תוצאת חיפוש

אורי הלמן^1,3, יוג'ין כהן^2,3, אהוד ראט^4,3

¹מכון הפיזיותרפיה, מכבי שירותי בריאות, באר שבע, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ⁴היחידה לאורתופדיה זעיר פולשנית, חטיבה אורתופדית, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

תסמונת צביטה במפרק הירך תוארה לאחרונה ומאובחנת בה צורה לא רגילה של החלק הקריבני של עצם הירך, או לחלופין, כיסוי-יתר של המרחשת (אצטבולום), הגורם לחיכוך באזור המעבר בין ראש עצם הירך וצוואר הירך ובין שפת המרחשת. נמצא, כי הפרעות אלו גורמות לכאב במפרק הירך במצב קדם-ניווני ולמחלת מפרק ניוונית משנית.

שני מנגנונים תוארו כגורמים לתסמונת: מנגנון צביטה מסוג Cam, הנגרם בשל קימור קהה מדי באזור המעבר בים ראש עצם הירך וצוואר הירך, ומנגנון צביטה מסוג Pincer, הנגרם בשל כיסוי יתר של ראש הירך על ידי המרחשת. המגע שאינו תקין בין עצם הירך והמרחשת, חושף את הלוקים בבעיה לקרעים בלברום במפרק הירך, לפגיעה בסחוס המפרק ולהתפתחות מחלת מפרק ניוונית בגיל מוקדם.

אבחון מוקדם של הבעיה במפרק הירך והפניית המטופל למומחה, יכולים להביא לשיפור בתוצאות הטיפול ולשנות את המהלך הטבעי של מחלת המפרק הניוונית במפרק הירך.

המטרה במאמר זה היא לתאר את התסמונת, ולסקור את הידוע לנו כיום באשר לאטיולוגיה של התסמונת והניתוחים המוצעים כטיפול.

ליאת זלצר¹, חיים ראובני¹, איתן לוננפלד², צבי הווארד פרי³, אסף טוקר^1,4

¹הפקולטה למדעי הבריאות המחלקה לניהול מערכות בריאות, ²החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³הפקולטה למדעי הבריאות, המחלקה לסטטיסטיקה ואפידמיולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ⁴הנהלת בית החולים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה

הקדמה: עד כה לא ניתן ביטוי לתכנון צורכי כוח האדם של רופאים מומחים במיילדות וגינקולוגיה בישראל. על רקע מחסור צפוי של רופאים בשוק הבריאות בישראל, קיים צורך לבחון נושא זה, על מנת לשמור  על איכות הטיפול במיילדות וגינקולוגיה בעשורים הקרובים. 

מטרות: לבחון את המצב הנוכחי והצפי לעתיד של כוח אדם רופאים, מומחים ומתמחים, ברפואת המיילדות והגינקולוגיה בישראל, ולבחון באמצעות נוסחה את הצפי למספר רופאים ברפואת מיילדות וגינקולוגיה עד שנת 2025, בהתאם למציאות המשתנה של שוק הבריאות בישראל.

שיטות: מחקר תיאורי של מגמות עבר (2006-1995) ותחזית עתיד באמצעות נוסחה (עד 2025) של כוח אדם מומחים במיילדות וגינקולוגיה בישראל.

תוצאות: לא קיים יחס מיטבי מוסכם של מומחים במיילדות וגינקולוגיה לנשים באוכלוסייה. בנוסף, לא נמצא  מידע המאפשר תכנון כוח אדם של מומחים במיילדות וגינקולוגיה. בישראל, היחס של מומחים במיילדות וגינקולוגיה מתחת לגיל 65 שנה ל-1,000 נשים מגיל 15 שנים ומעלה, היה 0.35 בשנת 2006 – 23% יותר מהיחס הגבוה הצפוי בארה"ב לשנת 2005. בשנת 2020, לצורך השוואה, צפוי היחס בישראל להיות ב- 18% גבוה יותר מהיחס הצפוי בארה"ב. היחס המחושב באמצעות הנוסחה מציג יציבות בהיצע המומחים במקצוע בישראל עד 2025. צפויה עלייה משמעותית במספר הנשים המומחיות במיילדות וגינקולוגיה, ומשמעות נתון זה מחייבת הערכה נוספת.
מסקנות: לשמירת איכות הטיפול, קיים צורך בניטור שוטף, ובתכנון מובנה ומושכל של משאבי אנוש במערכת הבריאות בכלל, ושל מומחים במיילדות וגינקולוגיה בפרט. המחקר בתחום זה לוקה בחסר, ולכן יש נדרשים מחקרים נוספים ואיסוף נתונים, לצורך הערכת איכות הטיפול וזמינותו, על פי הקשר בין צורכי כוח אדם רופאים לבין ביקושים צפויים במערכת הבריאות בישראל.

