• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יוני 2022

        דלאל נאסר-סמעאן, גרייס יונס, ניר חייא, עופר לביא, יורם אברהמוב
        עמ' 342-348
        הקדמה: תיקון צניחה מתקדמת של אברי האגן כולל לעיתים קרובות כריתת רחם לדנית (נרתיקית) ובנוסף קיבוע של כיפת הלדן לעומק האגן בגישה לדנית כדי למנוע צניחה חוזרת שלה. העוגנים שאליהם ניתן לקבע את כיפת הלדן עשויים להיות בין היתר הרצועות האוטרוסקרליות או הרצועות הסקרוספינליות. 

        מטרות: השוואת תוצאות קיבוע סקרוספינלי לעומת קיבוע אוטרוסקרלי גבוה של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית כטיפול בצניחת אברי האגן.

        שיטות מחקר: זהו מחקר רטרוספקטיבי שכלל איסוף נתונים מתיקים רפואיים של מטופלות אשר נותחו במחלקתינו בין השנים  2017-2006 לתקופת מעקב של עד שנה לאחר הניתוח. נאספו נתונים דמוגרפיים כגון: גיל, מספר לידות, רקע רפואי, ניתוחים בעבר, תרופות קבועות, עישון, שנים של אל-וסת ושימוש בתכשירים אסטרוגניים ללדן. בנוסף תועדו תסמינים המיוחסים לצניחת אברי האגן, וכן תסמינים הקשורים במערכות השתן והעיכול תוך שימוש בשאלוני איכות חיים מתוקפים שמולאו על ידי המטופלות באופן שגרתי לפני ולאחר הניתוח (PFDI= Pelvic Floor Distress Inventory). בנוסף נאספו נתונים אודות שיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בשתי טכניקות הניתוח כולל זיהומים, חום, משך האשפוז, אשפוזים חוזרים, הערכת אובדן דם, צורך בעירוי דם, וכן סיבוכים במערכת השתן ובמערכת העיכול.  

        תוצאות: נכללו 164 מטופלות אשר תאמו לקרטיריוני ההכללה של המחקר, מתוכן 118 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועות האוטרוסקרליות ו-46 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועה הסקרוספינלית. הנתונים הדמוגרפיים והקליניים היו באופן כללי דומים בשתי הקבוצות. שיעור היארעות סיבוכים בתר-ניתוחיים היה נמוך משמעותית בקבוצת הקיבוע הסקרוספינלי בהשוואה לקבוצת הקיבוע האוטרוסקרלי 17.8%) לעומת 39.3%, P = 0.01). שיעור חזרת צניחה בינונית-מתקדמת של אברי האגן היה דומה בשתי הקבוצות (33.3%-35.8%). לא נצפו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות בשיעור תסמינים במערכת השתן או העיכול לאחר הניתוח.

        מסקנות: קיבוע סקרוספינלי של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית נמצא כרוך בשיעור נמוך יותר של סיבוכים בתר-ניתוחיים בהשוואה לקיבוע אוטרוסקרלי. עם זאת, שיעורי חזרת הצניחה והיארעות תסמינים במערכת השתן והעיכול במעקב לטווח בינוני נמצאו דומים בשתי הקבוצות.

        סיכום: לפי תוצאות המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע עליונות ברורה לאחת מטכניקות הניתוח, אם כי נראה ששתיהן כרוכות בשיעורי הצלחה סבירים ובשיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים נמוך למדי.

         

        ספטמבר 2021

        דב אנגלשטיין
        עמ' 556-558
        אנו מצויים בשלהי שנה קשה של מגיפה עולמית, "שנת הקורונה", על שם נגיף מסוג Corona-virus ובשמו המדעי COVID-19. כולנו היינו מעורבים בהיבטים השונים של פנדמיה זו, הן כצוותים רפואיים והן כאזרחים מהשורה ובעלי משפחות. על אף העומסים הגופניים והנפשיים שחווינו כולנו, מצאנו זמן וכוח גם לעשיה אקדמית. גיליון מיוחד זה של "הרפואה", המוקדש למקצוע הכירורגיה האורולוגית בארצנו הוא אחת ההוכחות לכך. לא אכחד, אני גאה ביותר על כך. בגיליון זה שמונה מאמרים מקוריים וארבעה מאמרי סקירה

