תוצאת חיפוש

אנו מדווחים במאמר זה על פרשות חולים עם הופעת טנוסינוביטיס (דלקת המתפתחת במעטפת הגידים) של המדור המיישר הרביעי בלבד, ללא עדות לדלקת מערכתית, שקרתה במסגרת עבודתנו ובמקביל לשינויים במבנה סביבת העבודה על רקע מגפת הקורונה. ייתכן שזיהוי מוקדם של ההשפעות המזיקות שיש לעבודה וירטואלית/תלוית-טכנולוגיה הנעשית מהבית יכול לשפר, הן את הטיפול והן את המניעה של מצבים מסוג זה. אנו מתארים במאמר זה את התופעה ומציעים דרך טיפול בה.

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

אריק איזנקרפט, איל רובינשטוק, שי לוריא, אריאל הורביץ

חיל רפואה, צה"ל

החל משנות ה-60 של המאה העשרים הפך ה-CS לחומר המדמיע העיקרי המסייע לכוחות המשטרה והצבא ברחבי העולם. ה-CS הוא בעל מקדם בטיחות גבוה ורעילות נמוכה ביחס לחומרי הטרדה אחרים. הסימן הראשון המופיע בחשיפה לחומר הוא גירוי הדומה לזה הנגרם מפילפל (תחושת צריבה ושריפה בעיניים, בלוע ובאף). תחושת הגירוי בעיניים ובאף גוברת עם העלייה בריכוז החומר בצורת תרסיס (aerosol), ומלווה בדמעת חזקה ובהפרשת רירית מהאף. כמו-כן, מתהווה גירוי קשה בלחמית בתוך מספר דקות ממועד החשיפה לחומר, גם לפה ולגרון, מופיעה הפרשת רוק מרובה וצריבה בלוע, ובהמשך מתהווה צריבה בבית-החזה המשולבת בתעוקה, בשיעול יבש ולעתים אף בנשמת (dyspnea). אם הנפגע בולע את הרוק המרובה, הוא עלול ללקות בבחילות ובהקאות.

בסקירה זו יפורטו תכונות החומר, אמצעי הפיזור הנפוצים, הסימנים הקליניים של הפגיעה במערכות הגוף השונות, כולל קרצינוגניות, מוטגניות ובטיחות הריון, וכן יפורט הטיפול שהוא בעיקרו תומך.

אריק איזנקרפט, שי לוריא, איל רובינשטוק, אריאל הורביץ

חיל הרפואה, צה"ל

תחילת הטיפול בתאלידומיד ניתנה בשנות ה-50-60 בעיקר לנשים הרות הלוקות בבחילות בוקר. כעבור מספר שנים התברר, כי לתאלידומיד השפעה טרטוגנית והטיפול בו הופסק. במקביל התברר, כי לתרופה זו תכונות נוגדות-דלקת ונגד-אנגיוגניות, ואף אושרה לטיפול כנגד צרעת. לנוכח תכונות אלו, יכול התאלידומיד להינתן כתרופה בהפרעות בהן קיימת צמיחה חריגה של כלי-דם. כגון פגיעת חומר הלחימה הכימי (חל"כ) חרדל בעיניים. מניסיון העבר נמצא, כי העיניים הן האיבר הרגיש ביותר לפגיעת גז החרדל. בחלק מהנפגעים דווח על פגיעת עיניים מאוחרת, הכוללת בין השאר צמיחת כלי-דם חריגים אל מרכז הקרנית. עד כה לא נמצא טיפול יעיל כנגד צמיחת כלי-הדם החריגים.

המטרה בסקירה זו היא לבחון את הטיפול האפשרי בתאלידומיד כטיפול נגד צמיחת כלי-דם חריגים בכלל, ואת תפקידו האפשרי בטיפול בפגיעת גז החרדל בעיניים בפרט.