תוצאת חיפוש

שאול מ. שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

ביום ה-11 במאי 2010, התקיים במרכז אנגל בבית החולים לגליל המערבי בנהרייה הכנס השנתי על תחלואה ורפואה בתקופת השואה. השתתפו בו למעלה מ-200 רופאים ואנשי רפואה, היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרים. כנס זה, המתקיים מזה עשור ברציפות, בסמוך ליום סיום מלחמת העולם השניה (השמונה במאי 1945) היה בין הראשונים בישראל במאה הנוכחית שנדונו בהם נושאי התחלואה והרפואה בהיבט המקצועי ולא רק האתי-פילוסופי.

שאול מ' שאשא

בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

בית-החולים לגליל המערבי, שהחל כמחלקת יולדות מאולתרת באחד הפנסיונים שלחוף נהרייה בשלהי 1947, הוא היום בית-החולים הגדול בגליל. כשבע-מאות מיטות אישפוז, 40 מחלקות ויחידות רפואיות, ומיגוון נרחב של מירפאות, מכונים ומעבדות משרתים אוכלוסייה מגוונת של כ-400,000 בני-אדם. גם סגל עובדיו מושתת על יהודים וערבים, עולים ואחרים. לאורך כל השנים הצטיין המוסד ביחסים הטובים השוררים בין האוכלוסיות השונות – עובדים ומטופלים כאחד. כאשר עוברים את שערי בית-החולים, נעלמים כל הבדלי הדת וההשתייכות העדתית, ההשקפות והעמדות הפוליטיות. נותרות שתי אוכלוסיות: מטופלים הזקוקים לעזרה, ומטפלים העושים הכול כדי להגישה במקצועיות ובאיכות הטובים ביותר. הדבר עמד במבחני הזמן השונים, ואירועים כמו ימי האדמה, אוקטובר 2000 וכדומה פסחו עליו לחלוטין. בכך גאים המוסד ועובדיו.

במשך שלושה עשורים היה זה בית-החולים היחיד ששכן בתוככי "קו העימות", במרחק מספר קילומטרים מהגבול הלבנוני ובטווח הירי משם. מספר פעמים אף היה תחת אש וחלק מעובדיו נפצעו. על כן נבנו בו אתרי אישפוז תת-קרקעיים מוגנים מפני מתקפה קונבנציונלית, וחלקם אף כנגד פגיעות כימיות וביולוגיות. הוכנו  נהלי עבודה תחת אש, והצוות אומן בעשרות תרגילים שהביאו אותו לרמת מוכנות גבוהה ביותר. זו הוכחה במלחמה האחרונה (מבצע "שינוי כיוון") בלבנון, כאשר מיד עם תחילת הקרבות פונו החולים לאתרי האישפוז המוגנים, ובית-החולים המשיך לפעול ולקלוט את מספר הנפגעים הגדול ביותר בתנאים בטוחים למטופלים ולצוות. גם פגז הקטיושה שפגע ישירות במחלקת העיניים והרס את מחציתה לא גרם לפגיעות בנפש, כי פונתה קודם לכן.

בית-החולים לגליל המערבי היה הראשון שאימץ תוכניות לניהול איכות ברפואה. עוד בתחילת שנות התשעים הופעלו שיטות של ניהול איכותי כולל (TQM), פורסמה "אמנת איכות שירות", ומשנת 1996 היה לבית-החולים הראשון והיחיד שהוסמך על-ידי מכון התקנים כבעל מערכת איכות לפי תקני 9002 ISO. כיום מכין עצמו בית-החולים להסמכה גם בתקני האיכות של הפדרציה האירופאית לניהול איכות (EFQM). בשנת 1995 זכה בית-החולים ב"פרס האיכות הלאומי על-שם רבין".

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

שאול מ' שאשא 

בית החולים לגליל המערבי, נהריה 

במאמר קודם תוארו מאפייני החיים והתחלואה במחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי. במאמר הנוכחי נסקור את הארגון הרפואי במחנות, את אמצעי הטיפול ואת פעולות הרופאים ואנשי הרפואה הגרמנים והאסירים, כולל היהודים.

בשנים 1942-1944 היו מאות מחנות ריכוז פזורים ברחבי הרייך השלישי, הועסקו בהם מיליוני אסירים בעבודת פרך, ובוצעה בהם השמדה המונית, מתוכננת ו"מדעית" – בעיקר של יהודים ו"גזעים נחותים" אחרים. האסירים חיו בתנאים מחפירים של השפלה מתמשכת, אי וודאות קיומית וטרור. הם לקו בתחלואה ניכרת, בעיקר בחבלות שונות, מחלות זיהומיות ובעיקר ברעב קיצוני ומתיש שהביאו לשיעור תמותה עצום.

