תוצאת חיפוש

דלקת ריאות נרכשת בקהילה – Community-acquired pneumonia (CAP), היא מחלה זיהומית מדבקת נפוצה ומטופלת לרוב במסגרת הרפואה הראשונית.

בקרב חולים מבוגרים דלקת ריאות חיידקית נגרמת בחלק ניכר על ידי Streptococcus Pneumoniae (חיידק הפנימוקוק), כאשר פתוגנים א-טיפים כגון: Mycoplasma Pneumoniae , Chlamydophila Pneumoniae ולגיונלה אופייניים לאנשים צעירים יותר.

משפחת חיידקי מורקסילה מורכבת מקוקו-בצילות אירוביות , שהן בעלי אוקסידאזה חיובי וצביעה גרם שלילית .

Moraxella Catarrhalis הוא מאכלס שכיח ונחקר באופן רחב והוא מעורב כגורם של זיהומים שונים בדרכי נשימה עליונות ותחתונות כגון, דלקת סימפונות, דלקת ריאות, וזיהומים נוספים כגון דלקת גתות האף (סינוסיטיס), דלקת אוזן תיכונה וכדומה. סוג נוסף, פחות שכיח ממשפחת מורקסילה, הוא Moraxella Osloensis, חיידק מזדמן (אופורטוניסטי) גרם שלילי , אשר נמצא כגורם למספר מחלות זיהומיות (לא רק בדרכי הנשימה) , כגון דלקת קרום המוח, דלקת הלדן (הנרתיק), אלח דם, דלקת פנים הלב ודלקת מפרקים זיהומית.

לנוכח שכיחות נמוכה של פרסומי פרשות חולים על זיהומים שנגרמו על ידי החיידק הנ"ל בעולם והיעדר דיווחים בישראל, ולנוכח חסר בנתונים אפידמיולוגיים, לא הושגו מסקנות אודות משמעותו הקלינית והטיפול הנאות בלוקים בזיהומים הללו.

כאן אנו מציגים את פרשת החולה הראשונה בישראל של אלח דם על רקע חיידק מורקסלה אוסלואנזיס, במטופלת עם מספר תחלואות, כולל נשאות לקלוסטרידיום דיפיצילה (CDI) שהתקבלה עם תמונה קלינית ודימותית של דלקת ריאות, קבלה תחילה טיפול אמפירי על ידי צפלוספורינים דור שלישי ומאקרוליד ובהמשך הטיפול הומר לאוגמנטין לפי רגישות החיידק לתוך הווריד, תוך כדי שיפור קליני ומעבדתי.

מבוא: תרביות דם עם מזהמי חוץ כרוכות בעיבוד מיותר של תרביות דם, בניצול כוח אדם ומשאבים, ואף בטיפול אנטיביוטי שאינו מוצדק. בעבודה זו נבדקה האפשרות להפחית שיעור תרביות דם עם מזהמי חוץ על ידי התערבות חינוכית. במקביל, נעשה ניסיון להגדיל הטיפול באמינוגליקוזידים בחולים המתאימים לטיפול זה, ולהפחית את הטיפול באנטיביוטיקה מסוג ביתא-לקטמים.

שיטות: שיעור תרביות דם עם מזהמי חוץ נבדק באופן פרוספקטיבי-השוואתי במחלקת המחקר (המחלקה לרפואה דחופה, מלר"ד) ובמחלקות ביקורת (פנימית א', פנימית ב' וגריאטריה). הנתונים עבור מדד זה נאספו באופן רציף על פני כל חודשי המחקר, כאשר בוצעה התערבות חינוכית במלר"ד (אך לא במחלקות הבקרה) לאחר החודש הראשון והרביעי. ההתערבות כללה פגישות עם צוות המלר"ד שבהן הוצגו אופן לקיחת תרביות דם באופן עקר (סטרילי) ותוצאות השלב הקודם, בליווי המלצות מתקנות. במקביל, הודגשה יעילות הטיפול האמפירי באמינוגליקוזידים (לעומת ביתא-לקטמים) בחולים החשודים כלוקים בבקטרמיה עם מתג גרם-שלילי (בעיקר זיהום בדרכי השתן), והטיפול האנטיביוטי האמפירי בחולים אלו נבחן במהלך תקופת המחקר.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר נצפתה מגמת ירידה של כ-30% בשיעור תרביות דם עם מזהמי חוץ במחלקת המחקר, מ-33/564 (5.9%) ל-30/734 (4.1%), (p=0143). במחלקות הבקרה נצפתה לאורך תקופת המחקר מגמת עלייה בשיעור תדמ"ח. דגם תסוגה לוגיסטית כלל את המחלקה והחודשים כמשתנים מסבירים, והדגים מובהקות סטטיסטית בהבדל המגמות בין שתי המחלקות (p<0.001). במקביל, נצפתה מגמת עלייה בהיקף הטיפול האמפירי באמינוגליקוזידים, מ-7% ל-40% בחולים המתאימים לטיפול זה מבחינת אבחנה קלינית ותפקוד כליות (p=0.16).

