תוצאת חיפוש

יעקב מרגולין¹, רוברטו מסטר²

¹המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים – כפר שאול",  המרכז הקהילתי לבריאות הנפש – יפו, לשכת הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב-יפו, והחברה לפסיכיאטריה משפטית בישראל, ²המחלקה לבריאות נפש, משפט ואתיקה, המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מובאת במאמרנו פרשת חולה, יולדת, אשר במהלך הלידה סירבה לעבור בדיקות חיוניות לבירור מצב העובר. בשל הסכנה שנשקפה ליולדת ולעובר, ובהיעדר אפשרות לכינוס דחוף של ועדת האתיקה, נעשתה פנייה אל בית המשפט. הדיון המשפטי נערך בבית החולים. לאחר שמיעת כל הצדדים המעורבים, נכתב פרוטוקול וגובשה הכרעה שיפוטית. לפיה, ניתן היתר לצוות הרפואי לבצע כל בדיקה או טיפול רפואיים ביולדת, אף בהיעדר הסכמה, ככל שיידרש, על מנת למנוע כל סיכון לעובר וליולדת, בכלל זה הרדמתה, ויילוד העובר בכל דרך, כולל בניתוח לחיתוך הדופן ("קיסרי").

לכאורה עבירה המסכנת את החברה כשהם במצב פסיכוטי. למרות זאת, החוק לטיפול בחולי נפש-1991 מאפשר לחולים אלו להיות מטופלים תחת צו בטיפול במירפאה במקום להיות מאושפזים באישפוז כפוי בבית-חולים פסיכיאטרי.

מצב זה מעלה שאלות רבות, והעיקרית שבהן היא כיצד ניתן להבטיח כי חולה אשר קיימת בו מידה מסוימת של מסוכנות לחברה ועבריינות יוכל לקבל את הטיפול במיסגרת אמבולטורית, שהיא מטיבעה מסגרת חופשית ורצונית. מתעוררות שאלות נוספות: א' על מי נופלת האחריות כאשר הצו לא מבוצע בפועל ויש צורך לכפות את הטיפול; ב' מהם הצעדים המעשיים שרצוי לנקוט למימוש מטרות הצו?

בסקירה הנוכחית מועלות שאלות אלו ומובאים פיתרונות אפשריים.

 

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

אריה באואר (1,2), פאולה רושקה (1,3), אלכסנדר גרינשפון (1), רזק חואלד (1) ורוברטו מסטר (4,5)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

עם חקיקת החוקים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, שבהם מעוגנים זכויותיו של הפרט בכלל ושל חולה הנפש בפרט, חלה עלייה גדולה במודעות החולים לזכויותיהם ולאפשרות העומדת בפניהם לקבול בפני הרשויות המוסמכות אם לדעתם זכויותיהם לא נשמרו או נפגעו.

המחקר להלן, שבו נדונה הסוגייה של קבילות הציבור, בוצע במחלקה לפסיכיאטריה משפטית, בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפועלת על-פי דגם תיווך ייחודי עליו יפורט בהמשך.

למרות העלייה במודעות החולים לזכויותיהם, קיים מצב של תת-דיווח מסיבות שונות, בין השאר עקב חשש של החולים שמא יאונה להם רע עקב תלונתם או מחוסר מודעות לאפשרות להגיש תלונה וכיצד.

במאמר זה מובא סיכום שנת 2001 בסוגיית הטיפול בתלונות ובפניות שנתקבלו בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מהציבור הרחב, מכלל חולי הנפש, ממשפחות, מאגודות ומעמותות לזכויות האזרח המתייחסות לבריאות הנפש. כמו-כן, מנותחים במאמר זה תוכן התלונות, תהליך הבדיקה והטיפול בהן, ותיבחנה תוצאות הטיפול.

מניתוח הנתונים עולה, כי רוב המתלוננים היו המטופלים עצמם, ממין זכר ומבוגרים. תוכן התלונות היה בסוגיית הטיפול שקיבל המתלונן כשזה לא התאים לציפיותיו ולהשקפתו. במחצית (50%) מהתלונות נדון הטיפול שניתן במסגרת המירפאה. שני-שלישים מהמתלוננים (65%) הגישו תלונה אחת בלבד במהלך השנה. הטיפול בתלונה והמענה לפונה הסתיים בשני-שלישים מהמקרים (66%) תוך חודשיים.

לסיכום, מובאות המלצות לשיפור השירותים הקיימים לאלו הנזקקים להם.
 

