• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        נובמבר 2021

        עצמון צור, אבי עורי
        עמ' 757-759
        מיטת החולה היא כלי הכרחי ובלתי נפרד מן הציוד הקיים בכל בתי החולים והמרפאות. קיימים סוגים שונים של מיטות אשר עושים בהן שימוש קבוע במקצועות הרפואה השונים. נסקרות נקודות היסטוריות חשובות העוסקות בהתפתחות סוגי המיטות, וכן סימנים רפואיים הקשורים למיטות. ניתנת תשומת לב לסיבוכים אותם יש למנוע בעטיה של שכיבה ממושכת

        מאי 2021

        אפרים יאול
        עמ' 323-327

        תוחלת החיים המתארכת חושפת את האדם קשישים הסובלים מקיהיון המגיעים לשלב המתקדם עולה בכל מסגרות האשפוז הקיימות. מצב זה של חיים באיכות חיים ירודה לאורך חודשים ושנים, כשזמן הפטירה אינו ניתן לניבוי, מעלה דילמות בהחלטות רפואיות ואתיות. הקיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא שהגישה הטיפולית בה בשלב האחרון של סוף החיים היא מתן טיפול תומך (פליאטיבי), כשהשיקול המוביל הוא שליטה בסימנים המטרידים ומתן איכות חיים. אך בעוד שבגיל המבוגר כל מחלה כרונית מתקדם היא חשוכות מרפא והגישה אליה בסוף החיים היא טיפול תומך (פליאטיבי) הכולל גם טיפולים מאריכי חיים, הרי שבקיהיון מתקדם הגישה מחמירה וההמלצה היא להימנע מטיפולים מאריכי חיים. מטרת הסקירה לזהות מדדים רפואיים קליניים מבוססי ראיות בספרות המנבאים תמותה תוך שישה חודשים ולמקד על פצעי לחץ, על מנת לאפשר לצוות המטפל קבלת החלטות רפואיות מבוססי ראיות ולא תחושות ולחצים, וגם המשפחות ישקלו ויקבלו החלטות הן לפי הראיות הרפואיות והן לפי הערכים וההעדפות של יקיריהם. בסקירה שיטתית של הספרות הרפואית למציאת מדדים אמינים המנבאים תמותה תוך שישה חודשים במטופלים הסובלים מקיהיון מתקדם נמצאו שבעה מאמרים שעמדו בקריטריונים (5 בארה"ב ושניים מישראל). הובאו המדדים והכלים שנמצאו אמינים בספרות הרפואית. הושם דגש על משתנים הקשורים למצבים (תסמינים) גריאטריים (פצעי לחץ דרגה III IV, מצבים רפואיים לא יציבים ובעיות האכלה ובליעה המצריכות הזנה עם צנרת), ולתת להם משקל בניבוי האופק ההישרדותי תוך שישה חודשים. המאמר מבהיר שבמטופל עם הקיהיון המתקדם, יש צורך בטיפול תומך מאריך חיים ובשילוב טיפולים למתן איכות חיים. אם קיימים מדדים מנבאים משמעותיים לתמותה קרובה תוך שישה חודשים, יש לנקוט בטיפול תומך של מתן איכות חיים בלבד.

        אפריל 2020

        דן לוי פבר, רונן גלילי, ארז שרוני, אורי סגול
        עמ' 251-252

        קרע של הוושט הוא פגיעה קשה הטומנת בחובה תחלואה ותמותה משמעותיות. קרע הנוצר במנגנון של התפתחות לחץ גבוה בחלל הוושט עד להתנקבות (קרע מסוג Boerhaave) ידוע בפרוגנוזה רעה במיוחד. אנו מציגים פרשת חולה עם קרע ברוגני של הוושט אשר טופל בתחילה בניתוח ראשוני, שלאחריו נצור נשלט. מצב זה טופל בהצלחה באמצעות מערכת לסגירת פצע בלחץ שלילי (VAC - vacuum-assisted closure system) שהורכבה בעזרת שקיפת פנים. פרשת החולה מדגימה את המורכבות של מחלת קרע בוושט והגישה הטיפולית אליה.

        יולי 2018

        אפרים יאול
        עמ' 454-457

        פצע לחץ מהווה סיבוך שכיח באוכלוסיית הקשישים, השברירית והמרותקת למיטה, ויש למנוע אותו. קיימים היבטים המיוחדים להופעת פצעי הלחץ בקשישים ולהשלכותיהם.