        מאי 2020

        אריאל אהרוני, אברהם אגרנט, מרדכי בן דוד
        עמ' 352-354

        הקדמה: ניתוח סקרוקולפופקסיה (Sacrocolpopexy), הוא מהניתוחים היעילים ביותר לתיקון צניחת הרחם והלדן (נרתיק). הוא תואר במקור כניתוח בטני, אך הוכח כאפשרי גם בגישה לפרוסקופית. בגישה זו, לרוב, הניתוח אורך זמן רב ומחייב מיומנות רבה. בשנת 2011, הצגנו טכניקה ניתוחית בגישה כפולה, לפרוסקופית ולדנית, אשר שילבה את הנוחות של הטכניקה הלדנית עם היתרונות של לפרוסקופיה. מטרתנו, בעבודה זו, להעריך את היעילות של הגישה הכפולה בהשוואה לסקרופולפופקסיה (סק"פ) לפרוסקופית.

        שיטות: השווינו את היעילות ואת התוצאות קצרות הטווח של 68 חולות שעברו את הניתוח בגישה הכפולה לזה של 28 מנותחות שעברו סק"פ לפרוסקופית. המחקר היה רטרוספקטיבי וכלל סקירה של רשומות החולות. בהמשך, בדקנו 11 מתוך 28 החולות שעברו סק"פ לפרוסקופית (39%), 7-3 שנים לאחר הניתוח, ו -40 מתוך 68 מנותחות הגישה הכפולה (59%), 5-1 שנים לאחר הניתוח.

        תוצאות: התוצאות קצרות הטווח של הניתוח הכפול הראו כי הוא היה מהיר יותר, ללא עלייה בשיעור הסיבוכים. התוצאות ארוכות הטווח של המטופלות הזמינות העלו, כי שיעור הריפוי הסובייקטיבי היה 73% עבור מנותחות סק"פ לפרוסקופית ו-87% עבור ניתוח בגישה הכפולה. מבחינה אובייקטיבית, הודגמה צניחת לדן מסוימת ל-82% ממנותחות הסק"פ הלפרוסקופית, בעיקר ציסטוצלה או רקטוצלה דרגה 1 או 2, אך רק ל-30% ממנותחות הגישה הכפולה הייתה צניחה כזו. לא הודגמו ארוזיה או חשיפה של הרשת בכל אחת מהקבוצות.

        מסקנות: הניתוח הכפול שילב את הנוחות והדיוק של ניתוח לדני עם היתרונות לחולה מגישה לפרוסקופית. הוא גם איפשר גישה נוחה להוספת פרוצדורות נרתיקיות נוספות ששיפרו את התוצאות הכירורגיות, או מילאו את רצונן של המטופלות.

        ספטמבר 2014

        סוזנה מוסטפא, מונא מוסטפא, יחיאל בורק, עווד ח'מאיסי ניבאל, מיכאל דויטש וליאור לבנשטיין
        עמ'

        סוזנה מוסטפא, מונא מוסטפא, יחיאל בורק, עווד ח'מאיסי ניבאל, מיכאל דויטש, ליאור לבנשטיין

        מחלקת נשים ויולדות, הקריה רפואית רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

        הקדמה: שכיחות הניתוחים לתיקון צניחה של אברי האגן נמצאת במגמת עלייה. ההערכה היא, שאחת מכול שלוש נשים שעברו ניתוח יידרשו לניתוח נשנה בפרק זמן של עד חמש שנים. מבין הסיבות המיוחסות להישנות הצניחה ניתן לכלול הוריה של ניתוח לא מתאים או לחלופין כשל בגישת הניתוח. ניתוח סקרוקולפופקסי תואר לראשונה לפני כ-55 שנים. על מנת לבצע את הניתוח בגישה לפרוסקופית נדרשת מיומנות כירורגית גבוהה. לאחרונה הוכנס ליישום הרובוט בניתוחים גינקולוגיים.

        המטרה במחקר: דיווח על ניסיוננו בביצוע ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט.

        שיטות המחקר: איסוף נתונים רטרוספקטיבי אודות 100 נשים ראשונות שעברו במוסדנו ניתוח סקרוקולפופקסי בסיוע רובוט. נתונים דמוגרפיים, אנמנזה רפואית, משך זמן הניתוח/איבוד דם במהלך הניתוח, סיבוכים במהלך הניתוח ובתקופת ההחלמה בפרק זמן קצר שלאחר הניתוח נאספו מגיליון המטופלות.