רנטה שכמנטר¹, אדוארד מילר¹, מוטי שטלריד², צבי לנדאו¹ 

¹מחלקה פנימית ד' ²ומכון המטולוגי, מרכז רפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה ולאוניברסיטה העברית, ירושלים

רקע תיאורטי: הטיפול בחולים עם חום וניטרופניה ניתן בישראל על פי המלצות החברה האמריקאית למחלות זיהומיות, המעודכנות מידי מספר שנים. בחירת סוג האנטיביוטיקה, המינון והאפשרות לטפל בתרופה אחת או בשתי תרופות אנטיביוטיות, נתונות להחלטת הרופא המטפל.

מטרת העבודה: להשוות את יעילות הטיפול של פיפרצלין/טזובקטם במשלב עם אמיקצין לזו של צפיפים במשלב עם אמיקצין, בחולים עם חום וניטרופניה שלקו במחלות ממאירות המטולוגיות (חולים בסיכון גבוה). בחולים עם שאתות ממאירות הלוקים בחום וניטרופניה (חולים בסיכון נמוך) נבדקה יעילות הטיפול בפיפרצלין/טזובקטם לעומת צפיפים ללא משלב עם אמיקצין.

תוצאות: 56 חולים בסיכון גבוה טופלו בפיפרצלין/טזובקטם במינון של .54 גרם כל 8 שעות במשלב עם אמיקצין במינון 15 מ"ג/ק"ג, ו-46 חולים טופלו בצפיפים במינון 1 גרם כל 12 שעות במשלב עם אמיקצין במינון 15 מ"ג/ק"ג. תשעה עשר חולים בסיכון נמוך טופלו בפיפרצלין/טזובקטם במינון 4.5 גרם כל 8 שעות, ו-25 חולים טופלו בצפפים במינון 1 גרם כל 12 שעות .

לא היה הבדל בין שתי קבוצות החולים מבחינת הגיל, המין, עומק הניטרופניה ותוצאות הבדיקות המיקרוביולוגיות. בנוסף, לא היה הבדל בשיעור התחלואה והתמותה בתקופת האשפוז.

מסקנות: התרופות פיפרצלין/טזובקטם או צפפים במשלב עם אמיקצין היו בעלות פעילות שווה בחולים המטולוגיים עם ניטרופניה וחום. טיפול חד תרופתי בפיפרצלין/טזובקטם או בצפפים, נמצא יעיל במידה זהה, כשניתן לחולים עם שאתות טמומות (Solid tumors) שפיתחו חום וניטרופניה לאחר כימותרפיה.
 

אבישי מלכיאל1, דוד חיניץ2, ליסה סולמני להמן3, מאיר ברזיס2

1אגף נשים ויולדות, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, 2בית הספר לבריאות הציבור ולרפואה קהילתית על שם בראון, האוניברסיטה העברית, ירושלים,3המרכז לביו אתיקה, בית החולים בריגהם והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת הארוורד, בוסטון

רקע: בשנים האחרונות חלה התקדמות ביכולת הקפאת ביציות להשגת פוריות. טכניקות מתקדמות ובהן שיטת הוויטריפיקציה, הובילו לעלייה בשיעור ההצלחות. ההתפתחות הטכנולוגית מחייבת דיון ציבורי מחודש. שאלות רבות עולות: באילו מצבים יש להקפיא ביציות? מי המממן? מהי הרגולציה המועדפת?

מטרות: המטרה במחקר הייתה בחינת עמדות והעדפות ביחס להקפאת ביציות בהוריה מורחבת בקרב מספר קבוצות: רופאים מומחים, וחוקרים מתחום הביו אתיקה והרגולציה של מערכת הבריאות בישראל. 

שיטות: שאלונים שנבחנו בהם עמדות ביחס להקפאת ביציות הוצגו לכל מנהלי יחידות ה-IVF בישראל, ולמומחים בתחום הביו אתיקה והרגולציה של מערכת הבריאות.

תוצאות: בקרב שתי הקבוצות (רופאים/ביו אתיקאים ורגולטורים) קיימת תמיכה רחבה (כ-80%) בהקפאת ביציות, גם בהוריות של שימור פוריות מסיבות אישיות שאינן רפואיות טהורות. למרות זאת, מניתוח התשובות עולה הבדל בסיבות לתמיכה: בעוד שרוב הרופאים התומכים אינם מבינים מדוע למנוע מאישה החפצה בכך להקפיא את ביציותיה, הרי שבקרב העוסקים בביו אתיקה נובעת התמיכה מתחושה שאין ביכולתנו כחברה להגביל את חופש הפרט. התמיכה מלווה בהבעת חששות מההשלכות החברתיות והאתיות של יישום טכנולוגיה זו. גם בשאלת הרגולציה נחשף פער בין הקבוצות: רופאים תומכים ברגולציה באמצעות תקנות מנהלתיות, בעוד שחוקרים מתחום הביו אתיקה תובעים רגולציה קשיחה המתבססת על חקיקה ראשית.