        ראייה כוללנית של פצע לחץ כתסמונת גריאטרית הנובעת מסיבות רב-גורמים הכוללים: תהליך ההזדקנות (הפיזיולוגי), השילוב של מחלות כרוניות, הסיבוכים הנלווים והירידה בתפקוד, המייחדים את החולה הקשיש. הגישה הטיפולית לחולים קשישים חייבת להיות מותאמת למצבם. מעבר לטיפול המקומי בפצע יש לראות את האדם הקשיש על מחלותיו, תרופותיו, תפקודו, משפחתו ואיכות חייו, ולבחון בעיות אתיות המחייבות הערכה והתייחסות. רק צוות רב מקצועי הכולל את כל תחומי המקצוע הרפואי (גריאטרי, כירורג כלי דם, ופלסטיקאי), סיעודי ופארה-רפואי (מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית, מרפא בתקשורת, דיאטנית, וכוח עזר) ועובדת סוציאלית, יכול להתמודד בצורה המיטבית.

        המניעה חייבת להיות אבן הפינה בטיפול, עקב מחלותיהם הכרוניות וחוסר ההפיכות הנלווים למצב התפקודי. במצבים חדים הגורמים להחמרה במצב הגופנית ולריתוק זמני, כגון ימים ראשונים באשפוז בבית חולים, שהות ממושכת בחדרי מיון לאחר שברי צוואר הירך, אירועי מוח, זיהומים ובעיות חילוף חומרים (מטבוליות), יש להיות מוכנים ומודעים למניעת הופעתם של פצעי לחץ. פצע הלחץ עלול להתפתח תוך שעות ספורות, אך ריפויו מחייב חודשים מרובים, ולעיתים הוא לא ניתן לריפוי. התערבות מיד עם הופעת פצע לחץ ואף לפניו חיונית לטיפול בחולה הקשיש. אביזרים מקליי לחץ (מזרנים וכריות) הם חובה לכל מטופל המרותק למיטה באופן קבוע או המרבה לשבת טרם הופעת פצעי הלחץ. מתן קלוריות וחלבונים בהתאם לצרכיו, ניטור החולה, שינוי התנוחה, מתן אנטיביוטיקה, חמצן ודם בעת הצורך והתייעצות עם מומחים בתחום, יביאו למניעה ולטיפול המיטבי בחולה הקשיש.

        אפרים יאול, יעקב מנצ'ל
        עמ' 447-450

        הקדמה: תסמונת כשל רב-מערכתי עם פצעי לחץ היא סיבה נפוצה לאשפוז במחלקה הגריאטרית לסיעוד מורכב.

        מטרות: שכיחות פצעי לחץ בחולים הלוקים בכשל מערכתי.

        שיטות: השוואה בין חולים הסובלים מכשל מערכתי עם ובלי פצעי לחץ בקבלתם למחלקה.     

        תוצאות: מתוך 192 חולים שאושפזו במחלקה במהלך חמש שנים האחרונות, 146 (76%) לקו בכשל מערכתי: 99 פיתחו אי ספיקת ריאות, 83 אי ספיקת לב ו-69 אי ספיקת כליות. בחולים עם אי ספיקת לב נמצא שיעור פצעי לחץ גבוה באופן שהיה משמעותי סטטיסטים בהשוואה לחולים שלקו באי ספיקת נשימה או באי ספיקת כליות (0.006 P<) [רמות המוגלובין, כולסטרול, סך חלבונים ואלבומין היו נמוכות באופן מובהק בכל הקבוצות, ובשיעור גבוה יותר בחולים עם פצעי לחץ בהשוואה לחולים ללא פצעי לחץ (0.004= p0.001, p<0.001 ,p=0.03p=), בהתאמה].   אנמיה, קיהיון (דמנציה) ופרקינסון נמצאו בשכיחות גבוהה באופן מובהק בחולים עם פצעי לחץ וכשל מערכתי לעומת החולים ללא פצעי לחץ וללא כשל מערכתי (0.01 p=0.02p=0.01p=), בהתאמה. מחצית בקירוב מהחולים עם כשל מערכתי לקו בסוכרת בהשוואה לחולים ללא כשל מערכתי, באופן שהיה מובהק סטטיסטית (p=0.04). השכיחות של אירוע מוח ויתר לחץ דם הייתה גבוהה בקרב חולים עם כשל מערכתי בהשוואה לחולים ללא כשל מערכתי, ללא מובהקות סטטיסטית (p= 0.2). ההישרדות החציונית נמצאה נמוכה באופן מובהק בקבוצת החולים עם פצעי לחץ וכשל מערכתי (74 יום) בהשוואה לקבוצת החולים ללא פצעי לחץ שלקו בכשל מערכתי (258 יום) (0.01p=).

