תוצאת חיפוש

איתן צבי ראט, שמעון רומלט

מחלקת עיניים, מרכז רפואי לגליל, נהרייה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בר אילן, צפת

המטרה: לדווח על מחלה של בלוטת התריס המערבת את ארובת העין (Thyroid orbitopathy) שהתאפיינה בהתקדמות אסימטרית של בלט העין, כתוצאה מדלית ורידים המערבת את הארובה  (Orbital varicose vein).

החולה: גבר בן 55 שנים עם מחלה של בלוטת התריס המערבת את ארובת העין שלקה בהתקדמות אסימטרית של בלט העין ללא תלונות, במשך ארבע שנות מעקב.

תוצאות: בבדיקת דימות נשנית בטומוגרפיה מחשבית (CT) של הארובה הודגמה הרחבה של הווריד האופתלמי העליון (Superior ophthalmic vein) בעין הבולטת יותר, בנוסף לעלייה בנפח של שומן ארובה דו צדדי. מימצא זה אושש גם בבדיקת דופלר צבעוני בתבחין ולסלווה (Valsalva test).

סיכום: בחולים עם מחלה של בלוטת התריס המערבת את ארובת העין, עם התקדמות לא אופיינית בתהליך התהוותו של בלט העין, מתבקשת בדיקת דימות נשנית באמצעות טומוגרפיה מחשבית של הארובה עם חומר ניגוד, לשלילת הפרעות אחרות בארובה, כדלית ורידים.

סודי נמיר

המחלקה לרפואת משפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, מירפאת אלון מורה, מחוז שומרון, שירותי בריאות כללית, לב שומרון

נוכחות בן משפחה קרוב בזמן טיפול חירום או החייאה מהוה אתגר מקצועי ודילמה מוסרית. במאמר שפורסם בשנת 2013 תואר מחקר שבו השוו בין שתי קבוצות: באחת ניתנה לבני המשפחה אפשרות להיות נוכחים בזמן החייאה מחוץ לבית החולים, ובשנייה היה טיפול רגיל. נמצא, כי נוכחות בני המשפחה בזמן ההחייאה הייתה קשורה לתגובות נפשיות טובות יותר אצל הקרובים ולא הפריעה לצוותים הרפואיים בעבודתם. האם ניתן להקיש מעבודות אלו על רופא הנקרא לטפל במקרי חירום של בני קהילתו? במאמר זה מתואר אירוע טרור שקרה לפני מספר שנים, בו נפגעו מספר אזרחים. הרופא שטיפל בנפגעים נאלץ להתמודד עם כמה דילמות, ביניהן נוכחות בן המשפחה הקרוב בזמן הטיפול, והיות הרופא עצמו ידיד המשפחה ובן לאותה קהילה. בין היתר, עולה השאלה של התאמת ציפיות, כאשר רופא אשר הוכשר לעבודה שוטפת ברפואה קהילתית מוצא עצמו בתוך מציאות של התמודדות עם תוצאות של פיגועים אשר נכפו על ההתיישבות ונדרש לתפקד מעבר ליכולותיו. על פניו נראה שרופא היוצא לדרכו המקצועית, בפרט בפריפריה, אינו מסוגל לצפות את כל האתגרים שיוצבו לפניו, ועליו להתאים את עצמו רגשית ואף מקצועית כדי לענות על הצרכים שיעלו.

אורלי וויינשטיין^1,4, ארנון ד' כהן², דורון ש' קומנשטר², יהודה לימוני³, איליה חזנוב³, מיכאל מישורי דרעי³, חיים ביטרמן², שלומי קודש¹, אהוד דודסון¹

¹המרכז הרפואי האוניברסיטאי, סורוקה, ²משרד רופא ראשי, שירותי בריאות כללית, ³מחוז דרום, שירותי בריאות כללית, ⁴ חטיבת המרכזים הרפואיים הממשלתיים



השינויים החלים במערכת הבריאות הופכים את המעברים של המטופל בין הקהילה לבית החולים למורכבים יותר. רצף טיפול מהווה רכיב מרכזי בטיפול ומוגדר כטיפול קוהרנטי, רציף ואיכותי, לאורך זמן, בין מטפלים שונים ומסגרות שונות. מחוז דרום של הכללית והמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, מהווים יחד מרחב ארגוני משותף. המרחב כולל שיתופי פעולה בתחומים רבים שמטרתם לשפר את איכות הטיפול הרפואי, תוך התייעלות ומיצוי משאבים. במסגרת זו, עלה צורך בשיטת מדידה אובייקטיבית ומתמשכת של איכות הרצף הטיפולי שבין קהילה לבית חולים.

