תוצאת חיפוש

רקע: המתת חסד היא אחד הנושאים השנויים במחלוקת, שכן מדובר בשאלה בעלת אופי מוסרי, דתי, חברתי ומשפטי.

מטרה: לבחון עמדות של רופאים בנוגע להמתת חסד ומהם משתני הרקע (דמוגרפיים ותעסוקתיים) הקשורים לעמדות אלו.

שיטה: 131 רופאים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי "ברזילי" מילאו שאלון סגור שבחן את עמדותיהם כלפי המתת חסד.

תוצאות: רוב הרופאים נתקלו בחולים סופניים במסגרת העבודה או בחייהם האישיים. שיעור של 62% הסכימו כי לאדם יש זכות להחליט אם לזרז את מותו, 56% סברו כי עליהם לקבל את בקשת חולה למנוע/להפסיק טיפול משמר חיים, 53% הסכימו כי יש לאפשר המתת חסד לרוצים בכך, לעומתם הסכימו 18% כי בכל מצב, על רופאים לשמר את חיי החולה, גם אם הוא מבקש לזרז את מותו. רק מחצית מהרופאים בקיאים בחוק החולה הנוטה למות, 41% כלל לא ידעו אם קיים נוהל DNR (Do Not Resuscitate) במחלקתם. שיעור של 40% מהרופאים עמדו בפני הדילמה אם להורות על DNR. לרופאים מומחים/מתמחים במקצועות פנימיים עמדות חיוביות יותר כלפי המתת חסד ביחס לשאר המקצועות. בנוסף, ככל שהרופא ותיק יותר, חילוני יותר וככל שנתקל יותר בחולים סופניים עמדותיו כלפי המתת חסד חיוביות יותר.

דיון: ככלל, העמדות כלפי המתת חסד די חיוביות, אם כי התמונה מורכבת, ומבטאת את הדילמה של הרופאים שמחד גיסא נשבעו להגן על ערך החיים, ומאידך גיסא מעוניינים להקל על סבלו של המטופל ולכבד את האוטונומיה שלו. לנוכח הממצאים, מומלץ להעלות את הנושא מחדש על סדר היום הציבורי, לעדכן את החוק בכל הקשור להנחיות מקדימות ולהביאו למודעות של הציבור והקהילה הרפואית, יש לחדד את נוהל DNR וליידע את הרופאים בדבר קיומו. מומלץ לדון בנושא ובהשלכותיו כבר בלימודי הרפואה ולהעמיק בו במהלך ההתמחות.

בינואר 2018 ערכה יו"ר הלשכה לאתיקה של הר"י סקר עמדות אתיות של הרופאים במדינת ישראל.

התפיסות האתיות רפואיות משתנות עם הזמן וחשוב היה לדעת מה חושבים הרופאים. חלק מהשאלות מתייחסות לדילמות יומיומיות עבור חלק מהרופאים וחלק מהשאלות תיאורטיות יותר. אין ספק כי רפואה ואתיקה שזורים זה בזה וכולנו מתרגלים חשיבה אתית על בסיס יומי. שיקולי תועלת מול נזק אפשרי הם לחם חוקינו. דיונים של טובת הכלל, קופות החולים, בית החולים וטובת המטופל האישי אשר בו אנו מטפלים מעסיקים אותנו.

במסמך מפורסמים מימצאי הדו"ח בעקבות המחוייבות של יו"ר הלשכה לאתיקה של הר"י לידע את רופאי מדינת ישראל בעמדות שהביעו בשנת 2018, ולהביע תודה לכל המשיבים לסקר, בתקווה שכשנפיצו שוב בעוד מספר שנים רופאים נוספים יביעו את עמדותיהם האתיות.

אברהם שטינברג

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

יחיאל מ' בר-אילן

המח' לרפואה פנימית ב', בית-חולים מאיר, והחוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נסקרים המקורות ההלכתיים בני זמננו בנושא סוגיית הטיפול הרפואי בסוף החיים. מוצעים תריסר עקרונות מנחים המבטאים את גישת ההלכה האורתודוקסית בנושא.

במאמר נבחנת הצעת החוק של 'החולה הנוטה למות' מטעם ועדת שטיינברג לנוכח הרקע ההלכתי ומתוך ביקורת אתית הומניסטית. היהדות האורתודוקסית רואה בחיי אדם ערך כמעט עליון, שהוא שני אך ורק לערך הציות לרצון האל המתגלם בהלכה ופסקיה. לא שיקולים כלכליים וגם לא שיקולים של איכות-חיים, אלא מניעת סבל בלבד היא סיבה לפעול לקיצור חיים, כל עוד אין הפעולה נופלת בגדרי האיסור ההלכתי כנגד קיצור חיים במעשה פעיל וישיר.