        דיון: אנמיה, קיהיון ומחלת פרקינסון משפיעות על הופעת פצעי לחץ, בעוד שמחלות מערכתיות כגון סוכרת, יתר לחץ דם ואירוע מוח משפיעות על כשל מערכתי. ההישרדות החציונית הממוצעת נמוכה באופן מובהק בחולים עם פצעי לחץ לעומת חולים ללא פצעי לחץ, ללא קשר לכשל מערכתי.

        מאי 2018

        אמיר הדני, גיל סוזין, ארז לנג, שי אפרתי
        עמ' 322-326

        טיפול בחמצן היפרברי ניתן כטיפול ראשוני וכטיפול משלים במגוון רחב של בעיות רפואיות אותן ניתן לסווג לשתי קבוצות של הוריות רפואיות: טיפול עיקרי בלחץ (לדוגמה תסחיפי אוויר ומחלת דקומפרסיה) וטיפול עיקרי בחמצן במינון גבוה (חמצן היפרברי). העלייה בכמות מולקולות החמצן החופשיות בזמן טיפול בתא לחץ, מאפשרת כוח פעפוע (דיפוזיה) גדול יותר אל הרקמה ועלייה משמעותית בכמות החמצן שמגיעה בסופו של דבר למיטוכונדריה בתא.

        ההוריות השכיחות קשורות לשימוש בחמצן היפרברי לטיפול בפצעים קשיי ריפוי. עם זאת, בסדרת מחקרים קליניים וטרום קליניים מהשנים האחרונות מודגם כי להעלאת כמות החמצן ברקמת מוח פגועה באמצעות טיפול בחמצן היפרברי, יש השפעה מיטיבה בהיבטים פזיולוגים רבים: העלאת הנירופלסטיות, שחזור תפקוד מיטוכונדרי, יצירת כלי דם חדשים עם שיפור בזילוח דם למוח מקומי ומערכתי, שינוי התנאים הסביבתיים הדרושים לשיקום הנירונים, הפחתת תגובות דלקתיות והגברת חילוף החומרים של המוח.

        ההשפעה המיטיבה היא באזורים בהם מתקיימת אי התאמה בין הפגיעה האנטומית והתפקודים המטבוליים של תאי המוח. ממחקרים מהשנים האחרונות מסתמן כי טיפול בחמצן היפרברי יכול למלא תפקיד משמעותי בתהליכי שיקום של המוח בחולים לאחר אירוע מוח, חולים הלוקים בהפרעות נירוקוגניטיביות לאחר חבלת ראש ובחולים מסוימים עם תסמונת כאב כרוני (פיברומיאלגיה). המחקרים החדשים מעלים תובנות חדשות לגבי תהליכי הריפוי והתפקוד של המוח ופותחים אפיקי מחקר נוספים.

        אפריל 2017

        מוסטפה יאסין, אברהם גרטי, אייל הלר, משה וייסברוט ודרור רובינסון
        עמ' 234-236

        מוסטפה יאסין, אברהם גרטי, אייל הלר, משה וייסברוט, דרור רובינסון

        המחלקה לאורתופדיה, בית חולים השרון מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        הערה: המאמר מוקדש לזכרו של ד"ר עוזי אשכנזי ז"ל, שהיה שותף לכתיבת המאמר.



        הקדמה: סוכרת היא מגיפה של המאה העשרים ואחת, כאשר בד בבד עם העלייה בתוחלת החיים, אחראית המחלה לקבוצה גדולה של מטופלים הסובלים מעיוותים קשים של כף הרגל בעקבות נירופתיה שמסוכרת ("סוכרתית"). פתרונות שגרתיים לעיוותים אלו בהפניה לניתוח כרוכים בסיבוכים קשים של רקמה רכה ונטייה לזיהומים. למניעת סבוכים אלו, פותחו בשנים האחרונות שיטות מלעוריות לתיקון עיוותי כף רגל המיועדות, בעיקר לאוכלוסיה שבה ניתוחי כף רגל פתוחים שגרתיים הם מסכני חיים.

        מטרות: במחקר זה מדווח על ניסיון בעשרים מטופלים עוקבים שנותחו לצורך תיקון עיוותים בכף רגל על רקע נירופתיה מסוכרת בגישה מלעורית.