מטרות: יצירת כלי מדידה כמותיים ואובייקטיביים, מבוססי מערכות מידע, המאפשרים מדידה מתמשכת של איכות רצף הטיפול בין קהילה לבית חולים ושל השפעת הטמעתם של תהליכי שיפור רצף הטיפול.

שיטות מחקר: הגדרת סט מדדים המייצגים רצף טיפולי במעברים שונים בין קהילה לבית חולים, המופקים ישירות ממערכות המידע הממוחשבת.

תוצאות: עד כה הוגדרו כארבעים מדדי רצף טיפול בעשרה תחומים, מתוכם הוחל בהטמעת כתריסר מהם. בכל מדד נעשה מיפוי מפורט של התהליך אותו עובר המטופל והפערים העיקריים המונעים את העמידה ביעד המדד. בשלב הבא הוצעו פתרונות למתן מענה מהיר, יעיל ואיכותי למטופל.

מסקנות: יצירת תשתית ארגונית המשתפת בין מסגרות טיפול שונות, עשויה להביא לשיפור משמעותי ברצף הטיפולי ולשינוי משמעותי בהיבט הרפואי ובהיבט השירות עבור המטופל. יצירת מערכת מדידה אובייקטיבית של תוצאות רצף הטיפול, תוך שימוש מערכות מידע קיימות, היא חיונית לקידום התחום ומהווה פריצת דרך במדידת רצף הטיפול.

דיון וסיכום: רצף הטיפול בין בית חולים לקהילה תורגם במרחב דרום לעשרות מדדי איכות. הוחל במיפוי המעברים וביישום תוכניות התערבות ממוקדות, בהתאם לפערים שנמצאו. עבודה זו חדשנית בהקמתה של מערכת מדידה אובייקטיבית, המאפשרת למדוד באופן ישיר את איכות הרצף הטיפולי עבור המטופל.

מיכל פרוי^{1, 2}, גל מאירי^{1, 2}, שושנה ארבל²

¹היחידה הפסיכיאטרית לגיל הרך, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²היחידה הפסיכיאטרית לילדים ונוער, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הפרעות ברצף האוטיסטי (Autistic Spectrum Disorders=ASDs) מתאפיינות בלקות חמורה בתחום התקשורת הבינאישית, עם יחסי גומלין חברתיים ודפוסי התנהגות יוצאי דופן. בעשורים האחרונים, שכיחות ההפרעות עולה במידה רבה ובהתמדה, ללא סיבה ברורה וידועה. עד לפני כשנה הוגדרו ה-ASDs במדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי ה-DSM-IV-TR תחת מטרייה מושגית אחת של "הפרעות התפתחותיות נרחבות" (Pervasive Developmental Disorders=PDD), שאיגדה חמש אבחנות נפרדות. בגרסא עדכנית וחדשנית של המדריך (DSM-5), בוטלו האבחנות הנפרדות ונוצר רצף אוטיסטי אחד (Autistic Spectrum Disorder=ASD), טווח התסמינים צומצם והקריטריונים לאבחנה נעשו אחידים מבחינת מספר תסמינים הנדרשים לקביעת אבחנה. בעקבות כך, מעתה השונות בין אינדיבידואלים מתבטאת בדירוג הרמה של חומרת ההפרעה.