מסקנה: התערבות חינוכית הועילה הן להפחתת שיעור תרביות דם מזוהמות והן לעליה בטיפול באמינוגליקוזידים. נדרשות התערבויות תכופות כדי לשמר ולהגביר את השיפור הנצפה.

ריימונד פרח¹, חוסאם עאסלה¹

¹מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי זיו, צפת, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 80 שנים הלוקה בסוכרת, עם ניתוח מעקפים בעברה, כריתת שתי הגפיים מתחת לברכיים ופרפור פרוזדורים כרוני. החולה הופנתה לחדר מיון בשל כאבים עזים בבית החזה הימני שקרנו לגב אחורי ומותן ימין עליון, חום, ללא חבלה, נפילה שיעול או קוצר נשימה. בחדר המיון בוצע בדיקות ראשונות אשר לא העלו אבחנה ברורה, כמו כן, בדיקת האק"ג לא העלתה עדות לאירוע כלילי חד מלבד פרפור פרוזדורים ותגובת חדרים של 113 לדקה. בוצע צילום בית חזה לבדיקת תסנין דלקתי או אוורת בית החזה (Pneumothorax). בשל מימצאים לא ברורים בצילום, בוצעה מיד טומוגרפיה מחשבית (CT) של בית החזה שהודגמה בה הסתמנות המתאימה לדלקת חיתולית נמקית Necrotizing fasciitis)) של בית החזה הימני, שהתבטא בנפחת (Emphysema) בתת עור. זמן קצר לאחר האבחון נפטרה החולה בהיותה עדיין בחדר המיון. לא בוצעה נתיחת הגופה שיכלה לאשש את האבחנה הסופית. לנוכח עובדה זו, האבחנה של דלקת חיתולית נמקית היא הסבירה ביותר.

יובל גליק^1,2, עילית לוין³, ליזה סאידל-אודס^2,4, פרנציסק שלפר^2,4, קלריס רייזנברג^2,4

¹חיל הרפואה, צה"ל, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³המחלקה לסטטיסטיקה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המכון למחלות זיהומיות במבוגרים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: ברוצלוזיס היא מחלה זיהומית הנגרמת מחיידק הברוצלה, קוקו-בצילי גראם-שלילי קטן הצומח לאט במעבדה. מוכרים שישה זנים שונים של החיידק, ארבעה גורמים למחלה בבני אדם והנפוץ ביותר ביניהם הוא Brucella melitensis. הנגב הוא אזור אנדמי לזיהום ב-Brucella melitensis.

המטרה במחקר: תיאור הביטויים הקליניים וההפרעות המעבדתיות בחולים מבוגרים המאושפזים עם Brucella melitensis-בקטרמיה, ובדיקת הקשר בין פרמטרים מעבדתיים שונים ובין תוצאים וסיבוכים של המחלה.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נכללו כל המאושפזים במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בין התאריכים 31.12.2011-1.1.2006 עם הבקטרמיה Brucella melitensis. נאספו פרטים דמוגרפיים, קליניים ומעבדתיים.