מסקנות: למרות התמיכה בקרב שתי קבוצות המרואיינים בהקפאת ביציות מסיבות אישיות, הסיבות לתמיכה או להתנגדות נובעות ממניעים שונים. הטמעת טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בתחום הפוריות מחייבת דיון בינתחומי מעמיק, תוך כדי שקלול נקודות הסתכלות רפואיות אתיות וחברתיות, ושקילת ההיבטים וההשלכות הרחבות של יישום טכנולוגיות אלו.
 

אייל לשם^1,2, איריס קלירס¹, מתי בקון³, טל צוקר⁴, ישראל פוטסמן⁵, אלי שוורץ¹

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, ומחלקה פנימית ג', ²היחידה למחלות זיהומיות, ³נירורדיולוגיה, ⁴ומחלקה פנימית ה', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון

רקע: נירוציסטיצרקוזיס היא המחלה ההלמינטית הפוגעת במערכת העצבים המרכזית בשכיחות הגבוהה ביותר. נירוציסטיצרקוזיס נחשבת לגורם השכיח ביותר לפרכוסים בגיל מבוגר במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות, עם העלייה במספר המטיילים ממדינות המערב למדינות אנדמיות, ובמספר המהגרים ממדינות אנדמיות למדינות המערב, עולה הסיכוי להימצאות  חולים בנירוציסטיצרקוזיס גם במדינות שאינן אנדמיות.

מטרות: בעבודה זו מפורטים מאפייני חולים בנירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה בקרב מהגרים לישראל.

שיטות: נערך סקר ארצי רטרוספקטיבי של חולי נירוציסטיצרקוזיס בין השנים 2009-1994. תועדו המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים. קביעת אבחנה של חולה בנירוציסטיצרקוזיס הסתמכה על מאפייני דימות, ועל ממצאים סרולוגיים ופתולוגיים.

תוצאות: מבין 17 חולי נירוציסטיצרקוזיס שאובחנו בישראל בשנות המחקר, תשעה (53%) דיווחו על טיול באזורים אנדמיים, ושישה (35%) הם מהגרים ממדינות אנדמיות. שתיים היו חולות תושבות ישראל שלא טיילו באזור הנחשב אנדמי. רוב המהגרים לקו במספר נגעים במוח. שניים מהמהגרים עברו ביופסיה של המוח לצורך אבחונם. שאר החולים אובחנו על סמך מאפיינים קליניים ודימותיים. סרולוגיה חיובית הודגמה בארבעה חולים.

מסקנות: מחקר זה מהווה סיכום ראשון של נירוציסטיצרקוזיס שנרכשה בישראל או אובחנה במהגרים לישראל. יש לכלול נירוציסטיצרקוזיס באבחנה המבדלת בכל בירור של פרכוס, כאב ראש או חסר נירולוגי עם ממצא מתאים בבדיקת דימות של המוח – בעיקר אם הנבדק הוא מהגר ממדינה אנדמית.  אם ההסתמנות הקלינית של החולים מתאימה לאבחנה של נירוציסטיצרקוזיס, ניתן להימנע מפעולות פולשניות המסכנות חיים על ידי קביעת אבחנה קלינית, אשר יש לאששה בבדיקת דימות ולעיתים גם בסרולוגיה תומכת. היכרות קהל הרופאים בישראל  – בעיקר  נירולוגים, נירוכירורגים, רופאי משפחה ורדיולוגים  – עם המאפיינים הקליניים והאפידמיולוגיים של מחלה זו, חשובה בייחוד משום שניתן לחסוך בפעולות פולשניות ובמתח הרב הנלווה לאבחון נגע במוח. 

צבי פיגנברג

אגף הרפואה, מגן דוד אדום בישראל

במאמר זה נדון הטיפול הרפואי טרום אשפוז שניתן על ידי צוותי מגן דוד אדום לנפגעי 36 אירועים של פיצוצים, אשר נגרמו על ידי מחבלים מתאבדים במהלך אינתיפאדת אל אקצה והוגדרו כאירועים רבי נפגעים. מספר הנפגעים הכולל היה 2,048, ומספר הנפגעים הממוצע לאירוע היה 57.