במחקרים שנבדקה בהם משמעות המעבר בין PDD ל-ASD נמצאה עלייה בסגוליות האבחון, דהיינו ביכולתה הפוטנציאלית לאפשר הבחנה בין אוכלוסיות קליניות לכאלה שאינן קליניות. עובדה זו תורמת למהימנותה ויציבותה לאורך זמן. אולם לצד מימצא זה נמצאה גם ירידה ברגישות האבחנה, כך שכרבע מהילדים שאובחנו בעבר לא יאובחנו כעת, היות שהם אינם עונים על מלוא התסמינים הנדרשים. נמצא שהשינויים הנוכחיים משפיעים באופן משמעותי על האבחנה הקלינית של ילדים צעירים, שפעמים התסמינים שלהם עדיין לא התגלו במלואם בשל גילם ותהליכי ההבשלה ההתפתחותיים. במאמר זה, נדון בהשתמעויות הקליניות של מימצאים אלה ונדגים אותן בדיווח על פרשת חולה.

רועי קסוס¹, אילנה שהם-ורדי², גלי פריאנטה¹, אייל שיינר¹

¹החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז רפואיהאוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור התסמונת המטבולית. במקביל, ככל הנראה כתוצאה מעלייה זו, חלה עלייה משמעותית בשכיחות האירועים הקרדיווסקולאריים בנשים.

בניגוד לדעה הרווחת כי יש מחלות שניתן לייחס לנשים הרות בלבד, מחלות ותופעות מסוימות המופיעות במהלך ההריון עלולות לרמז על בעיה גופנית קיימת שעלולה להתפתח בעתיד, או שהן עצמן גורם סיכון לתחלואה ארוכת טווח. בשנים האחרונות הועלתה האפשרות, שאותם הגורמים הקשורים בהיווצרות תחלואה וסקולרית במהלך הריון קשורים גם להופעת תחלואה וסקולרית מאוחרת בנשים, ואפשרות זו נחקרת.

מובאות במאמרנו הנוכחי סקירת ספרות, וכן סדרת מחקרים שערכה המחלקה למיילדות וגינקולוגיה מהמרכז הרפואי סורוקה בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון בנגב, העוסקת בקשר בין סיבוכי הריון שונים לסיבוכים ארוכי טווח במערכת הלב וכלי הדם. קשר ישיר נמצא בין סיבוכי הריון כגון רעלת הריון, סוכרת הריון, לידה מוקדמת והפלות נשנות, ובין תחלואה קרדיווסקולארית ארוכת טווח בנשים.

יובל קריגר¹, ירון שהם¹, אלכסנדר בוגדנוב-ברזובסקי¹, אלדד זילברשטיין¹, עמירם שגיא¹, אברהם לוי¹, ניר רוזנברג², גיא רובין³, דנה אגוזי⁴, יהודה אולמן⁵, יוסף חייק⁶, ליאור רוזנברג¹

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית ויחידת הכוויות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²היחידה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ⁵המחלקה לכירורגיה פלסטית ואסתטית ויחידת הכוויות, הקריה הרפואית רמב"ם, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁶המחלקה לכירורגיה פלסטית ויחידת הכוויות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: השיטה הרווחת כיום לכריתה של רקמת נמק בכוויות עמוקות היא הטריה בניתוח. שיטה זו טראומתית, מחייבת חדר ניתוח וצוות מיומן, מלווה באיבוד דם ובירידה בחום גוף המטופל, ומביאה לכריתת שכבה משמעותית של רקמה חיונית שאילו לא נכרתה הייתה עשויה להביא לריפוי באמצעות אפיתליזציה עצמונית, עם צורך מופחת בהשתלת עור משתל עצמי.

מטרות: לסקור תוצאות שישה מחקרים קליניים שבוצעו בנקסובריד, תכשיר אנזימי להטריית כוויות, תוך התמקדות ביעילות, ברירניות (סלקטיביות) ובטיחות התכשיר, והשפעתו האפשרית על שינוי תפיסת הטיפול המודרני בכוויות.

שיטות מחקר: מחקרים קליניים שנערכו במרכז הרפואי סורוקה החל משנת 1985 ועד ימינו, במטרה לבחון את ההשפעות של הטריה בתכשיר אנזימי באמצעות נקסובריד בכוויות חום עמוקות.