תוצאות: 114 חולים אותרו, רובם ממוצא בדואי (92%). הגיל הממוצע היה 44 שנים (±18.4), 62 נשים (54%) מתוכן 11 הרות. רובם נחשפו לכבשים, לחלב/מוצרי חלב בלתי מפוסטרים. התסמינים הבולטים היו חום גבוה, ארתרלגיה, מיאלגיה, כאב ראש וכאב גב תחתון. סיבוכים נצפו ב-22 חולים (19%): אוסטיאומיאליטיס, הפלה מוקדמת (36% מהנשים ההרות), אנדוקרדיטיס, ואפידידימיטיס. שכיחות הסיבוכים הייתה במיתאם עם אנמיה, ליקופניה (p=0.03) ורמת טסיות דם  נמוכה (p=0.03). ירידת אלבומין ביחידה אחת נמצאה במיתאם עם הארכת האשפוז ב-1.9 ימים, ועליית גיל החולה בעשור נמצאה במיתאם עם הארכת האשפוז ב-0.4 ימים. סיבוכים נצפו ב-45% מהנשים ההרות לעומת 10% בנשים שאינן הרות (p=0.01). הישנות המחלה נצפתה בתשעה חולים (8%), מתוכם רק אחד קיבל טיפול אנטיביוטי מתאים.

מסקנות: בקטרמיה Brucella melitensis בנגב מתרחשת בעיקר באוכלוסייה הבדואית לאחר חשיפה לכבשים או לתוצריהם. גיל מבוגר וערכי אלבומין נמוכים מאריכים את מספר ימי האשפוז. ירידה במספר הליקוציטים, הניטרופילים בפרט, ובמספר טסיות הדם, יכולה לנבא היארעות סיבוכים. בנשים הרות עם בקטרמיה  Brucella melitensis קיימת שכיחות גבוהה של סיבוכים. הישנות המחלה נדירה מאוד בחולים המקבלים טיפול אנטיביוטי הולם.

סעיד אבו זיד¹, אבי פרץ² , ואיל נאסר¹, יהושע צרפין¹ 

¹מחלקת ילדים מרכז רפואי על שם ברוך פדה, ²המעבדה למיקרוביולוגיה קלינית מרכז רפואי על שם ברוך פדה, פוריה, גליל תחתון, מסונף לפקולטה לרפואה בגליל, צפת, אוניברסיטת בר אילן 

חיידק האקטינומיצס (Actinomycese) הוא מתג גראם חיובי אנאירובי שאינו יוצר נבגים, והוא מהווה חלק מהפלורה של הפה, המעיים, הפות ומערכת הנשימה העליונה. הזיהום מופיע בעיקר באזור הפנים, הצוואר, הבטן והאגן, לרוב באנשים עם פגיעה בריריות, והוא נפוץ בעיקר בקרב חולים עם דיכוי חיסוני.  נדירה התפשטות החיידק דרך מחזור הדם.

במאמר זה אנו מדווחים על פרשת חולה בן תשע שנים, ללא מחלות רקע, שאובחן עם בקטרמיה ממושכת מהחיידק Actinomyces naeslundii ללא מוקד זיהומי סגולי, למעט עששת קשה. אפיון החיידק מתרבית דם נעשה באמצעות ביולוגיה מולקולארית, והחולה טופל באמפצילין ובעקירת שיניים שהביאו להיעלמות הבקטרמיה.

ענב יפת¹, סעיד אבו זיד¹, ואיל נאסר¹, אבי פרץ², יהושע צרפין¹

¹מחלקת ילדים, המרכז הרפואי על שם ברוך פדה, פוריה, ²המעבדה המיקרוביולוגית, המרכז הרפואי על שם ברוך פדה, פוריה

פסטרלה הוא חיידק המהווה חלק מפלורת מערכת העיכול של בעלי חיים רבים. באדם, נגרמים עיקר הזיהומים  על ידי הזן פסטרלה מולטוסידה, ורובם המוחלט מתרחשים לאחר נשיכת בעל חיים נגוע. הזיהומים הנגרמים מוגבלים לרוב לאזור הנשיכה. זיהומים מערכתיים שכיחים פחות,  ודווחו בעיקר באנשים הלוקים במחלות רקע שונות. אנו מדווחים במאמר זה על פרשת חולה, ילד בריא, בן שנה ותשעה חודשים, שאובחן עם  בקטרמיה של פסטרלה קניס לאחר שנחשף לצואת ארנבת. למיטב ידיעתנו, זהו דיווח ראשון על בקטרמיה שנגרמה מפסטרלה קניס.

