תוצאת חיפוש

האנומליה על שם פיטרס היא מחלה אחת מתוך קבוצת מחלות המאופיינות בפגם בהתפתחות המקטע הקדמי של העין במהלך התפתחות העובר (Anterior segment dysgenesis). אנומליה זו מציגה הסתמנות קלינית רחבה הנעה בין עכירות קרנית היקפית מינימלית ועד הידבקויות נרחבות של הקשתית והעדשה, עם עכירות קרנית מרכזית צפופה הפוגעת בראייה.

תסמונת פיטרס פלוס (Peters Plus) היא תסמונת אוטוזומלית רצסיבית המתבטאת באנומליה על שם פיטרס, יחד עם הפרעות מערכתיות כגון ברכידקטילי (אצבעות ידיים ורגליים קצרות), קומה קצרה, עיכוב התפתחותי, תווי פנים דיסמורפיים, ואף לעיתים מלפורמציות במערכת הלב, ודרכי המין והשתן.

הסימן השכיח ביותר באנומליה על שם פיטרס הוא עכירות בקרנית שמופיעה בלידה. עכירות זו עלולה לגרום לחסימה של ציר הראייה המרכזי ולגרום להתפתחות עין עצלה. בנוסף, המטופל עלול לסבול מברקית (גלאוקומה) עקב מומים במבני הזווית וממבנה של לשכה קדמית רדודה.

הטיפולים בעיניים מכוונים לניקוי ציר הראייה המרכזי בהקדם האפשרי, על מנת לאפשר התבגרות של מערכת הראייה ולהימנע מהתפתחות עין עצלה. השתלת קרנית בעובי מלא בשילוב עם ניתוח ירוד במידת הצורך הינה סטנדרט הטיפול הנוכחי. אירידופלסטיקה אופטית היא חלופה כירורגית קלה יותר בחולים עם עכירות בקרנית שאינה משמעותית.

הקדמה: פעילות גופנית מפחיתה את הסיכון למחלות רבות, משפרת איכות חיים ומאריכה תוחלתם. פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ומפחיתה את הסיכון לסיבוכי היריון. אי פעילות גופנית בהיריון ועלייה עודפת במשקל במהלך ההיריון נמצאו כגורם עצמאי להשמנה של האם ולסיבוכי היריון. תקופת ההיריון היא הזדמנות פז לקדם אורח חיים בריא ולהטמיע הרגלים נכונים.

מטרות: המטרה במאמרנו היא לסקור את ההמלצות העדכניות בנושא פעילות גופנית בהיריון. במאמר התמקדנו בהמלצות מתוך: הנחיות משותפות של החברה הגינקולוגית-מיילדותית הקנדית (SOGC) והחברה לפיזיולוגיה של המאמץ הקנדית (CSEP), דף העמדה של האיגוד הגינקולוגי-מיילדותי האמריקאי (ACOG) והנחיות לבדיקות ומרשם לפעילות גופנית של האקדמיה האמריקאית לרפואת ספורט (ACSM) – המהדורה האחת עשרה, שפורסמו בשנים 2019, 2020 ו-2022, בהתאמה.

דיון: לנשים בהיריון מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית בעצימות בינונית בשלושה מועדים לפחות ובנוסף אימוני כוח. המלצה זו תקפה גם לנשים שלא היו פעילות קודם להיריון, נשים שאובחנו עם סוכרת היריון ונשים עם עודף משקל או השמנה. נשים בהיריון עם הוריות נגד מוחלטות רשאיות להמשיך לבצע את הפעולות היומיות שלהן מבלי לבצע פעילויות עצימות יותר, נשים בהיריון עם הוריות נגד חלקיות צריכות לדון עם הרופא המטפל שלהן ביתרונות ובסיכונים של פעילות גופנית.

בתקופה לאחר הלידה ניתן לחזור לפעילות גופנית בהדרגה כתלות בסוג הלידה והאם היו בה סיבוכים.

לסיכום: פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ואף חשובה להפחתת סיבוכי היריון. לכל אישה בהיריון ללא הוריות נגד מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית ובנוסף אימוני כוח.

נוירופתיה של הקרנית היא מחלה הנוצרת עקב נזק לעצבי הקרנית. נזק זה מוביל לתת תחושה של הקרנית ובעקבות זאת לפגיעה משמעותית בהתחדשות (רגנרציה) האפיתל של הקרנית.  פגיעה זו מובילה להופעת ארוזיות וכיבים, לעיתים עקרים ולעיתים מזוהמים, ובעקבות זאת נגרמות עכירות גסה והצטלקויות בקרנית, עד לפגיעה משמעותית בראייה. פציעות ונזקים לקרנית נוירוטרופית הם מצבים קשים ביותר לניהול ולטיפול, והפרוגנוזה של הראייה היא לרוב נמוכה, בהתאם.

