצאו מן המחקר, ולכן התוצאות המדווחות מתבססות על נתוניהם של 71 חולים. בשלושים-ותשעה מהחולים (55%) נמצא תק"נ תקין, ב-12 חולים (17%) תק"נ משמעותי בין דרגת ה- FEV₁לדרגת התק"נ. נמצאה צריכה ממוצעת של 2.9+-0.4 (טווח 0-7.2) שאיפות ליום ממרחיבי-סימפונות. כמו-כן, נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין צריכת מרחיבי-הסימפונות בקבוצת החולים במחלה בדרגה קלה לבין החולים במחלה בדרגה בינונית (0.01>p). בשתי הקבוצות היתה צריכת מרחיבי-הסימפונות גבוהה משמעותית בחולים עם תק"נ גבוה לעומת החולים עם תק"נ תקין (0.05>p) ולעומת החולים עם תק"נ נמוך (0.01>p).

לסיכום, במחצית לערך מהלוקים בגנחת-סימפונות בדרגה קלה-בינונית נמצא תק"נ הדומה לזו של בריאים, ובמחציתם השנייה נמצא תק"נ גבוה או נמוך מהתקין. כצפוי, נמצא שחולי גנחת במצב קשה יותר צורכים יותר מרחיבי-סימפונות, אך בכל דרגת חומרה של המחלה קיים מיתאם ישיר בין דרגת התק"נ לבין צריכת מרחיבי-סימפונות.

יששכר בן-דב

למרות הבנתנו את האופי הדלקתי של גנחת הסימפונות ולמרות שיפור הטיפול בפרט (בעיקר במתן תכשירי סטרואידים בשאיפה), דווח על גלי עלייה בשיעור התמותה מהמחלה גם במדינות המפותחות. במרבית הנפטרים היה מהלך מחלה ממושך ויציב לטיפול, אך חלקם נפטרו בסמוך לתחילת ההתקף לחולים שהיו על סף מוות ושרדו (גם לנפטרים) היו מאפיינים משותפים ומכאן התקווה כי מרבית מקרי המוות ניתנים למניעה), וביניהם מיעוט טיפול בסטרואידים, ריבוי טיפול במרחיבי-סימפונות, ריבוי ביקורים בחדרי-מיון, הפרעות פסיכיאטריות ותנודות יומיות גדולות בתיפקודי הריאות. אולם הסמן הייחודי יותר לניבוי סיכון לתמותה הוא אירוע על סף מוות בעבר. אין הצלחה רבה באיתור סמנים גנטיים לסיכון, ואולם הירידה בתיפקודי ריאות ביחס לריכוז התגר (מטילכולין) היא גבוהה, תחושת הנשמת בתגובה לגירוי נתון והתגובה הנשימתית להיפוקסיה הן נמוכות. שני המאפיינים האחרונים אינם רק סמנים, אלא ככל הנראה תורמים לקטלניות האירוע. כאשר מאותר חולה בסיכון מן הצורך להתאים טיפול מיטבי על-פי קווים מנחים, לשאוף לתיפקודי ריאה תקינים (כמקובל), וככל הנראה, אם כי גישה זו עדיין לא הוכחה, גם להגביר את הטיפול, וזאת למטרות נוספות הכוללות מיזעור התנודות היומיות בתיפקודי הריאות ואת יתר-התגובתיות של הסימפונות (מטרות שאינן מהוות קו מנחה ברור בחולה הרגיל).

יש לצייד את החולה במכשיר למדידת peak flow ולהדריך את החולה ומשפחתו בהעלאת מינון הסטרואידים בשאיפה, ליטול סטרואידים בדרך פומית, להזריק באופן עצמאי אפינפרין ולפנות לביקורת רפואית דחופה, כל אחד בנסיבות שיוגדרו היטב (רצוי בכתב) על-פי המהלך וערכי ה- peak flow. צורת טיפול זו מצריכה קשר הדוק בין המטופל לרופא, קשר שאינו תמיד בר-השגה בקבוצה זו.