חבצלת ירדן-בילבסקי¹, אפריים בילבסקי², יעקב אמיר², שי אשכנזי¹, גילת לבני¹

מחלקות לרפואת ילדים א'¹ ו-ג'², מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

רונית גרון¹, אולגה טנחילבסקי¹, בתיה קריסטל^1,2

המח' לנפרולוגיה ויתר-לחץ-דם, בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

כעשרים עד שלושים אחוזים (20%-30%) מהחולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית מקבלים דיאליזה דרך צנתר בווריד מרכזי (Catheter Tunneled Cuffed TCC -). הסיבוכים העיקריים הם בקטרמיה ופקקת. זיהומים שמקורם ב- TCCמעלים באופן משמעותי את שיעור התחלואה והתמותה. בעשרים-וארבע השעות הראשונות שלאחר הכנסת הצנתר נוצר ביופילם בדופן הפנימי. החיידקים הנמצאים בביופילם רגישים לריכוזים פארמקולוגיים של אנטיביוטיקה. בעבודות קודמות הודגם, כי טיפול בתמיסה המכילה חומר אנטיביוטי עם נוגד-קרישה לסגירת הצנתר בין הדיאליזות יעיל בטיפול בזיהומים שמקורם בצנתר ובמניעתם.

המטרה במאמר הנוכחי היא לדווח על ניסיוננו בטיפול בתמיסה לסגירת צנתר מסוגTauroLock^TM  (Taurolidine&Citrate 4%) על מניעת בקטרמיות בחולים המבצעים דיאליזה דרך TCC.

בדיווח נכללו 13 חולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית ביחידתנו. קבוצה א' – 5 חולים עם TCC קיים ואנאמנזה של אירוע בקטרמיה אחד לפחות טרם הכללתם במחקר; קבוצה ב' – 8 חולים עם TCC חדש. בסיום כל דיאליזה נסגרו הצנתרים באמצעות תמיסת TauroLock^TM .

בתוצאות הודגם, כי שכיחות  הבקטרמיות ירדה מ-9.5 אירועים לכל 1,000 ימי חולה טרם ההכללה במחקר ל-1.15 אירועים לכל 1,000 ימי חולה במשך סך 867 ימי הטיפול של כל החולים בקבוצה א'. בקבוצה ב', במשך 1,179 ימי הטיפול, לא ניצפה אף אירוע של בקטרמיה.

עקב הפרעה בעבירות (Patency) הצנתר, נדרשה תוספת הפרין לתמיסת TauroLock^TM בשלושה חולים בקבוצה א' (60%) וב-7 חולים בקבוצה ב' (87.5%). בנוסף, סגירת הצנתר באמצעות אורוקינאזה נדרשה בחולה אחד ובשלושה בקבוצה א' ו-ב', בהתאמה.

לסיכום, תמיסתTauroLock^TM  הפחיתה משמעותית את שכיחות הזיהומים שמקורם בצנתר מרכזי קיים ומנעה אופן מוחלט זיהומים בצנתרים חדשים. יש לבדוק מישלב של TauroLock^TM והפרין מיד עם הכנסת הצנתר, למניעת בעיות בעבירות הצנתר.

חגית שני, נועם פינק, מאיר מועלם

מח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סטרפטוקוקים מקבוצת C הם מזהמים ידועים של חיות הבית והמשק, אך הם פתוגנים נדירים בבני-האדם. זיהום העוצבה על-ידי חיידקים מקבוצה זו הוא חד ובעל תוצאות הרסניות. מדווח בזאת על חולה צעיר שלקה באלח-דם מישני לחיידק זה, עם הסתמנות של זיהום העוצבה. מובאת סקירת ההתבטאויות הקליניות המישניות לזיהום בחיידק זה, הטיפול והפרוגנוזה.

יעקב גניזי, דן מירון, ראול קולודנר, דימיטרי לומלסקי, סרגיי ביקוב ויוסף הורוביץ

מובאת בזה פרשת ילדה בת שנתיים וחצי שהתקבלה עקב צליעה על רגל ימין וחום שהופיע יומיים לאחר פגיעה ברגל זו. בסריקת עצמות הודגמו קליטה מוגברת במיפרק הצולב-כסל מימין, ובטומוגרפיה מחשבית של האגן הודגמה דלקת בעצמות מיפרק הצולב-כסל מימין. בתרבית-דם צמח החיידק Salmonella virchow. החולה טופלה באנטיביוטיקה במתן לתוך-הווריד במשך חמישה שבועות והחלימה. זיהום מיפרק הצולב-כסל מסלמונלה הוא נדיר; בארבעים השנים האחרונות דווח בספרות הרפואית הלועזית על 7 פרשות חולים בלבד שלקו בזיהום זה – כולם מעל גיל 13 שנה.