השירות הרפואי במחנות היה באחריות הס"ס. בכל מחנה היה רופא ס"ס ראשי ולידו מספר עוזרים וסניטרים. כן תיפקדו "רופאים אסירים". בכל מחנה מונה רופא אסיר ראשי, ובכל צריך נקבע רופא צריף (Blockdoctor) שהיה צריך לדאוג לניקיון המקום, לפינוי גופות, להסדר מיסדרי חולים לנזקקים ולמתן אישורי עבודה ומחלה. לקבוצות העבודה התלווה "רופא דרכים" (Streckenpfleger) לשם מתן עזרה ראשונה לנפגעים בעבודה. כמו-כן הועסקו רופאים אסירים כדיזנפקטורים לשמירת הגיהות (Hygiene) במחנה.

בכל מחנה הוקצו צריף או מספר צריפים ששימשו לטיפול ואישפוז, ונקראו לרוב בשם "ריבייר" (Revier). במחנות הגדולים אף הוקצו מספר צריפים למען בית-חולים (Krankenbau), ולעיתים אף יוחד מחנה אחד בתוך מיתחם מחנות לצורך אישפוז, בעיקר של חולים "מדבקים". ניהול הריבייר היה באחריות רופאי הס"ס. לידם פעל רופא אסיר ראשי ומספר רופאים אסירים, ולעיתים גם כוחות סיעודיים. הניהול המעשי ניתן לאסירים אחראים (קאפו) שלא היו אנשי רפואה, אך עם סמכויות להכריע בשאלות רפואיות כמו ניתוחים, שלא אחת אף ביצעו אותם בעצמם.

בריבייר היה מחסור בכל: במקומות אישפוז, בכוח-אדם, באמצעי טיפול ואיבחון, בתנאים עקרים (סטריליים) ובחומרי הרדמה. הצפיפות הייתה רבה מאוד, ועל כל דרגש הושכבו מספר חולים בלא תלות במחלתם. לא ניתן היה לבצע הליכים מצילי חיים, וניתוחים, אם בוצעו, נעשו לרוב ללא הרדמה. שיעור התמותה היה אפוא ניכר, והריבייר נתפש לא אחת בעיני האסירים לא כאתר מרפא, אלא כמקום למות בו. מדי פעם הייתה מבוצעת ביקורת על-ידי רופאי הס"ס שמטרתה העיקרית היתה "סלקציה": חולים קשים שלא היה סיכוי להחזירם לעבודה נשלחו להמתה, והאחרים נשלחו לעבודה למרות מצבם. הרופאים האסירים עשו כל מאמץ למנוע סלקציה זו בדרכים שונות, ולא אחת נענשו ואף שילמו על כך בחייהם.

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהריה

מחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי היו "פלנטה אחרת". האסירים, משוללי כל זכויות, חיו בתנאים של השפלה מתמשכת, באי-וודאות קיומית ובטרור. תנאי החיים היו קשים והתאפיינו בצפיפות רבה, בתברואה וגיהות (Hygiene) אישיות ירודות. במחסור בביגוד מתאים ובאמצעי חימום. וכן בסדר יום ממושך ונוקשה שכלל מיסדרים אין סופים, צעידות ארוכות, עבודת פרך, ושינה חטופה ומופרעת שלוותה בתשישות. מעל לכל סבלו אסירי המחנה מרעב קיצוני ומתמשך. האסירים קיבלו כשליש מתיצרוכת הקלוריות היומית לה נזקקו, והמזון היה חסר מרכיבים חיוניים, כמו ויטמינים ואבות מזון.

מעבר למצב הנפשי המיוחד שבו היו נתונים האסירים, הם לקו במחלות זיהומיות, בחבלות ובעיקר סבלו מרעב.

כינמת, גרדת ומחלות טפיליות אחרות היו נפוצות במחנות ולוו בזיהומי עור. שכיח מאוד היה טיפוס הבהרות - הן בצורה אנדמית והן כמגפות שגרמו לשיעור תמותה ניכר. רבים לקו בשחפת ובמחלות מעיים כמו טיפוס, פארא-טיפוס ודיזנטריה, וכן בדלקת ריאות ובזיהומים אחרים.