תוצאות: במסגרת המחקרים הקליניים הוכללו עד כה מעל 550 נפגעי כוויות עמוקות. ההטריה נמצאה כיעילה במידה דומה ליעילות ההטריה המקובלת כיום אך הזמן להשלמתה היה קצר באופן מובהק בקרב נפגעים שטופלו באמצעות נקסובריד, היה מלווה בירידה מובהקת במעמסה הניתוחית, ירידה בצורך בביצוע אסקרוטומיה בכוויות בידיים, ירידה מובהקת בנוכחות צלקות אזור תורם, ותוצאות ארוכות טווח טובות לפחות כמו בקרב המטופלים שטופלו על פי שיטות ההטריה המקובלות כיום.

מסקנות: הטיפול בנקסובריד הוכח כיעיל, מהיר, ברירני ובטוח.

דיון: הגישה הזעיר פולשנית בכוויות מבוססת על הטריה מוקדמת ומהירה באנזימים בעזרת נקסובריד והמשך טיפול בהתאם למצב מיטת הפצע שנותר לאחר ההטריה, תוך ניסיון להביא לריפוי באמצעות אפיתליזציה עצמונית של הדרמיס. התוצאות הנסקרות במאמר זה היוו לאחרונה את הבסיס לאישור הטיפול בנקסובריד להטריית כוויות חום עמוקות במדינות האיחוד האירופאי, על ידי רשות התרופות האירופאית.

סיכום: גישה זעיר פולשנית היא חלופה לאופן הטיפול הרווח בכוויות.

הצהרה בדבר ניגוד אינטרסים: פרופ' ליאור רוזנברג מכהן כמנהל הרפואי הראשי של חברת מדיוונד, החברה שפיתחה את נקסובריד, וכיום מייצרת ומשווקת את התכשיר, ד"ר ירון שהם מכהן כמנהל רפואי בחברת מדיוונד, ד"ר יוסף חייק וד"ר גיא רובין מכהנים כיועצים לחברת מדיוונד, לד"ר שהם, ד"ר חייק וד"ר רובין לא היה קשר כלכלי עם חברת מדיוונד בזמן השתתפותם כחוקרים במחקרים הנסקרים במאמר זה.

אודליה פרץ¹, צבי פרי^3,2, ליאור רוזנברג⁴, אלדד זילברשטיין⁴, ראובן גורפינקל⁴ , אבי כהן⁵

¹החטיבה הפנימית, בית האוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, ³מחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, ⁴מחלקה לכירורגיה פלסטית, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, ⁵המחלקה לנירוכירורגיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון.

הקדמה: קרניוסינוסטוזיס הוא מום מלידה שבו מתרחשת סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת. מום זה גורם לעיוות צורני ועשוי להתלוות ללחץ תוך גולגולתי מוגבר.

המטרה במחקר: אפיון דמוגרפי, אנטומי, סיבוכים ותוצאות אסתטיות וחברתיות של הניתוח בקרניוסינוסטוזיס באוכלוסיית המחקר.

שיטות המחקר: אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שאובחנו בבית חולים סורוקה עם קרניוסינוסטוזיס ראשוני בין השנים 2005-1991, בסך הכול 63 חולים. מחקר פרוספקטיבי זה מבוסס על עיון בתיקים רפואיים וראיון עם הילדים והוריהם במירפאת מעקב.

שיטת סטטיסטיות בעיבוד הנתונים: Wallis Kruskal Test עבור משתנים כמותיים עם התפלגות א-פרמטרית ומשתנים סודרים ו- Chi-Square Testעבור משתנים איכותיים. אם הערך הצפוי של תבחין c2היה פחות מ-5 ב-25% מהתאים או יותר נעשה שימוש בתבחין פישר.

