תוצאת חיפוש

גדעון מן^2,1, יפתח חצרוני^2,1, עמר מיידן¹, שי שבת¹, וידאל ברצלון¹, איילה מן¹, מאיר ניסקה¹

¹המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²היח' לרפואת ספורט ולמחקר על-שם ריבשטיין, מכון וינגייט

אירוע פקקתי-תסחיפי (Thromboembolic) המתרחש לאחר ניתוח ארתרוסקופי שיגרתי, מהווה סיבוך בעל פוטנציאל קטלני. הופעת סיבוך זה לאחר ניתוח מעלה לא פעם את השאלה האם ראוי לשלב בניתוחים אלה טיפול בתרופות למניעת קרישה, אשר ימנע אירועי קרישה בוורידים העמוקים.

המטרה בסקירה הנוכחית הייתה לבחון את הסיפרות במטרה לקבוע אם טיפול מונע בנוגדי-קרישה מוצדק כטיפול קבוע בניתוחים ארתרוסקופיים. למטרה זו נסקרה הסיפרות העוסקת בניתוחים ארתרוסקופיים ובסיבוכים הנגרמים בניתוחים האורתופדיים. כן נסקרה הסיפרות באינטרנט בנושא אירועי קרישה בוורידים העמוקים. נסקרה הסיפרות הרפואית של שלושים השנים האחרונות.

מהסקירה עולה, כי אירועים פקקתיים-תסחיפיים בעלי משמעות קלינית – דהיינו תסחיף בריאות הנובע מקרישת דם בוורידים העמוקים אשר גורם לתסמינים קליניים במנותח – נדירים ביותר, ושיעורם נע בין 1:2000 ל-1:5000. שיעור קרישת הדם בוורידים העמוקים בחולים אי-תסמיניים גבוה יותר ומאותר בטווח של 0.6%-18%. במרבית הסיפרות המקצועית מדווח על היארעות של 5%-10%, כאשר התופעה מאותרת לא בשל הפרעה קלינית כלשהי, אלא באורח פרוספקטיבי, באמצעות ונוגרפיה או גלי על-שמע  (דופלר). בסקרים רטרוספקטיביים שכיחות התופעה היא כאחד לאלף. כעשירית מהם מתרחשים בוורידים המקורבים יותר, ומכאן שהם גם בעלי פוטנציאל לגרום לתסחיף בריאות. עם זאת, תרופות נוגדות-קרישה גורמות לסיבוכים שונים בשיעור מדווח של עד כ-8% - הגבוה בהרבה מסיכון בעל אופי קליני.  
לסיכום, התפתחות של סיבוך פקקתי-תסחיפי בעל משמעות קלינית בניתוחים ארתרוסקופיים היא נדירה ביותר, וככל הנראה אינה מצדיקה את הסיכון שבמתן תרופות מונעות-קרישה כטיפול מונע. ככלל, יש להסתפק במתן הוריה לניוד מוקדם לאחר הניתוח. אם קיימים גורמי-סיכון, כמו גיל מבוגר, השמנת-יתר, אי-ספיקת לב, ממאירות, דליות וורידים, ניתוח ורידים קודם, ניתוחים אורתופדיים קודמים או נפיחות כרונית של הגפיים התחתונים, יש לשקול טיפול מונע, מכני או לעיתים פרמקולוגי. יש הגורסים כי די בטיפול באספירין. בחולים עם אנאמנזה של אירוע פקקתי-תסחיפי, יש לנקוט באמצעי מנע מלאים, הכוללים טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, כמקובל בניתוחים אורתופדיים אחרים.

יורם פולמן¹, ארקדי ליפשיץ², שי שבת², ראובן גפשטיין²,

¹המח' לניתוחים אורתופדיים, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, ²יחידת גב, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

שלושים חולים בתיסמונת כרונית (> 12 חודשים) של כאב בצוואר שלא על רקע חבלתי אובחנו כלוקים ככל הנראה בדלקת מיפרק-עצם זיגפופיזלית. האבחנה אוששה סופית לאחר העלמת הכאב על-ידי הסננת המיפרק בתמיסת אילחוש מקומי. כניסיון טיפול בוצעה הסננה נשנית של המיפרק הפגוע בתמיסת קורטיקוסטרואידים (40 מ"ג DEPO MEDROL). המטופחים דיווחו על הקלה בכאב לכדי מחצית עוצמתו הטרום-טיפולית שנמשכה כשנים-עשר שבועות וחצי בממוצע – מירווח זמן ארוך משמעותית מהמדווח לאחר טיפול זהה בנפגעי תאונת-דרכים במנגנון "צליפת שוט". חסם ברירני של מיפרק זיגפופיזלי על דלקת מיפרק-עצם עשוי לתת מענה בשני מישורים; איבחון מקור כאב החסר כל איפיון קליני או רנטגני ושבירת מעגל הכאב של הסתמנות ללא מענה ניתוחי כטיפול.

יצהל ברנר¹, שי שבת², מאיר ניסקה³

¹המח' לגריאטריה, בית-חולים מאיר,כפר סבא, ²המח' לאורתופדיה, בית-חולים מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אוכלוסיית הקשישים בציביליזציה המערבית גדלה והולכת בעשורים האחרונים. החברה בכלל והקהילייה הרפואית בפרט חשופות בפני החלטות שחלק גדול מהן מגיע לכדי דילמות אתיות בבואם לטפל בקשישים ביותר. בשנים האחרונות מצטבר והולך הידע אודות השינויים הפיסיולוגיים המתחוללים בגופם של קשישים והשפעתו על היכולת להתמודד עם מצבי משבר שלחולי ותאונה. גורמים רבים משפיעים על תוצאה זו: בראש ובראשונה השבירות הגדולה יותר של העצם עקב דילדולה – אוסטאופורוזיס, התנאים הסביבתיים וירידת המוכנות לתגובה לאירוע נפילה מסיבות רבות ושונות. השיקום של קשיש עם שבר הוא נדבך חשוב המאפשר את חזרתו לסביבתו הקודמת ולתפקד בה למיטב כישוריו שקדמו לתאונת הנפילה. ההחלטה על היכולת להשתקם ועל ההתקדמות במהלך השיקום היא קשה, ויכולה להשתנות בבדיקות שונות המתבצעות בזמנים שונים. המטרה בסקירה זו היא להציג את הערכת הקשיש עם שבר בעצם צוואר-הירך במהלך השלב החד ושלב השיקום החדיד (subacute).