חבלות היו תופעה שכיחה ביותר, והן נגרמו מהכאות, ממלקות, מהצלפות, מפצעי ירי ומנשיכות כלבים. הן התאפיינו בשברים בגולגולת עם דימומים וקרעים במוח, ובשברים בעצמות הגפיים - בעיקר בעצם השת ובצלעות, חבלות קהות בבית-החזה ובבטן היו אף הן נפוצות מאוד. בחלקן נגרם סיבוך עקב התנקבויות של איברים חלולים, כמו המעיים, שבא לידי ביטוי בצפקת (Peritonitis) או בדימום ניכר מכלי-דם, ולעתים הסתיימה הפגיעה במוות. לכך יש להוסיף את פגעי הקור - בעיקר קפיאת איברים והיפותרמיה.

אולם מעל לכל שלטה "מחלת הרעב" על ביטוייה וסימניה השונים, שבצורתם הקיצונית הביאו לתמונת ה"מוזלמן", וכמובן לשיעור תמותה ניכר.

אורית הרשלג-אלקיים, לאה אבן, שאול מ' שאשא,

המח' לגסטרואנרולוגיה ילדים, המח' לילדים א' והיח' לניהול רפואי, בית-החולים לגליל המערבי, נהריה

מאפייני החיים העיקריים בגטאות היו צפיפות קשה ולעתים קיצונית, מחסור באמצעי קיום (כמו כסף, אמצעי תברואה וגהות, תרופות), תנאים תברואתיים וסביבתיים קשים, גהות (hygene) אישית ירודה, קור ותשישות. בתנאים אלה היו המחלות הזיהומיות על מחולליהן השונים בנות-לוויה קבועות בגטו, אם בצורה אנדמית ואם כמגפות תדירות שקטלו רבבות מתושביו.

אולם המאפיין הבולט ביותר בכל הגטאות, ובעיקר בגטו ורשה, היה הרעב. כמות הקלוריות היומית במזון שהוקצב לתושבים נעה בין 800 במצב הטוב לפחות מ-300 במצבים הקיצוניים. בגטו ורשה, 'גטו הרעב', ירדה קצובת המזון הימית אף לפחות מ-200 קלוריות. המזון חסר מרכיבים חיוניים כמו מינרלים וויטמינים. צריכת קלוריות נמוכה כל כך גרמה למיתת רעב (starvation) במקרים הקיצוניים, ולמחלות חסר שונות שפגעו בכל מערכות הגוף ואף גרמו להחמרת התסמינים של מחלות אחרות. להשלכה הקלינית של הרעב אף נתייחד השם 'מחלת הרעב' כיחידה נוסולוגית. זו היוותה מוקד למחקר נרחב בגטאות ובעיקר בגטו ורשה, שבו נערך אחד המחקרים המעמיקים והמתועדים ביותר על התופעה בידי קבוצת רופאים בראשותו של ד"ר ישראל מילייקובסקי.

הקורבנות הראשונים לרעב היו הילדים, אשר בנוסף לתסמינים הרגילים של המחלה, סבלו מפגיעה קשה בהתפתחותם הגופנית והנפשית. הנפגעים העיקריים היו תינוקות וילדים בגילאי שנתיים עד חמש שנים. הביטויים הראשונים היו ירידה דרסטית במשקל ובגובה ותשישות, ובהמשך פגיעה בהתפתחות האינטלקטואלית. הילדים נראו קטנים לגילם, עם רזון קיצוני ומנותקים מסביבתם. בגילאים אלה נסתיימה המחלה בתמותה של 100% מהלוקים בה. ואכן, בשנים האחרונות לקיום הגטאות לא נראו בהם ילדים מתחת לגיל שלוש שנים, ואילו הילדים הגדולים יותר הראו סימנים קשים של מחלת הרעב. או כפי שדיווחו הרופאים "כאשר הילדים הגדולים חלו, הקטנים כבר מתו [...]".

במאמר להלן נסקור את תנאי החיים של הילדים בגטו, את הרעב והשלכותיו עליהם. נתאר את הביטויים הקליניים של המחלה כפי שהם משתקפים מתיאורי הרופאים בגטאות ובעיקר כפי שעולה ממחקר "מחלת הרעב" בגטו ורשה.

שאול מ' שאשא

תנאי החיים הירודים בגטאות, התחלואה הרבה, בעיקר מחלות זיהומיות הן בצורתן האנדמית והן בהתפרצויות מגפתיות, הרעב על ביטויו השונים ושיעור התמותה הגבוה – כל אלה חייבו הקמתה של מערכת רפואית שתוכל להתמודד עם המאפיינים הסביבתיים הקשים, למנוע מגפות ומחלות, לטפל בחולים ולשמור על בריאות תושבי הגטאות.

לשם איפיון מערכת הבריאות נלמדה ההתארגנות הרפואית במספר גטאות. מיבנה זה מתואר במאמר הנוכחי, אף שייתכן כי אין הוא תואם במדויק למצב בכל הגטאות.