תוצאות המחקר: נמצאו 32 (50.8%) זכרים ו-30 (47.6%) נקבות. התפר הקורונלי בוצע ב-27 (42.9%) חולים, הסגיטלי ב-20 (31.8%) חולים, המטופי ב-10 ( 15.8%) חולים והלמבדואי ב-5 (7.9%) חולים בלבד. קרניוסינוסטוזיס כחלק מתסמונת הופיע בחמישה חולים (7.9%). ארבעים-ושישה (73%) מהמנותחים לא פיתחו סיבוכים מוקדמים במהלך ולאחר הניתוח. מתוך 16 (25.4%) האחרים שפיתחו סיבוכים מוקדמים, 11 (17.5%) סבלו מסיבוכים הקשורים להרדמה, ארבעה (6.3%) פיתחו סיבוכים ישירים בגין הניתוח המבוצע: שניים פיתחו דימום נרחב מהנקז שהושאר לאחר הניתוח, אחד פיתח גם זיהום באזור הניתוח וחולה אחד פיתח בנוסף דליפת נוזל של המוח. אירוע תמותה יחיד (1.6%) אירע כתוצאה מסיבוך הרדמה. שישה חולים (9.5%) הזדקקו לניתוח נוסף. הפרעת קשב וריכוז נמצאה בקרב 8 מתוך 30 – 26.7% מהחולים. מצאנו הבדל בין תשובת ההורים לזו של הרופאים בתשובתם לשאלה האם הם שבעי רצון מתוצאות הניתוח (P<0.01).

מסקנות: קרניוסינוסטוזיס מהווה בעיה כירורגית מורכבת, ולמרות זאת נמצא מיעוט סיבוכים סב ניתוחיים עם שביעות רצון גבוהה של ההורים. הפרעת קשב וריכוז נמצאה בשיעור גבוה מזה המופיע באוכלוסיה הכללית.

גיל בן יעקב¹, דניאלה מונטאנו¹, נעים אבו פריחה¹, אוהד עציון¹, ויטלי דיזינגוף¹, אלכס מושקלו¹, דורון שוורץ ¹, שולמית מוניטין¹, אנה טקצ'יק¹, דורין זילברמן², עמנואל סיקולר², אלכסנדר פיש¹

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

רקע: במהלך העשור האחרון היווה המישלב של אינטרפרון אלפא מצומד PEG וריבווירין את עמוד התווך של הטיפול בכלל הגנוטיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג C. מישלב טיפולי זה היה מוגבל מבחינת היכולת להשיג תגובה נגיפית ממושכת (Sustained Virological Response-SVR) וכרוך בהשפעות לוואי משמעותיות. בשנת 2011 הוכנסו לשגרת הטיפול בדלקת כבד נגיפית C מגנוטיפ 1 שתי תרופות מעכבות באופן ייחודי של פרוטאזה נגיפית, שהיוו פריצת דרך בגישה הטיפולית שהייתה מקובלת עד אותו זמן, שכן תרופות אלה מיקדו לראשונה את המטרה הטיפולית באתרים נגיפיים ייחודיים.

תרופות אלה היוו בסיס למהפכת הטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C שאנו חווים בשנתיים האחרונות, כאשר הטיפול הפך להיות נטול אינטרפרון, ממוקד בחלבונים נגיפיים, ולפיכך בעל תוצאות של שיעורי מיגור חסרות תקדים במחיר של השפעות לוואי קלות לאין שיעור.

עם קיצו של עידן הטיפול מבוסס השפעול החיסוני באמצעות אינטרפרון ומיקוד מטרת הטיפול בתקיפה ישירה של אתרים נגיפיים ייחודיים, נכון לבדוק את תקופת הביניים אשר בה שולבו הטיפולים ולנתח את תוצאות הטיפול שהושגו. המטרה בכך היא לבחון את המהלך המהיר של התמורות בטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C, כפלטפורמה לאפשרות טיפול למחלות נגיפיות אחרות נטולות טיפול ממגר. בעבודה רטרוספקטיבית זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הטיפולי בחולים בדלקת כבד נגיפית מסוג C גנוטיפ 1, שטופלו במישלב הכולל שפעול חיסוני באינטרפרון עם ריבווירין ועיכוב פרוטאזה נגיפית.