נטען, כי האתגר הערכי הוא ליצור שיח אתי בין החוק הפוזיטיבי המעמיד את רצון האל המתגלם בהלכה האורתודוקסית לבין אתיקה נטורליסטית, שהיא רציונלית, אוניברסלית ושוויונית.

ייבוא מהלכים מתחום החוק הפוזיטיבי, כגון המושג ההלכתי של הערמה, יכול להפרות את הדיון תוך הצעת רעיונות מקוריים, כגון הסתייעות במכונות הנשמה עם שעוני עצר. מאידך, לוליינות טכנולוגית-משפטית אינה מתיישבת יפה בשיח אתי המנסה לאזן בין ערכים באופן רציונלי.

שרה כרמל

אי-התאמתו של הטיפול הרפואי המקובל לחולים הלוקים במחלות סופניות או במוגבלויות קשות הפך בימינו לאחת הבעיות החברתיות הקשות במדינות המפותחות. סוגים שונים של המתת חסד אומצו כפתרונות לבעיות שנוצרו, החל במניעת טיפול והפסקת טיפול וכלה בגרימת מוות מכוונת. אולם רוב הפתרונות עדיין מעוררים דילמות מוסריות ומקצועיות, וכן שאלות כלכליות ומדיניות הגורמות למחלוקות.

מבוכה חברתית זו והחרדה של הציבור מפני הטיפול הרפואי בסוף החיים משתקפות בסקירה זו, שמודגמים בה פערים משמעותיים בין עמדות והתנהגות הרופאים להעדפות הציבור ביחס לטיפול רפואי בסוף החיים. העדפות הציבור ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים יציבות יחסית לאורך זמן. עם זאת, ניתן לצפות במגמת עלייה בנכונות הציבור והרופאים לקבל פתרונות של המתת חסד סבילה או פעילה (מיתת חסד והמתת חסד, בהתאמה). לנוכח המחלוקת הקיימת סביב חלק מהפתרונות הללו בקרב הרופאים, והדיווחים על רצון הציבור להשתתף בקבלת החלטות ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים, מומלץ להגביר את התקשורת הפתוחה בין הרופאים לחולים ובני משפחותיהם, ואת מידת השיתוף ביניהם בקבלת החלטות רפואיות בסוף החיים. כמו-כן מומלץ לקדם את פיתוחן של שיטות טיפול כוללניות בחולים קשים, שתבטחנה איכות-חיים סבירה גם בסוף החיים, ולשפר את הכשרתם של המטפלים המקצועיים בחולים הנוטים למות ובחולים כרוניים. סביר להניח שפיתוח פתרונות רפואיים מספקים לטיפול בחולים בסוף החיים ימנעו מהחבר בישראל להיגרר לוויכוח על המתת חסד, וכי הדיון הציבורי בסוגיות אלו יוביל להסכמות חברתיות ברורות, כגון דחייה של המתת חסד וקבלת מיתת חסד, ובכלל זה לפיתוח אפשרויות חוקיות להבטחת השליטה בטיפול הרפואי בסוף החיים עבור חולים המעוניינים בכך.

רם ישי

בעקבות שינויים נרחבים בתחום הרפואי והחברתי, חל שינוי גם בקשר שבין חולה-רופא. בשנים האחרונות מתקיים ויכוח על מתן הזנה לחולה במצב סופני, וויכוח זה מעלה גם את סוגיית כיבוד רצונו של החולה על רקע האוטונומיה שלו.

הזנה הניתנת דרך מערכת העיכול עשויה להביא להארכת תוחלת החיים, והשיקול לקבלת החלטה כגון זו שונה בכל מדינה, גם ביהדות קיימת גישה ייחודית בנושא.

אולם כאשר ניתנים הזנה או טיפול רפואי לחולה במחלה סופנית, מסתייע הרופא המטפל בהחלטת המשפחה, ולעתים גם בקביעה פסיכיאטרית בשאלה אם לתת לחולה טיפול זה אם לאו. באופן מעשי, העימות נוצר בין שיקולו של הרופא המטפל לבין עמדת החולה עצמו, בני משפחתו או בית המשפט אם להעניק לחולה במצב הסופני טיפול רפואי או הזנה אם לאו.

מירן אפשטיין