משה רב-אחא, יובל חלד, דניאל ס' מורן
היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר
מיגוון שיטות החימום לטיפול בנפגעי תת-חום (היפותרמיה) הוא נרחב ביותר. אולם רבות משיטות החימום כרוכות בהסתייעות בציוד רפואי מתוחכם או מלוות בשינויים פיסיולוגיים והמודינמיים מהירים, המחייבים ניטור קפדני. אי-לכך, קיים מספר מצומצם של שיטות חימום הישימות במיתאר טרום בית-החולים (טב"ח). בסקירה זו אנו מתמקדים בשיטות חימום אלה, תוך בדיקת יעילותן בסביבה קרה ודלת אמצעים, בדומה למיתאר טב"ח. ממימצאי הסקירה עולה, כי על-ידי בידוד נפגעי תת-חום קל, המתאפיינים בייצור חום מוגבר, והסתמכות על מנגנוני החימום הפיסיולוגיים הפנימיים (המטבוליים) שלהם, ניתן לחממם ביעילות (טמפרטורת גרעין גוף בטווח 35-32 מ"צ). לפיכך, רבים רואים בדרך זו שיטת חימום עצמאית (להלן שיטת החימום הסביל), המומלצת כטיפול בנפגעי תת-חום קל. יתרה מכך, קיימות שיטות חימום רבות המבוססות על אמצעי חימום פעיל, שהפעלתן גורמת לדיכוי ייצור החום הפנימי, עד כי יעילותן בחימום הנפגע אינה עולה על יעילות החימום הסביל.
מאידך, נפגעי תת-חום בינוני-קשה (טמפרטורת גרעין גוף נמוכה מ-32 מ"צ) מאופיינים ביכולת ייצור חום פנימי מופחתת או חסרה כליל. לפיכך, החימום הסביל אינו מספק בנפגעים אלה וקיים הכרח בהוספת אמצעי חימום חיצוני פעיל. במחקרים שנבדקה בהם יעילותן של שיטות החימום השונות בנפגעים או בדגם אדם עם תת-חום קשה, הודגמה יעילות חימום נמוכה של מערכות חימום בעלות הספק חום בינוני, כדוגמת מערכת שאיפת אוויר חם, ויעילות חימום גבוהה של מערכות חימום בהספק גבוה, כדוגמת מערכות הזרמת אוויר חם. בנפגעי תת-חום כרוני, האופייני בעיקר בקרב קשישים, הלוקים בתת-תזונה ובמחלות רקע שונות הפוגמות ביכולת ייצור החום הפנימי, יש יתרון לחימום באמצעות שאיפת אוויר חם – דווקא בשל קצבי החימום השמרניים והיעדר סכנה להרחבת כל-דם היקפיים.