עם זאת, ההתקדמות האחרונה בתחום הטיפול ביצירת עצבוב מחדש של הקרנית (נוירוטיזציה) העניקה תקווה חדשה לטיפול באובדן תחושה, על ידי גירוי של צמיחת עצבים חדשה אל הקרנית מעצבים תקינים תחושתיים סמוכים שהועברו לאזור היקף הקרנית.

גיל מורבסקי^1,2, גבי עתליה אלבז-גרינר^1,2, סער מנחה^1,2, טלי טרבולוס^1,2, צחי בר², ג'אן ביי תחאוחו ², צבי ורד^1,2, אלכס בלאט^1,2

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין,  ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מבוא: הוכח, כי טיפול בקירור מתון יעיל בהפחתת שיעורי תמותה ותחלואה נירולוגית בקרב חולים שעברו החייאה מוצלחת כתוצאה מדום לב על רקע הפרעת קצב קטלנית. יעילות זו נמצאה בתחילה במחקרים רטרוספקטיביים ובהמשך במחקרים פרוספקטיביים בעלי הקצאה אקראית. כתוצאה מכך, בשל ההוכחה לצמצום הנזק הנוירולוגי, נכלל טיפול זה בהנחיות לטיפול לאחר החייאה. המלצה זו מבוססת על מחקרים שבהם נבדקו התוצאים הקליניים (מדדי התמותה והנזק הנירולוגי) של החולים בזמן האשפוז, ורק בקצתם נבדקו ההשלכות לפרקי זמן ארוכים יותר.

מטופלים ושיטות: מחקר זה הוא מחקר פרוספקטיבי עם קבוצת בקרה היסטורית. גויסו למחקר בצורה רציפה כל החולים שעומדים בהוריה לטיפול בקירור: חולים שעברו דום לב כתוצאה מפרפור חדרים ויוצבו המודינמית לאחר החייאה מוצלחת. לאחר השלב החד, נערך מעקב קליני רציף לאחר שבוע, חודש, שישה חודשים ושנה. במקביל, נבנתה בצורה רטרוספקטיבית קבוצת בקרה היסטורית – קבוצת חולים בפרק זמן דומה, שעמדו באותן הוריות לטיפול בקירור, אך לא טופלו בקירור משום שלא היה קיים באותה עת.

תוצאות: גויסו 54 חולים רציפים שטופלו בקירור מתון אשר נתוניהם הושוו ל-41 חולים בקבוצת הבקרה בפרק זמן דומה. רוב המטופלים היו גברים בשתי הקבוצות (88% ו-74%, בהתאמה). החולים בקבוצה שטופלה בקירור היו צעירים יותר 16.3±54 לעומת 14.5±61.1, ((p<0.04. שיעור סיבוכי תסחיפים עורקיים היקפיים היה שכיח יותר בקבוצה שטופלה בקירור מתון – 11.1% כנגד 0% ((p<0.035. יתר המאפיינים הקליניים היו ללא הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית. נמצאה נטייה לירידה בשיעור התמותה והתחלואה הנירולוגית לטובת הקבוצה שטופלה בקירור מתון לעומת קבוצת הבקרה, אך הנטייה לא הגיעה לכדי משמעות סטטיסטית פרט לתקופה של חצי שנה לאחר מכן ((p<0.044.

מסקנות: לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בהישרדות ארוכת הטווח בין חולים אשר שרדו דום לב כתוצאה מהפרעת קצב חדרית וטופלו בקירור מתון לעומת אלו אשר לא טופלו בטיפול זה. הבדל בהישרדות לטובת הטיפול בקירור נרשם בשלב החד  בלבד.

אבי אלבז¹, עמית מור¹, גנית סגל¹, מיכאל דרקסלר², דורון נורמן³, אלי פלד³, נמרוד רוזן⁴

¹קבוצת המחקר של אפוסתרפיה, הרצלייה, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: מחלת מפרק ניוונית היא מחלה שכיחה המאפיינת את הגיל המבוגר. התסמינים הבולטים הם כאב, ירידה בתפקוד, נוקשות במפרקים ונפיחות. הטיפול ממוקד בהפחתת הכאב ובשיפור התפקוד. בשנים האחרונות משתרשת ההבנה, כי לגורמים ביו-מכאניים יש השפעה מכרעת על התקדמות המחלה וכי יש לטפל בגורמים אלו.

מטרות: לבחון את ההשפעה של טיפול ביו-מכאני חדשני על רמת הכאב והתפקוד של אנשים עם מחלת מפרק ניוונית של הברך.