        שיטות מחקר: בוצעה הערכה של סדרת מטופלים עוקבים שנותחו במחלקתנו בעקבות עיוות נירופתי של כף רגל על רקע סוכרת. מטופלים אלו הוערכו לפני הניתוח לפי שאלון קדמת כף רגל של ארגון מנתחי כף רגל וקרסול האמריקאי (AOFAS) וכן אם היה פצע לפי שאלוןLUMT . תועדו בנוסף באמצעות שאלון AOFAS סוג הניתוח, סיבוכים תוך ניתוחיים ובתר ניתוחיים, וכן תפקוד חצי שנה ושנה לאחר הניתוח.

        תוצאות: כל המטופלים נותחו באופן אמבולטורי, מטופל יחיד חזר לאשפוז בעקבות דמם מחתך ניתוחי, 12 ניתוחים כללו תיקון רקמה רכה בלבד, שמונה ניתוחים כללו תיקון רקמה רכה במשולב עם חיתוך עצם מלעורית. ציון AOFAS לקדמת כף רגל היה 7±48 בממוצע, השתפר ל-9±73 לאחר חצי שנה ונותר דומה כעבור שנה – 7±75. ציון LUMT במטופלים עם פצע (11 מ-20) פחת מ-4±22 בממוצע ל-1±2 כעבור שנה.

        מסקנות: שיטות מלעוריות לתיקון עיוותים של כף רגל מסוכרת, מאפשרות תיקון עיוותים כאלו במטופלים עם פצעים פתוחים, בתהליך שאינו כרוך באשפוז וכרוך בשיעור סבוכים נמוך.

        פברואר 2017

        מיכל בנקלר, אורי שולמן, יואב אברהמי, דוד מנדס, יואב ארוש, רון פישל, עמוס לויאב ודנה אגוזי
        עמ' 74-78

        מיכל בנקלר, אורי שולמן, יואב אברהמי, דוד מנדס, יואב ארוש, רון פישל, עמוס לויאב, דנה אגוזי

        המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי קפלן, רחובות

        הקדמה: זיהום פצע עמוק בעצם בית החזה (סטרנום) הוא סיבוך הרסני ומסכן חיים לאחר ניתוחים לתיקון או החלפת מסתם לב ומעקף שתל כלילי. בעוד ששכיחות זיהום פצע ניתוח נקי היא 2% בקירוב, השכיחות של זיהום פצע בעצם בית החזה גבוהה יותר בקרב חולי לב, לנוכח התחלואה שבה הם לוקים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ידע זה הוא משאב יקר בכל הקשור לטיפול האנטיביוטי המיטבי בחולים עם זיהום עמוק בעצם בית החזה, בעיקר בהתייחס למשך הטיפול הנדרש, זאת מאחר שהטיפול המיטבי טרם הוגדר, וחרף פעילותו המאומצת של המערך למניעת זיהומים נותרה שכיחותו יציבה.

        מטרות: מחקר זה מתרכז באיסוף נתונים מיקרוביולוגיים בפצעים עמוקים בעצם בית החזה, על מנת להתוות טיפול אנטיביוטי מוקדם ומכוון.

        שיטות: ניתוח (אנליזה) רטרוספקטיבי נערך במרכז הרפואי קפלן במהלך חמש השנים האחרונות (2014-2009) בקרב 48 מטופלים שפיתחו זיהום עמוק בעצם בית החזה, ועברו ניתוח הטרייה ושחזור באמצעות מתלה שריר הפקטורליס. נאספו נתונים מיקרוביולוגיים (תרביות דם, עצם בית החזה ופצע הניתוח), ובוצע סיווג לפי משך טיפול האנטיביוטי שקיבלו המטופלים.

        תוצאות: במחקר זה, בדומה לספרות הרווחת, נמצא כי סטפילוקוק הוא האורגניזם השכיח ביותר בתרביות הרקמה מזיהום פצע עמוק בעצם בית החזה. לעומת זאת, האורגניזם הגראם שלילי השכיח ביותר הוא פסידומונס וכל החיידקים הגראם שליליים יחדיו מהווים כ-50% מכלל התרביות. שלושה חיידקים מובילים נמצאו בתרביות הפצע והדם: סטפילוקוק, פסידומונס ואצינטובקטר. בנוסף, נמצא כי 40% מכלל תרביות הדם נבעו מהחיידקים שזיהמו את פצע הניתוח ו-30% מהחיידקים שבודדו מתרבית העצם בניתוח, בעוד ש-20% מהחיידקים שזיהמו את פצע הניתוח התפשטו לזרם הדם לעומת 13% מהאורגניזמים שבודדו מתרבית העצם בניתוח.