בנוסף לפרשת החולה, מובאת במאמר זה סקירת הספרות הרפואית בנושא, שנדונים בה האיבחון, הפתופיסיולוגיה, הטיפול והפרוגנוזה של ילדים הלוקים בזיהום נדיר זה.

Conservative Approach in Children with Central Line Infection 

Zvi Steiner, Yafim Kandelis, George Mogilner, Dina Atias, Isaac Srugo

Dept. of Pediatric Surgery, and Hematology and Clinical Microbiology Units, Bnei-Zion Medical Center, and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

In 1994-1995, central venous lines were placed in 47 children. All except 1 were of the Broviac type, with subcutaneous tunneling via the internal or external jugular vein. Ages were between 7 days and 16 years. Indications for central venous cannulation were chemotherapy (35 cases), TPN (5), prolonged parenteral antibiotics (4), and repeated blood transfusions (3). The catheter was the source of infection in 13 children (28%), 11 of whom were immunocompromised. The commonly identified bacteria were Staphylococcus aureus (4 cases), Pseudomonas aeruginosa (4), coagulase-negative Staphylococcus (2), and various gram-negative rods (3). All cases were treated with antibiotics through the catheter. The most commonly used were oxacillin (4), ceftazidime (4), and amikacin (4). In 10, treatment succeeded without having to remove the line. In 2 others, tunnel infection developed and the catheter had to be removed. 1 child forcefully removed his catheter before treatment could be started. There were no further complications in the group treated conservatively, except for a case of superior vena cava thrombosis in a girl with recurrent infection of the tunnel. In 7 out of 13 treatment was continued and completed at home. This saved 65 days of hospitalization out of 210. We conclude that the conservative approach to treatment is feasible in most cases of infection when the source is the central venous catheter itself. However, when the tunnel is infected, conservative treatment may be ineffective. Treatment can be carried out in the home, with economy in cost and in use of hospital beds, and is preferred by patients and their parents.

Incidence, Antimicrobial Resistance and Mortality in Bloodstream Infections in the Critically Ill

Lavi Oud, Shelly Krimerman, Isaac Srugo

General Intensive Care Unit and Clinical Microbiology Dept., Bnai-Zion Medical Center, Haifa

Bloodstream infections (BSI) are 7-fold more common in patients admitted to the intensive care unit (ICU) rather than to other hospital wards. The epidemiology of BSI in critically ill patients in Israel has not been systematically addressed. We examined the annual trends in BSI in patients in a general ICU of evolving patterns of antimicrobial resistance and associated mortality rates for the years 1994-1996. The presence of the systemic inflammatory response syndrome (SIRS) when the first positive blood cultures are taken was a prerequisite for its definition as clinically significant. The unit site, staff, practice guidelines, and type of patient were unchanged during the study period. Blood cultures were positive in 220.7-332.0 patients per 1000 ICU admissions, 18-22-fold more common than in regular ward patients. SIRS was a universal finding in these ICU patients. There was multi-drug resistance for the majority of species cultured, reaching 100% in some cases. Crude hospital mortality of ICU patients, with and without positive blood cultures, was 31-54% and 5-14%, respectively. The introduction of a new blood culture system (Bactec 9240) in 1996 was associated with a 61% increase in the rate of patients with positive blood cultures, accounted for mostly by increased isolation of coagulase-negative staphylococci. However the mortality rate for the latter decreased by 59%, suggesting the possibility of a selective increase in detection of contaminated cultures. Although highly prevalent in the study population and generally defining a patient group with high mortality risk, the specificity of SIRS-associated positive blood cultures may be species and culture-system dependent. These findings re-emphasize the need for both improved control measures for the epidemic proportions of BSI and multi-drug antimicresistance, as well as more specific indicators of the clinicaof positive blood cultures in critically ill patients.