תוצאת חיפוש

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

עפרה וקנין (1), אפרת וינגרט-אמרל (1), צבי שטרן (2)

(1) הנהלת הסיעוד (2) והנהלת בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה הר-הצופים

טעויות ושגיאות במתן תרופה הן מהסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה בקרב מטופלים.  מתן תרופה למטופל בבית החולים הוא תהליך מורכב והסיכון לטעות מצוי בכל אחד משלבי התהליך. שכיחות יותר טעויות בשלב מתן ההוריה (medication prescribing), אך אלה ניתנות למניעה. הקפדה על כתיבה והעתקת נכונה של ההוריה על-פי הכללים המקובלים, עשויה למנוע כשל בטיפול התרופתי. בבדיקת טעויות בהוריה לתרופות שבוצעה בהדסה הר-הצופים בשנת 2000, נמצא כי 38% מהטעויות נבעו מליקויים ברישום. בשנת 2001 הוחל בבית-החולים בפעילות שמטרתה לשפר את איכות הטיפול, תוך זיהוי תהליכים לקויים שהביאו או עשויים להביא לטעויות במתן תרופות. כחלק מפעילות זו הוחלט לבדוק את איכות הוריה הרפואית ואופן העברתה לרשומה הסיעודית במחלקות האישפוז ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). הסקר בוצע באמצעות שאלון הכולל שאלות הבודקות את יישום נוהל התרופות של בית-החולים לגבי אופן כתיבת ההוריה על-ידי הרופאים והאחיות, במהלך 8 שבועות, ב-5 מחלקות אישפוז ובמלר"ד. נבדקה ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה ב-24 שעות הקודמות ליום הבדיקה בשליש מגיליונות המאושפזים במחלקה הנבדקת. נבדקה גם ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה במלר"ד למטופלים שאושפזו באותה מחלקה.

בתוצאות הסקר הודגמה היענות נמוכה מאוד בקרב הרופאים והאחיות במחלקות האישפוז: רק 18% מהוריות הרופאים  ו-37% מרישומי האחיות נכתבו כנדרש בנוהל. במלר"ד היתה היענות נמוכה אף יותר, ורק 3% מהוריות הרופאים ו-25% מרישומי האחיות לתרופה נכתבו על-פי הנוהל באופן מלא. בטווח הקצר נמצא, כי נדרשת פעילות נמרצת להדרכת הרופאים והאחיות כיצד לכתוב את הוריה ולהעתיקה בהתאם לנוהל, כדי למנוע מתן תרופות שגוי או מתן על-פי ניחוש או זיכרון. לטווח הארוך מומלץ רישום מחשבי להוריות למתן תרופה.

Use of Restraints in a General Hospital

Bella Bar-Cohen, Orly Rotem-Picker, Zvi Stern

Nursing Services and Administration, Hadassah University Medical Center, Jerusalem

28 in-patient units were surveyed during a 5-day period to determine the extent of the use of physical restraints in hospitalized patients. Information was gathered on the characteristics of restrained patients and indications for use and removal of restraints, patterns and means of restraints, monitoring, and written notations. 31 different patients (6% of those surveyed) were restrained in 13 units during the 5 days of the survey, an average of 15 (3%) daily.

Characteristics of restrained patients were: age 70 and over requiring emergency hospitalization, reduced level of consciousness, limitation of mobility, incontinence, history of 2 or more chronic diseases, requiring multiple drugs, and use of multiple medical devices. Bilateral, soft hand restraints were most often used to prevent patients from removing tubes. Nurses initiated the decision to apply or remove restraints, which were usually removed as the patients' condition improved. Written policies were lacking regarding monitoring and follow-up of restrained patients. Clearly written policies and increased staff awareness of potential hazards may reduce the use of restraints and the length of time they are employed.