תוצאת חיפוש

הבינה המלאכותית פרצה לחיינו באחת בשנים האחרונות. אנו פוגשים בה בכל תחומי החיים, כמו גם בתחום הרפואה. יש שני תחומים שאליהם מתייחס המאמר מבחינת אתיקה רפואית: האחד הוא הרפואה מבוססת מגה-דאטה והשני הצ'אטבוט או ChatGPT. שני תחומים אלו פועלים באופן בסיסי בשלושה שלבים: איסוף נתונים, בניית לוגריתם והסקת מסקנות ודרך פעולה. בשלב איסוף הנתונים, אל לנו הרופאים לשכוח לשמר את האוטונומיה והסודיות הרפואית של המטופל. למרות כל הטכנולוגיה והחידושים, בסופו של דבר, הרופא מקבל החלטות בשיתוף המטופל, ושיקול הדעת בקביעת האבחנה והטיפול נתון עדיין בידי הרופא. בתחום המחקר בסקירת חומרים וכתיבת המאמרים, כאשר נעזרים בבינה המלאכותית, יש לנקוט משנה זהירות וביקורתיות, מאחר שהתוצאות המתקבלות בעת השימוש בבינה מלאכותית עלולות להטעות את הרופאים המטפלים.  

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

ערן דולב

החוג למדעי ההתנהגות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

יחסי האמון בין רופא לחולה מושתתים, בין ביתר, על הידיעה הברורה כי הרופא מחויב בשמירת סודו של החולה. ליחסי אמון אלה חשיבות מרובה: הם מביאים לשיתוף פעולה מלא בין החולה לבין הרופא ולכך שהחוןה מספר לרופא לא רק סיפור שהוא אמת, אלא אף את כל האמת. מערכת יחסים כזאת מביאה בסופו של דבר לסיכויים גבוהים יותר לאיבחון מחלתו של החולה. עקב כך זוכה החולה לקבל את הטיפול הנאות מוקדם, עובדה אשר במקרים רבים אף מהווה גורם משמעותי בהצלחת הטיפול. המידע הרפואי על אודות חולה פלוני הוא במקרים רבים חלק מאורחות חייו, מהרגליו האישיים, מפרטיותו. לכל אדם באשר הוא יש זכות לפרטיות.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

רחל ווילף-מירון (1), פביאן סיקרון (2), שרהלי גלסר (2), ויטה בראל ז"ל (2), אבי ישראל (3)

(1) מערך איכות ברפואה, מכבי שירותי בריאות, היח' לחקר שירותי בריאות, מכון גרטנר, (3) הסתדרות מדיצינית הדסה

נושא חיסיון הטיפול הרפואי במתבגרים אינו מוסדר די הצורך בחוק הישראלי, למרות חשיבותו הקלינית. המטרה במאמר להלן היא לדון באיזון אפשרי בין צורכי המתבגרים, גישת הקהילה הרפואית והעשייה הרפואית היומיומית, ולקדם חקיקה שתאפשר לצוות הרפואי לטפל במתבגרים, בנסיבות מסוימות גם ללא הסכמת ההורים.

תקשורת יעילה בין מטפל מקצועי למתבגר תלויה באמון מצד המתבגר שהדברים הנאמרים אינם נמסרים לצד שלישי, כולל ההורים. החוק בישראל אינו מאפשר לקטינים לתת את הסכמתם לטיפול, פרט למספר מצבים החורגים מכלל זה, כגון הפסקת הריון, אישפוז בגין הערכה או טיפול פסיכיאטרי ובדיקה לאיבחון נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV). בנוסף, לעתים קרובות מעדיף הצוות הרפואי שלא לטפל במתבגר ללא הסכמת הוריו, גם כשהחוק מאפשר זאת. רוב הרופאים ככל הנראה אינם מכירים היטב את החוק המאפשר לקטין מתן הסכמה עצמאית לטיפול בנסיבות אלו.

משרד הבריאות אימץ פרשנות משפטית, שלפיה פעילות רפואית הקשורה להתנהגות של קטין ש"דרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה", אינה מחייבת ידיעה או הסכמה של הוריו.

בהסתמך על פרשנות זו, המליצו החברה הישראלית לבריאות המתבגר וגופים אחרים הקשורים לבריאות המתבגר, כי טיפול בנושאים רגישים, המחייבים שמירה על פרטיות, יסופק לקטין ללא ידיעת ההורים וללא צורך בהסכמתם, אם קטינים אחרים בגילו נוהגים לפנות לבדם לקבל ייעוץ רפואי מסוג זה. הסדר זה אינו חד-משמעי ואינו מספק מענה שלם לצורכי הצוות הרפואי המטפל במתבגרים. לכן, דרושה חקיקה ברורה ועדכנית, על-מנת להבהיר באופן חד-משמעי את המצב החוקי ולהגביר את המודעות בנושא זה.
 

יובל מלמד, זהבה סולומון ומוטי ברק

שמירת סודיות רפואית היא נושא מורכב המעסיק מטפלים ומטופלים כאחד. התפיסה המסורתית בנושא היא ששמירת סודיות רפואית מהווה אינטרס לפרט, בניגוד לרצון הציבור לקבל מידע – בייחוד בנושאים בם קיימת אפשרות של סיכון.

המטפל המייצג את המטופל, אך גם את הציבור, שייך לשני העולמות ופועל בהתאם לחוקים ולתקנות הקיימים.

במאמר זה מדווח על 6 אירועים בהם הועבר מידע רפואי לצבא על-ידי המטופל עצמו. מן הצורך לשקול לתת למטפל אפשרות להחליט בנושא על-פי שיקול דעתו, בנוסף לחוקים ותקנות שייקבעו.

Between "Transparent Room" and "Sealed Room:" Professional Confidentiality and Therapeutic Judgement

Yuval Melamed, Ami Levy, Henry Szor

Abarbanel Mental Health Center, Bat Yam and Shalvata Mental Health Center, Hod HaSharon

Patients and therapists are concerned with the complexities of protecting medical confidentiality. The traditional perception of protection of patient confidentiality is that the individual's interest in protecting his confidentiality may conflict with the public's need for information, especially in cases involving possible danger. In fulfilling his dual role of representing both the patient and the public, the therapist acts according to existing laws and regulations. We describe 3 cases in which refraining from providing the Army with information in accordance with the law was recognized in retrospect as having caused the patient suffering, and even danger. It is recommended that the therapist's judgement be considered in addition to other legal criteria for determining whether or not to protect patient confidentiality.