שיטות: בין השנים 2013-2011 טופלו במירפאתנו על פי הפרוטוקול המשולש 55 מטופלים נשאי דלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1. עם סיום הטיפול, השלימו מטופלים אלו שישה חודשי מעקב, שבסופם ניתן היה לקבוע את העומס הנגיפי בדמם באמצעות בדיקת PCR. האחרון שבהם נבדק בחודש מאי 2014. המידע נאסף מהרשומה הרפואית המחשבית של כל מטופל ונותח במרכז למחקרים קליניים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

תוצאות: מתוך 55 מטופלים, 39 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Telaprevir ו-16 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Boceprevir. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-34/55 מהנכללים במחקר. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-47% מנשאי גנוטיפ 1A וב-71% מנשאי גנוטיפ 1B. בשיעור דומה של המטופלים שבהם הושגה תגובה וירולוגית ממושכת, הודגמו בבדיקת METAVIR של הכבד היעדר לייפת/לייפת קלה בביופסיה של הכבד (F: 0-2) או לייפת מתקדמת (F: 3-4). בקרב שישה מטופלים לא בוצעה בדיקת METAVIR. 57% מהמטופלים הנאיבים, 83% מהמטופלים בהם חלה הישנות המחלה ו-57% מהמטופלים בהם לא נצפתה תגובה בטיפול קודם, השיגו תגובה וירולוגית ממושכת בתום שישה חודשי המעקב בעקבות טיפול משולש. לא היה הבדל משמעותי בתגובה בהשוואה בין שני סוגי בולמי הפרוטאזה.

מסקנות: בבחינה לאחור עולה, כי טיפול משולב בדלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1 המבוסס על בולמי פרוטאזה נגיפית, אכן הדגים יעילות גבוהה יותר במיגור הנגיף בהשוואה לטיפול כפול המבוסס על שפעול חיסוני בלבד. מישלב זה היווה שלב ביניים במעבר לטיפול פומי מלא המבוסס כולו על עיכוב חלבונים נגיפיים תפקודיים, כפי שניתן בשנתיים האחרונות. טיפול שכזה מביא לשיעורי מיגור גבוהים מאוד במחיר של השפעות לוואי קלות ברוב המטופלים. מישלב טיפולי שכזה מהווה מודל המשלב תגובה חיסונית של המארח יחד עם עיכוב נגיפי ממוקד, ויכול להוות השראה במחלות נגיפיות אחרות חסרות טיפול ממגר עד כה.

נטע קונפורטי¹, יותם ליאור³, חיים לוי^1,2, נדב בלפר^1,2, נטליה בילנקו¹, טובה ליפשיץ^1,2, איתמר קלמפרר^1,2, בוריס קניאזר^1,2

¹הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מחלקת עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הקדמה: פגיעות עיניים חודרות מהוות סיבה שכיחה לאשפוזים במחלקות העיניים. פגיעות עיניים חודרות עם גוף זר תוך עיני נגרמות לרוב באוכלוסייה הצעירה והעובדת, ומהוות נטל כלכלי קשה.

מטרות: לדווח על אוכלוסיית החולים ולזהות גורמים מנבאים לתוצאות ראייה סופיות במטופלים עם פגיעות עיניים חודרות וגוף זר תוך עיני בנגב.

שיטות: המחקר רטרוספקטיבי. נכללו חולים אשר לקו בפגיעת עין חודרת עם גוף זר תוך עיני, טופלו ונותרו במעקב שישה חודשים לפחות במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בין השנים 2011-1995. אוכלוסיית המחקר סווגה לשתי קבוצות לפי השינוי בחדות הראייה ההתחלתית לעומת חדות הראייה הסופית: (1) "הצלחה", (2) "אי הצלחה" (נבדק הקשר בין השינוי בחדות הראייה לחמישה משתנים: זמן בין פציעה לאשפוז, זמן בין אשפוז לניתוח, חדות הראייה בהתקבלות לאשפוז, מיקום תוך עיני של הגוף הזר ופגיעות עיניים חודרות.