        מסקנות: על הטיפול האנטיביוטי האמפירי בזיהומים עמוקים בעצם בית החזה להיות רחב טווח ומתאים לטיפול באורגניזמים גראם חיוביים לצד אורגניזמים גראם שליליים. בנוסף, ניתן להתבסס באופן חלקי על תרביות פצע בעת החלטה לגבי טיפול אנטיביוטי ראשוני באלח דם. כמו כן, נראה כי טיפול אנטיביוטי בזיהום עצם בית החזה למשך שבועיים הוא טוב ומספק, לאחר הטרייה נרחבת של עצם בית החזה המזוהמת והגופים הזרים, ושחזור באמצעות השאת מתלה שריר בית החזה הגדול.

        יולי 2012

        רעיה מדר, נטלי מינץ, יעל דבורי ויגאל פלכט
        עמ'

        רעיה מדר1, נטלי מינץ1, יעל דבורי1, יגאל פלכט2,3

        1המחלקה לכירורגיית ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 2היחידה למחקר בסיעוד, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 3בית הספר למקצועות הבריאות הקהילתיים רקנאטי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

        ,

        לזיהומים בפצע ניתוח (Surgical Site Infections–SSI) יש הגדרה אחידה לילדים ומבוגרים: זיהום המתפתח תוך 30 יום ממועד ניתוח  אשר מערב חתך של ניתוח או רקמות עמוקות באזור שנותח. שיעורי SSI בקרב ילדים דומים לאלו של המבוגרים, אך גבוהים יותר בקרב ילודים.

        SSI הם תופעה ידועה בניתוחי ילדים אשר גורמים סבל למטופל, מאריכים את משך האשפוז, ולעיתים אף מחייבים אשפוזים נשנים והוצאות כספיות מיותרות. למרות השיפור שחל בשנים האחרונות בשיטות בקרת זיהומים ובגישות ניתוחיות, SSI נותרו גורם עיקרי לתחלואה ותמותה.

        המחוללים ל-SSI מגוונים, ועובדה זו מסבירה בחלקה את הקושי בטיפול ומניעת התופעה. גורמי הסיכון ל-SSI עשויים להיות קשורים למאפייני המטופל, כגון גיל צעיר, או להתערבות, כמו משך הניתוח, מידת הזיהום של חתך הניתוח וטכנולוגיות ניתוחיות. הסולמות שפותחו להערכת הסיכון של הפרט ל-SSI ותוקפו עבור המבוגרים, לא נבדקו למיטב ידיעתנו עבור ילדים.

        מניעת SSI מחייבת נקיטת צעדים בכל שלב של הטיפול בחולה – הן בילדים והן במבוגרים. פותחו הנחיות למניעת התופעה, אך עבור חלקם טרם נמצאה עדות מספקת במחקרים. כמו כן, לרוב אין בהנחיות אלו התייחסות לטיפול בילדים. כך, למרות שמתן אנטיביוטיקה מונע מהווה טיפול סטנדרטי במבוגרים, אין הסכמה ברורה לגבי מתן טיפול זה לילדים, וקיימת שונות רבה בטיפול אנטיביוטי מונע באוכלוסיית ילדים המועמדים לניתוח.

        לסיכום, יש צורך ביצירת מאגר נתוני SSI בקרב ילדים, בחקירה מעמיקה של גורמי הסיכון ובפיתוח הנחיות ברורות למניעת SSI באוכלוסייה זו.
         

        מרץ 2011

        ריימונד פרח, מאהר גנטוס וליאוניד קוגן
        עמ'

        ריימונד פרח1, מאהר גנטוס2, ליאוניד קוגן3

         

        1מחלקה פנימית ב', בית חולים רבקה זיו צפת ,הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, 2מחלקה אורתופדית, בית החולים האנגלי-נצרת, 3היחידה לכירורגיה פלסטית, בית חולים לגליל מערבי-נהרייה

         

        רקע מדעי: לאחרונה מיושמת שיטת הטיפול בוואקום בכל רחבי העולם ובמספר מחלקות בבתי חולים שונים בישראל. המטרה בעבודה זו היא לסקור את שיטת הטיפול ויתרונותיה בטיפול בפצעים במקומות שונים בגוף, במיוחד ברגליים, בקרב חולי סוכרת וחולים במחלות כלי דם היקפיים.