האירגון הרפואי בגטאות התבסס על קיום מחלקת בריאות (מחלקה סניטרית) במועצה היהודית של הגטו (היודנראט), מספר בתי-חולים, מירפאות, נקודות עזרה ראשונה ורופאים בפלוגות העבודה. מיבנה המערכת במספר גטאות ותיפקודה, בעיקר במניעת מגפות, שיפור תנאי החיים וחינוך הציבור לבריאות, מדווחים בקצרה במאמר זה. נוסף על כך מדווח על המחקר הרפואי שבוצע בגטאות, עם שימת דגש על חקר "מחלת הרעב" בגטו ועל הניסיון ההרואי של הקמת בית-ספר לרפואה במחתרת בתוך גטו ורשה.

שאול מ' שאשא

נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.

המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.

התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.

ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.

רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).

שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי

בין המאות ה-12 עד ה-16 היו רוב האוניברסיטאות באירופה בפיקוחו של האפיפיור ונמנעו מקבלת יהודים. מיוחדת במינה היתה האוניברסיטה בפדובה, שהוקמה ב-1222 בלא אישור האפיפיור והיתה "אוניברסיטה אוניברסלית וחופשית", ששררה בה אווירה של סבלנות וסובלנו, פתיחות וחופש אקדמי. האוניברסיטה קיבלה לשורותיה גם יהודים, אשר הורשו להיבחן ולזכות בתואר אקדמי, הפקולטה לרפואה הוקמה בשנת 1250, ובמאה ה-14 הפכה לחלק מהאוניברסיטה לאומנויות ונחשבה לטובה באירופה. הפקולטה משכה אליה סטודנטים מכל העולם, ביניהם צעירים יהודים רבים מכל חלקי אירופה.

יהודים אלו נתקלו בקשיים רבים בתחילת דרכם. רובם לא עמדו בדרישות הקדם ללימודים, ואף לא ידעו לטינית, שהיתה שפת ההוראה באוניברסיטה. הקהילה היהודית בפדובה נחלצה לעזרתם, ובעיקר רופאים בוגרי פדובה כמו שלמה קוניאן, שפתח בביתו מעין "מכינה קדם-אקדמית"; מכינה זו סייעה לתלמידים היהודים להתקבל ללימודי הרפואה, וסיפקה להם סביבה תומכת וידידותית לאורך כל שנות לימודיהם.

משנת 1409 עד שנת 1816 הוסמכו בפקולטה בפדובה 325 רופאים יהודים, ביניהם כאלה שזכו לפירסום ולתהילה כמו יוסף דל מדיגו, יוסף חמיץ, בנימין מוספיא, טוביה כהן ורבים אחרים. משפחות של רופאים בוגרי פדובה היו תופעה שכיחה, בעיקר בפולין.

מעבר לתרומתם כרופאים, נטלו רבים מבוגרי פדובה חלק פעיל ומרכזי בחיי קהילתם כרבנים, מנהיגי ציבור וראשי עם. לחלקם אף היה מעמד רם במדינותיהם כרופאי החצר של מלכים ונסיכים. בהיותם יוצאי אסכולה רפואית זהה, עם רקע חברתי ותרבותי דומה, שהיו נתונים בשנות לימודיהם בפדובה להשפעה בלתי-אמצעית של התרבות האירופית בעידן המודרני של הרנסנס, חשופים לתמורות החברתיות שחלו אז ושמרו על קשרים מקצועיים בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם למקצוע הלא-יהודיים שנים רבות לאחר גמר לימודיהם – היוו בוגרים אלה קבוצה חברתית, אם כי לא תמיד במעמד רשמי, שהשפיעה רבות על התמורות החברתיות והתרבותיות שחלו ביהדות אירופה בעידן החדש, והיו ממבשריה של תנועת ההשכלה שפשטה באירופה, ובעיקר בגרמניה, בשלהי המאה השמונה-עשרה.

International Quality Assurance Standards (ISO 9002) in an Israeli Hospital

Shaul M. Shasha, Noam Goldstein, Abraham Ofek

Western Galilee Hospital, Nahariya and Ofek Institute, Ramat Hasharon

This hospital has been certified by the Israel Standards Institute as having a quality assurance system fulfilling the requirements of the international standard, ISO 9002. This is the first hospital in this part of the world to be certified as fulfilling this standard. Its adoption is one of several accepted approaches to quality assurance in medicine. World-wide, very few health organizations, including hospitals, have implemented this system successfully. Opinions regarding its importance are divided, mostly because of lack of experience in its application. We describe its features, goals and structure, and its implementation in various sectors, including health organizations. The process of its adoption, application and implementation is described, and the problems which arose are discussed.