זאב קפלן, חגית כהן, מיכאל מטר, אליעזר ויצטום
המרכז לבריאות הנפש באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, חטיבה פסיכיאטרית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
תוכנית ההינתקות מרצועת עזה שאושרה על-ידי ממשלת ישראל ביוני 2004 ובעקבותיה פינוייה של אוכלוסייה, שלא מרצונה, מאזור גיאוגרפי שלם, עומדת במוקד הדיון הציבורי בישראל, כאשר היא מעוררת חילוקי דעות קוטביים בטיעונים לאומיים ערכיים, פוליטיים, מדיניים וביטחוניים.
על-מנת להיערך למתן הסיוע בהתמודדות עם תגובות נפשיות אפשריות בעקבות פינוי האוכלוסייה, ועל-מנת להעניק מיסגרות תמיכה, ליווי וטיפול מתאימות ברמה הפרטנית-משפחתית, מתארגנים שירותי בריאות הנפש הלאומיים ומנסים לגבש תוכנית התערבות כוללנית, תוך הסתמכות על הלקחים שנלמדו בעת פינוי האוכלוסייה מימית ופיתחת רפיח באפריל 1982.
מהידוע לנו מסקירת הסיפרות בנושא, לא קיים דגם טיפולי ייעודי המאפשר להתמודד עם אבל וביטויים טראומטיים אפשריים של אוכלוסיות בפינוי שכזה. מניתוח ההבדלים בין טראומת מלחמה וטראומה מהגירה כפויה של אוכלוסייה אנו מציעים דגם מותאם וייעודי להתערבות נפשית במשברים אפשריים בעת הפינוי הכפוי הצפוי של אוכלוסייה בישראל.
הדגם המוצע - הדגם המוצע על ידינו הוא תמונת ראי של הדגם המוכר לטיפול בטראומה שבמהלך לחימה. אנו סבורים כי ריחוק מזירת האירוע, בניגוד לעקרון הקרבה, השהיית ההתערבות כנגד עקרון המידיות וציפייה להשלמה ופרידה מהמציאות הקודמת, תוך הפניית כלל המשאבים לבניית חיים חדשים - בניגוד לציפייה לשוב לתיפקוד בשדה הקרב - הם עקרונות מותאמים יותר לאופי האירוע.
אנו סבורים, כי דגם זה מבטיח תוצאות התערבות טובות יותר הן לטווח הקצר והן למניעת סיבוכים ותוצאות שליליות ארוכות-טווח לאוכלוסייה זו.