        שיטות העבודה: 43 מטופלים סווגו לשתי קבוצות. בקבוצה ראשונה טופלו החולים בשיטה המקובלת על ידי מתן אנטיביוטיקה, הטריות חוזרות וחבישות. בקבוצה שנייה, לאחר הטרייה בניתוח של הפצעים, ניתן הטיפול על ידי הרכבת מכשיר ואקום. בקבוצה שנייה קיבלו המטופלים בנוסף אנטיביוטיקה לפי הצורך. בשתי הקבוצות, לאחר שהפצעים הגיעו למצב 'הנקי', בוצעה סגירת הפצעים על ידי שתל עור או מתלה. נערכה השוואה בין שתי הקבוצות בנתונים הבאים: התקופה שמתחילת הטיפול עד סגירת הפצע, שיעור ההצלחה על שמירת הגף מקטיעה, מספר הטריות, ומשך האשפוז.

        תוצאות: הממצאים מעלים, כי מטופלים בוואקום מאושפזים פחות בהשוואה למטופלים באמצעים אחרים P=0.032. בקבוצה שטופלה בוואקום היה שיעור הקטיעות נמוך באופן משמעותי לעומת קבוצת הבקרה p<<0.001. נמצא הבדל משמעותי מאוד בממוצע ניתוחי הקטיעה, ונראה כי טיפול בוואקום מונע החמרה במצב הרגל המביאה לקטיעה. נמצא כי מטופלים בוואקום עברו פחות הטריות מתחילת הטיפול p<0.001. למרות המגמה המסתמנת, לא הוכח באופן סטטיסטי כי מטופלים בוואקום אכן נותחו פחות בהשוואה ליתר המטופלים p=0.480.
        מסקנות: תוצאות המחקר הנוכחי מעידות על יתרון לטיפול בוואקום בפצעים של חולי סוכרת בהשוואה לטיפולים סטנדרטיים אחרים. טיפול זה הפחית באופן משמעותי את קצב הקטיעות והאשפוזים הנשנים.
         

        אוקטובר 2008

        אפרים יאול
        עמ'

        אפרים יאול 

         

        מח' גריאטרית לסיעוד מורכב והיחידה לפצעי לחץ, בית-חולים שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

         

        פצעי לחץ ממשיכים להוות בעיה בריאותית לבני-אדם מוגבלים ומרותקים, ובעיקר לקשישים ונפגעי עמוד-שידרה. זוהי בעיה הקיימת בכל מיסגרות האישפוז השונות, בתי-חולים כלליים, בתי-אבות, מירפאות ובתים.

         

        מקומה של המניעה חשוב, מאחר שאת רוב הפצעים ניתן למנוע על-ידי העלאת המודעות והטמעתה מרגע שהחולה מתאשפז או מתחילת ריתוקו. המניעה יכולה לחסוך סבל רב לחולים ועלות אדירה למערכת הרפואית. ההשלכות הקשות של פצעי לחץ הן סיבוכי זיהומים כמקור כניסה לחיידקים פתוגניים, הארכת משך האישפוז, פגיעה בהחלמה התיפקודית והעלאת הסיכון לתמותה.

         

        הירידה באיכות-החיים של המטופל אף היא גדולה עקב תסמיני כאבים, אי-נוחות, הפרשות, ריח לא נעים, בדידות, דיכאון וסדר יום המוכתב מהטיפול. העלות של ריפוי פצע לחץ גדולה. לאחרונה דווח בארה"ב על עלייה בשיעור התביעות המשפטיות, עם הסדרים כספיים גדולים לטובת המטופלים, עקב כישלון למנוע פצע לחץ במהלך אישפוזם.

         

        אין ספק שעלותה של גישה ממוקדת מונעת נמוכה יותר מהתמקדות בטיפול בפצע קיים. המניעה מחייבת יחסי-גומלין בין מספר טיפולים, שרובם לא נבחנו במחקרים. לאחרונה נערכה סקירה שיטתית, שנבחנו בה כל המחקרים האקראיים המבוקרים ((RCTs שבוצעו בהתערבויות הקיימות. ההתערבות שנבדקו היו: אביזרים למניעת לחץ, שינוי תנוחה, תירגול למניעת חוסר שליטה על סוגר השתן, העשרת התזונה למניעת תת-תזונה ושימון העור. המלצות הסקירה מופיעות בכל התערבות.