        תוצאות: גיל ממוצע 60 שנה (77-45 שנים). משך ממוצע של זמן הניתוח היה 177 דקות (טווח של 299-114 דקות), וכמות דם ממוצעת מוערכת במהלך הניתוח הייתה 41 מ"ל (טווח פחות מ-300-25 מ"ל).  שיעור כלל הסיבוכים במהלך הניתוחים היה 4% ותקופת האשפוז לאחר הניתוח נמשכה בממוצע יממה אחת (טווח 6-1 ימים). 

        לסיכום: ניסיוננו אודות 100 ניתוחים ראשונים לתיקון צניחה של דפנות הלדן בסיוע רובוט, מעיד על כך שניתוח סקרוקולפופקסי הוא בעל שיעור סיבוכים וכמות דימום נמוכים יחסית, ואף משך האשפוז לאחר הניתוח קצר יחסית. לצורך הערכה של יעילות השיטה נדרש מעקב ארוך טווח אחר המטופלות.

        אפריל 2005

        צבי צוקרמן, ילנה רוסליק וראול אורביטו
        עמ'

        צבי צוקרמן, ילנה רוסליק, ראול אורביטו,

         

        המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה 

        המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבחון ולהשוות את יעילות הטיפול בוואגיניסמוס, המסתמך על התאמה (Modification) של שיטת Master ו-Johnson לשיטה המשלבת תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg 

        שישים מטופלות הלוקות בוואגיניסמוס סווגו באופן פרוספקטיבי ואקראי לאחת משני צורות הטיפול הבאות: קבוצת בקרה (30 מטופלות) – טיפול בהתאמה של שיטתMaster  ו-Johnson, המבוססת על הפחתת הרגישות (Desensitization) תוך הפעלת גירויים אמיתיים על-ידי החדרת מרחיבים לדניים בסדר גודל עולה וטיפול התנהגותי פעיל במישלב עם מרכיבים פסיכודינמיים. קבוצת המחקר (30 מטופלות) - טיפול התנהגותי פעיל תוך כדי תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg. טיפול המבוסס על האבחנה שבגוף הבריא פועלים כל שרירי הטבעת בעת ובעונה אחת, ושהפעלה נשנית של סוגרים תקינים תגרור במשך הזמן את הסוגר החלש לפעולה תקינה. הצלחה בטיפול הוגדרה כדיווח של הזוג על הצלחה בקיום יחסי-מין מלאים או החדרת מרחיב 6.

         

        בתום סידרת המיפגשים הטיפוליים, דיווחו כל המטופלות על הצלחה בקיום יחסי-מין. ממוצע מספר הפגישות הטיפוליות היה קטן משמעותית (P<0.001) בקבוצת המחקר (1.4+4.9) לעומת קבוצת הבקרה (3.5+7.4). בעוד ששיעור הנשים שנזקקו לסידרה של עד 5 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). כמו-כן, שיעור הנשים שנזקקו לסידרה של מעל 10 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת הבקרה לעומת קבוצת המחקר (P<0.05).

         

        לסיכום, טיפול בוואגיניסמוס המבוסס על תרגילי ההרפיה לפי שיטת Paula Garburg הוא פשוט, בטוח, ומאוד יעיל בהשוואה לטיפולים המסורתיים המבוססים על שיטתMaster  ו-Johnson.

        ינואר 1998

        יהודית רניאל, יהודה טייכנר וצבי פרידמן
        עמ'

        Progression of Diabetic Retinopathy after Cataract Extraction

         

        Y. Raniel, Y. Teichner, Z. Friedman

         

        Annette and Aron Rozin Dept. of Ophthalmology, Bnai-Zion Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

         

        A prospective study of the effect of cataract extraction with intraocular lens implantation on the course of diabetic retinopathy (DR) in 44 patients (59 eyes) was carried out. It showed that in the 1-3 years following surgery, there was progression of DR (including development of newly formed retinopathy) in 35% of the patients (28.8% of eyes). Progression was more marked in patients with pre-operative bilateral DR compared to those without bilateral DR (77% and 16% respectively). Insulin dependence did not play a role in progression. Final visual acuity was better in patients without pre-operative DR, as well as in eyes without progressive retinopathy.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303