תוצאות: הגיל הממוצע היה 15.3±28.7. הרוב היו גברים (97.1%). 73.5% מהגופים הזרים התוך עיניים היו מתכתיים. מרבית הפציעות התרחשו בעבודה (48.5%). אזור 1 היה השכיח ביותר לפגיעה חודרת בעין היה (הקרנית והגובלת) (62%) וב-65% הגוף הזר נמצא במקטע האחורי. חדות הראייה המתוקנת בזמן ההתקבלות הייתה שונה בין הקבוצות (p value=0.02), ממוצע חדות הראייה בהתקבלות (ב-LogMAR) היה גבוה יותר (1.2±1.3) בקבוצה (n=54) שהוגדרה כ"הצלחה" מאשר בקבוצה (n=14) שהוגדרה "אי הצלחה" (0.6±1.1). 85.1% מהמטופלים הגיעו לחדר מיון ו-91% נותחו תוך פחות מ-24 שעות מזמן הפציעה. זמן הגעה לטיפול או זמן ההמתנה לניתוח לא נמצא כבעל חשיבות.

מסקנות: לראשונה הצגנו גישה שונה וחדשנית להצלחה ואי הצלחה מבחינת חדות ראייה כתוצאה הסופית במטופלים עם פגיעות עיניים חודרות וגוף זר תוך עיני. ראינו שמטופלים עם חדות ראייה גרועה יותר בהתקבלות לבית החולים הם בעלי סיכוי לשיפור גבוה יותר בסוף תקופת מעקב בהשוואה למטופלים בעלי ראייה התחלתית טובה יחסית.

אנרי פיצ'חדזה¹, נטליה בילנקו², חיים לוי¹, נדב בלפר¹ , טובה ליפשיץ¹

¹מרכז רפואי שבע עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ²המחלקה לאפידמיולוגיה והערכת שירותי רפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הקדמה: תאי אנדותל של הקרנית מהווים נדבך חשוב בשמירה על עובייה ושקיפותה של הקרנית. ידועה שונות בתכונות האנדותל הקשורה לגיל והשתייכות אתנית.

מטרות: קביעת מגמות של נתוני Specular microscopy באוכלוסיה מבוגרת ויצירת מאגר נתוני Specular microscopy של אוכלוסייה בישראל בגילים 88-55 שנים שהוכללה במחקר.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך רטרוספקטיבי שכולל ניתוח נתוני Specular Microscopy של אוכלוסיה ישראלית בגילאי 88-55 שנים, מציאת קשר בין גיל הנבדק לבין נתוני Specular microscopy והשוואת תכונות אנדותל בין קבוצות גיל שונות: 64-55 שנים, 74-65 שנים ו-88-75 שנים.

תוצאות: במחקר נכללו מאה שמונים ושמונה עיניים של 188 מטופלים, גיל ממוצע 71.05±7.9 שנים, צפיפות תאים 2549.53±294.71 תאים לממ"ר, מקדם שונות±6.9% 42.12, שיעור המשושים 49.15±6.62%, עובי קרנית מרכזי 552±47 מיקרומטר.

קשר חלש נצפה בין צפיפות תאים וגיל הנבדק (r=-0.169, p = 0.02). לא נצפה מיתאם כלל בין גיל הנבדק לבין שיעור המשושים ועובי קרנית מרכזי. ניתוח נתונים על פי קבוצות גיל לא העלה הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית בין קבוצות הגילים 64-55 שנים, 74-65 שנים ו-88-75 שנים.

מסקנות: במחקר זה, הוצגו תכונות אנדותל של אוכלוסיה ישראלית בגילאי 88-55 שנים שנדגמה. נצפה מיתאם חלש בין גיל לבין שטח התא וצפיפות תאים.

דיון וסיכום: בהתחשב בעליית תוחלת החיים, צורך גובר בתרומת קרניות ובמה שהודגם במחקר זה – נתוני אנדותל אינם מצדיקים פסילת תורם אפשרי על סמך גיל בלבד.

אילנה יוגב

מושב כפר אחים

אמי היקרה, מלכה גנץ, מרגיט (מאצה) לבית וייס – כשם נעוריה, הייתה בת 17 שנים כששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן בתאריך 15 באפריל 1945, לאחר שנשבתה בו מספר חודשים. היא הגיעה בקושי לרגע השחרור כשהיא שוקלת 28 קילוגרם, צועדת על שתי רגליה שבקושי נשאו אותה ולא מאמינה שאכן התגשמו חלומותיה לשרוד. על טווח רחוק יותר לא יכלה אפילו לחלום.