         

        לסיכום, דרושה ראייה מערכתית שמרכז תפיסתה הוא כי "הפצע אינו מנותק מהחולה". הטיפול המונע מהווה חלק מגישה מערכתית הרואה את הפצע כחלק מסיבות רבות-גורמים, המחייבות טיפול רב-מקצועי. המניעה היא, אם כן, הנדבך הראשון בטיפול בפצע.

        אפריל 2008

        הדס גיפס, יהודה היס
        עמ'

        הדס גיפס, יהודה היס

         

        המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף-הרופא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        הערכת כיוון וטווח ירי על סמך מאפייני פצעי ירי מחייבת הכשרה תיאורטית או מעשית בבליסטיקה סופית. רופאים קליניים המתמחים בטראומה, נירוכירורגיה וכירורגיה, נדרשים לעיתים לקבוע כיווני ירי בפצועים, ללא ידע מוקדם או ניסיון בתחום. בנפגעי ראש שלא מתו מוות מיידי ומתאשפזים בבתי חולים, מופיעים ברשומות הרפואיות תיאורים של פצעי ירי וקביעה לגבי כיווני ירי. בבדיקות השוואתיות שנערכו במרכזים רפואיים שונים בעולם, נמצאו הבדלים משמעותיים בין הנתונים מרשומות רפואיות של קורבנות ירי בראש, לבין קביעת כיווני מעבר קליע מתוך תוצאות נתיחות רפואיות-משפטיות.

         

        המאמר נועד להצביע על סתירות אפשריות בין הערכות פצעי ירי על-ידי רופאים קליניים בישראל שאינם בקיאים בבליסטיקה לבין תוצאות נתיחות או בדיקת הרשומות הרפואיות על-ידי רופא משפטי, ולספק כלים בסיסיים לתיעוד מדויק יותר של נזקים מירי על-ידי הרופאים המטפלים.

         

        מובאות בזאת שלוש פרשות נפגעי ירי בראש שטופלו במרכזים רפואיים. בשתיים מתוכן בוצעה נתיחה ובשלישית בוצעה הערכה מחדש על-פי הרשומה הרפואית.

         

        רופאים קליניים נוטים לעיתים לבסס את קביעתם לגבי כיווני ירי על-סמך גודל הפצעים בלבד, מבלי להתחשב במאפיינים אחרים, כגון טווח הירי, סימני ירי משניים ועוד. אי-דיוק בקביעת כיוון וטווח ירי עשוי להיות הרה גורל, ובעל השלכות רגשיות ומשפטיות מרחיקות לכת.

         

        לסיכום, מומלץ לרופאים קליניים להימנע מקביעת כיווני ירי וטווח ירי בהיעדר ניסיון וידע מוקדם בנושא, ובמידת הצורך לפנות לשם כך לרופאים משפטיים הבקיאים ברזי הבליסטיקה.

        מרץ 2007

        דוד לבל1, יאיר גורצק1, מאיר ניסקה3, טיבריו כץ1, דן עטר1, יורם עציון2
        עמ'

        דוד לבל1, יאיר גורצק1, מאיר ניסקה3, טיבריו כץ1, דן עטר1, יורם עציון2

        1המח' לכירורגיה אורתופדית, 2מח' פנימית ה', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, 3המח' לכירורגיה אורתופדית, בית-החולים מאיר, כפר-סבא

        כיב כרוני בגף תחתון הוא סיבוך נפוץ בקרב חולי סוכרת. להיווצרות הכיב אחראיים מספר גורמים החוברים יחדיו, ביניהם מתח חמצן נמוך בסביבת הכיב כתוצאה מאספקת דם לקויה. טיפול בחמצן בלחץ גבוה (חמצן היפרברי) נועד להעלות את מתח החמצן בסביבת הכיב על-ידי העלאת רמת החמצן המומס בדם. בעוד שלטיפולים המקובלים בכיב שמסוכרת הוכח צידוק מדעי, הרי שהסיבות לטיפול בחמצן היפרברי התבססו בעיקר על היגיון פיזיולוגי ומעט על ידע מדעי מוצק. בשנים האחרונות החלו להתפרסם תוצאות של עבודות התומכות בשיטת טיפול זו לריפוי כיבים בקרב חולי סוכרת.

        בסקירה זו מסוכמות תוצאות העבודות שבהן ניתן טיפול בחמצן היפרברי כטיפול לכיב שמסוכרת. מתוך עשרות פירסומים בספרות המדעית מצאנו חמש עבודות מדעיות שבהן נשמרו עקרונות מדעיים מקובלים. למרות פגמים מתודולוגיים בחלק מהעבודות ואוכלוסיית מחקר קטנה בגודלה שאיפיינה את כל העבודות, ניתן להצביע על מגמה בכל הקשור לטיפול בחמצן היפרברי בכיבים כרוניים בקרב חולי סוכרת.