שיטות: 745 חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך הוכללו במחקר. כל הנבדקים עברו בדיקת הליכה ממוחשבת, ומילאו שאלון כאב ותפקוד (Western Ontario and McMaster Osteoarthritis Index – WOMAC), ושאלון איכות חיים (SF-36 Health Survey). הבדיקות בוצעו לפני הטיפול ולאחר שלושה חודשי טיפול. טיפול ביו-מכאני חדשני (אפוסתרפיה), הכולל התאמה אישית של מערכת הליכה ייחודית, ניתן לכל המטופלים. התאמת מערכת ההליכה מובילה לשינוי המנח הביו-מכאני, על ידי הסטת העומסים הפועלים על המפרק, ובכך גורמת להפחתה מיידית של הכאב. נוסף על כך, מבנן של היחידות הביו-מכאניות יוצר הפרעה מבוקרת (פרטורבציה) ומוביל לאימון המערכת העצבית-שרירית.

תוצאות: ירידה מובהקת נצפתה ברמת הכאב ובמוגבלות בתפקוד בעקבות שלושה חודשי טיפול (28.6% ברמת הכאב ו-25.2% ברמת המוגבלות בתפקוד). כמו כן, עלייה מובהקת נצפתה בסולם התפקוד של שאלון איכות החיים (17.8%) ובסולם המצב הנפשי של שאלון איכות החיים (11.0%). עלייה מובהקת נצפתה גם במהירות ההליכה, בתדירות הצעד, באורך הצעד ובמשך זמן התמיכה היחידני (7.6%, 4%, 3.7% ו-1.6%, בהתאמה) בעקבות שלושה חודשי טיפול.

מסקנות: שלושה חודשי אפוסתרפיה הובילו להפחתה משמעותית ברמת הכאב, ולשיפור משמעותי ברמת התפקוד ואיכות החיים של חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך. שיפור משמעותי נצפה גם בתבניות ההליכה של חולים אלו.

ניגוד אינטרסים: חלק מהחוקרים קיבלו/יקבלו הטבות אישיות או מקצועיות מחברה מסחרית הקשורה באופן ישיר לנושא מאמר זה. ד"ר אבי אלבז וד"ר עמית מור הם בעלי מניות בחברת אפוס. גנית סגל  עובדת בשכר בחברת אפוס. ד"ר מיכאל דרקסלר, ד"ר דורון נורמן, ד"ר אלי פלד וד"ר נמרוד רוזן אינם זכאים להטבות אישיות או מקצועיות הקשורות באופן ישיר לנושא מאמר זה.

אילן קידן^1,2, אורי אלבז¹, רון ביליק³, חיים ברקנשטט², איתמר אביגד³, ערן סגל² 

היח' להרדמת ילדים¹, המערך להרדמה וטיפול נמרץ², והמח' לכירורגיית ילדים³, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

המטרה במחקר הייתה להעריך את הנוהג הקיים לגבי בדיקות מעבדה לפני ניתוחים מתוכננים בילדים, ולבדוק את השפעתה של תוכנית הדרכה ועדכון בנושא זה על שכיחות הביצוע של בדיקות מעבדה מסוגים שונים בילדים לפני ניתוח.

המחקר נערך באופן פרספקטיבי, דו-שלבי. בשלב ראשון נאספו נתונים על הבדיקות הקדם-ניתוחיות של ילדים שהגיעו לניתוח מתוכנן במהלך חודשיים. לאחר איסוף נתונים אלו, הועברה תוכנית הדרכה בנושא ההוריות לבדיקת מעבדה בילדים המתקבלים לניתוחים מתוכננים. בהמשך בוצע השלב השני, שנמשך חודש וכלל איסוף נתונים על בדיקות קדם-ניתוחיות.

במחקר נכללו ילדים (ASA I-II) שהוזמנו לניתוח מתוכנן. בניתוח הסטטיסטי, שנועד להשוות בין הקבוצות השונות לפני תוכנית ההדרכה ולאחריה, יושם תבחין 2X עבור נתונים בדידים. להשוואה בין קבוצות בכל שלב יושם תבחין t. בסך-הכל נבדקו 240 ילדים – 150 בשלב הראשון ו-90 בשלב השני. השכיחות של ביצוע בדיקות מעבדה קדם-ניתוחיות בין השלב הראשון והשני של המחקר ירדה בצורה משמעותית (ב- 32.5%, p<0.001), וכן גם שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות שלא בוצעו לפי ההנחיות (23.1%, p=0.015). ניתן להסיק, כי הדרכה לשמירה על המלצות מקובלות יכולה להקטין באופן משמעותי את שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות בילדים.