(1,2) אריה באואר, (1,3) פאולה רושקה, (1) אלכסנדר גרינשפון, (4) אלי גרינר, (5,6) רוברטו מסטר

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) לישכת הפסיכיאטר, מחוז צפון, נצרת, (5) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (6) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נדונה סוגיית האחריות למעשה המטופל הפסיכיאטריה לגבי צד שלישי (זר לקשר מטפל-מטופל), בעיקר בהקשר למעשי אלימות של המטופל. נושא זה עלה לכותרות בתקשורת, וכן לדיונים מקצועיים רפואיים ומשפטיים מאז פרשת טרסוף המפורסמת, שבה רצח מטופל פסיכיאטרי את חברתו לאחר שסיפר על כוונתו זו למטפל. הפסיכיאטר מצידו לא דיווח על כך, והואשם בכך שלא הגן על הצד השלישי ולא עשה די כדי למנוע את המעשה האלים. הוא נתבע בתביעת רשלנות נזיקית.

במאמר זה נסקר המצב המשפטי שהיה קיים בקליפורניה לפני פרשת טרסוף, והמצב שנוצר בעקבותיו לאחר פסיקת בית-המשפט בין השנים 1974-1976, שדן באותה פרשה והרחיב את גבולות אחריות המטפל. כמו-כן, מנותח במאמר זה המצב המשפטי הקיים כיום בישראל בנושא זה וחסרונותיו. נביא את הצעותינו לתיקון המצב הנוכחי תוך מתן המלצות ביצועיות (אופרטיביות) ליישום בפועל, כגון בירור מקיף לגבי המעשה האלים הפוטנציאלי וזיהוי הקורבן, צעדים למניעה ולטיפול, אזהרת הקורבן ועירוב גורמים רלבנטיים.

גיא אור, תמר מוזס ורוברטו מסטר

עניינו של מאמר זה הוא מעורבותו של החוק בטיפול הנפשי בקטינים באשר להוראות החוק הנוגעות לבדיקה, איבחון, טיפול ואישפוז. בשנים האחרונות חלו שינויים בחוקים העוסקים בכך אשר מצאו את ביטויים בתיקון משנת 1995 לשני חוקים: "חוק הנוער טיפול והשגחה", זה "חוק לטיפול בחולי-נפש". השינויים בחוקים אלה כוללים שינויים בהנחיות הביצוע, וכן הוספת מושגים שלא היו קיימים בחוק הקודם. מאז הוחל ביישום החוק התגלה בעשייה הקלינית כי קיימת בעייתיות בשני תחומים אלו – המוזגי והביצועי – של הוראות החוק החדשות. בעייתיות זו מתבטאת בקשיים להבין את הנאמר בחוק וביישומו עקב סירבול מיותר, שנוצר בשל השמת מנגנוני פיקוח שאין כדוגמתם ברפואה.

במאמר זה ידון התיקון בחוקים האמורים, מתוך שתי כוונות: האחת היא סקירתו והבהרתו של חוק מורכב ומסובך שרוב הציבור אינו מכירו על בוריו; והשנייה היא הצגת מגבלותיו של החוק והערותינו לו.

אלכסנדר גרינשפון, ראיה באואר, מרדכי מרק ורוברטו מסטר

במאמר זה מובאת סקירה של 116 נבדקים, שנעשתה לצורך הערכת כשירותם הנפשית לשאת כלי ירי אישי, מובאות תוצאות בדיקות אלה על בסיס ניתוח טופס מובנה. תוצאות הסקר מצביעות על דגם (profile) הנבדקים המבקשים רשיון לשאת כלי ירי: גברים, נשואים, הורים, עם השכלה תיכונית. הסיבה לבקשה היתה סכנת חיים במקום העבודה או במקום המגורים. בדיון על תוצאות אלה הועלו השערות על הדרך שבה מבוצע הליך לקבלת הרישיון לכלי ירי. לבסוף מובאת המלצת המחברים על ריכוז הערכת נושא הסיכון שבנשיאת כלי ירי במסגרת אחת מרכזית.

Cyclic Vomiting Syndrome in Children

G. Ben-Amitay, Y. Nevo, D. Lieberman, R. Mester, S. Harel

Ness Ziona Mental Health Center, Institute for Child Development and Pediatric Neurology Unit, Tel Aviv-Sourasky Medical Center, and Tel Aviv University Medical School

Cyclic vomiting syndrome in children is a manifestation of various etiologies, including gastroenterological and renal disorders, central and autonomic nervous system abnormalities, as well as metabolic and endocrine dysfunction. Frequently no organic cause is found. Personality profiles of children with cyclic vomiting reveal perfectionism, competitiveness, and aggressive behavior. Vomiting attacks have been induced by anxiety and excitement in patients with cyclic vomiting. We describe an 8-year-old girl with cyclic vomiting, frequently associated with occipital headaches, photophobia or dizziness. Psychiatric evaluation indicated a generalized anxiety disorder.