        לסיכום, קיים בסיס להנחה שטיפול בחמצן היפרברי מפחית את הצורך בקטיעת גפיים בקרב חולי סוכרת עם כיבים כרוניים בגפיים התחתונים. הטיפול בחמצן היפרברי מזרז ריפוי פצע כרוני. כיום קיים מיעוט עבודות המאששות מסקנות אלו. נדרש מחקר איכותי על אוכלוסיית חולים גדולה יותר על-מנת לגבש מסקנות ברורות בדבר עלויות הטיפול וההשפעה על קצב ריפוי הפצע.

        דצמבר 2003

        עזיז שופאני ורפאל סמואלוב
        עמ'

        עזיז שופאני, רפאל סמואלוב

         

        היח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי העמק, עפולה

         

        סגירת פצעי על-ידי הפעלת לחץ שלילי - Vacuum Assisted Closure (VAC) - היא שיטה שנועדה לטיפול בפצעים באמצעות לחץ שלילי. הלחץ השלילי מופעל בצורה מבוקרת באמצעות משאבה מיוחדת, ומפוזר בפצע בצורה שווה ואחידה באמצעות ספוג מיוחד המכסה את הפצע. השיטה מתאימה לטיפול במיכלול נרחב של פצעים קשים לריפוי, כולל פצעי לחץ, פצעים על רקע סוכרת, אי-ספיקת ורידים, הקרנות וכן פצעים לאחר חבלות וניתוחים.

        בעבודות קליניות רבות דווח על הצלחת השיטה בסגירת פצעים קשיי ריפוי, הן כשיטה עצמונית והן להכנת הפצעים לסגירה בניתוח. כמו-כן, בניסויי מעבדה הודגמו עלייה משמעותית במתן החמצן וזירוז תהליך הצמיחה של ריקמת הגירעון בפצע בעקבות הטיפול.

        השיטה אינה מומלצת בחולים עם ממאירות, וכן בנוכחות תהליך זיהומי בעצמות שלא טופל, רקמות עם נמק באיברים או בחללי הגוף. תשומת-לב מיוחדת נדרשת ביישומה של שיטת טיפול זו בקרב חולים הנוטלים תרופות נוגדות-קרישה או לוקים בדימום חד בפצע. בסקירה להלן מדווח על שיטת הטיפול, ההוריות ליישומה, השפעות-הלוואי, הסיבוכים והוריות-הנגד.
         

        אריה אלדד ותומר צור
        עמ'

        אריה אלדד, תומר צור

         

        המח' לכירורגיה פלסטית והיח' לכוויות, בית החולים האוניברסיטאי של הדסה עין-כרם, ירושלים

         

        פצעים קשים לריפוי מהווים מעמסה טיפולית כבירה ומחייבים השקעת משאבים רבים. למרות ההתקדמות בהבנתנו את הביולוגיה של פצעים קשים לריפוי ופיתוחן של דרכי טיפול חדשות, אין טיפול אחד המתאים לכל סוגי הפצעים ולכל החולים.

        גורמים רבים - מקומיים ומערכתיים - מפריעים לתהליך הריפוי. הטיפול הקיים היום כולל הטרייה debridement)) בשיטות שונות, חבישות אוטמות הידרוקולואידיות, הסתייעות במרכיבי גדילה, חמצן בלחץ גבוה, תחליפי עור מהונדסים ועוד.

        בעשור האחרון גובר והולך הטיפול בחבישת לחץ שלילי ( Vacuum Assisted Closure System- VAC) בחולים עם פצעים קשים לריפוי מגורמים שונים, כגון סוכרת, מחלות ורידים ופצעי לחץ. מניסיוננו, הודגמו תוצאות טובות בטיפול בפצעים על רקע סוכרת ואי-ספיקת ורידים, ותוצאות פחותות הודגמו בטיפול בפצעי לחץ. תוצאות מבטיחות הודגמו גם בפציעות חדות, ובעקבות זאת פחת הצורך בשיחזורים מיקרו-ואסקולריים, מחקרים פרוספקטיביים לבחינת יעילות ועלות הטיפול בהשוואה לשיטות אחרות אינם הכרחיים לצורך יישום נרחב ומושכל של השיטה.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303