איסוף ועיבוד הנתונים התבסס על התחקירים המבצעיים והרפואיים שבוצעו בכל אחד מאירועים אלה, בהשתתפות כל צוותי מגן דוד אדום בשטח שטיפלו בפצועים אשר הוגדרו דחופים ופינו אותם. הדגשים בתחקיר הרפואי היו ה-Triage  – מיון  ראשוני, הגדרת מצבו של הנפגע וסדר הקדימות לטיפול ופינוי, רמת הטיפול – רמת ALS (רופאים ופרמדיקים) מול רמת BLS (חובשים), פעולות מצילות חיים בשטח, וכן ויסות ופיזור הנפגעים בין בתי החולים השונים באזור.

הנתונים העיקריים: כוחות מגן דוד אדום בשטח (בממוצע לאירוע) – 42 אמבולנסים ו-116 אנשי צוות. לוח זמנים (ממוצע לכל האירועים): הגעת אמבולנס ראשון – כעבור 3.9 דקות, פינוי פצוע ראשון – כעבור  10.7 דקות, פינוי פצוע דחוף אחרון מהשטח – כעבור 25.2 דקות.

טריאז’: למעלה מ-70% מהפצועים שהוגדרו כדחופים על ידי הצוותים בשטח היו פצועים קשה לפי הגדרת בתי החולים המקבלים (16 < (ISS.

טיפולים מצילי חיים: ב-99 נפגעים (24%) מכל הנפגעים הדחופים בוצעו פעולות מצילות חיים בשטח.

ויסות בין בתי החולים באזור האירוע: ב-9 אירועים שבהם לא הייתה אפשרות פינוי למרכז על בטראומה, פונו כל הנפגעים לבתי חולים אזוריים – 63% מהנפגעים הדחופים הועברו בוויסות שניוני למרכזי על בטראומה, 27 אירועים שהתרחשו באזור שבו לפחות מרכז טראומה אחד – 71% מהנפגעים הדחופים פונו ישירות למרכזי על בטראומה, בוויסות שניוני הועברו רק 12% מהנפגעים שהוגדרו דחופים למרכזי על בטראומה.

גם באירועים רבי נפגעים שנגרמו על ידי פיצוץ מטעני נפץ על ידי מחבלים מתאבדים – אירועים המתחילים תמיד בבהלה, בפחד ובכאוס מוחלט – הצליחו צוותי מגן דוד אדום לארגן את השטח לפעולה מקצועית ושקולה, ולבצע את הטיפול הרפואי הכולל: Triage, ביצוע פעולות מצילות חיים, פינוי וויסות בין בתי החולים באזור בצורה סבירה. פעילות זו של צוותי מגן דוד אדום תרמה תרומה משמעותית להצלחת הטיפול בנפגעים אלה על ידי מערך הטראומה של מדינת ישראל.

קובי פלג

המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר, תל השומר, החוג לניהול אסונות ומניעת היפגעות, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב.

מספר הנפגעים מאסונות ומאירועים רבי נפגעים בעולם נמצא בשנים האחרונות במגמת עלייה. ההסברים הניתנים בספרות המקצועית לעלייה במספר הקורבנות והנפגעים באסונות הם שינויי האקלים בכדור הארץ והגידול המשמעותי באוכלוסייה העולמית – בעיקר במדינות המתפתחות. מצב זה מביא לצפיפות גבוהה יותר של האוכלוסייה, ומכאן שבכל אסון גדלה ההסתברות לפגיעה במספר רב יותר של בני אדם. חלק מהחוקרים טוענים שלמעשה לא חלה עלייה בפועל במספר האסונות, אלא במספר הנפגעים בכל אירוע, כתוצאה מהעלייה המשמעותית בצפיפות האוכלוסייה על כדור הארץ. יש אף חוקים הטוענים, כי ההתפתחות הטכנולוגית האדירה של התקשורת האלקטרונית הפכה את העולם לכפר גלובלי, ובעקבות זמינות המידע והחשיפה לאירועים בזמן אמת מכל מקום בעולם, נוצר לכאורה הרושם כי חלה עלייה במספר האסונות כאשר בפועל לא כך הם פני הדברים.

אילן בן-צבי, אלכסיי ניימושין, אבי ליבנה

מחלקה פנימית ו', מרכז רפואי שיבא, תל השומר

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, בזכות התפתחות טכניקת האקו התוך-ושטי (TEE), התגלה כי רובד הטרשת של ותין בית החזה מהווה מקור לתסחיפים למוח ולאיברים אחרים. בספרות הרפואית קיימות עדויות שונות ואף סותרות לגבי הטיפול השמרני המיטבי למניעת תסחיפים מערכתיים נשנים, ולפיכך הטיפול המיטבי אינו מוגדר. מובאת במאמר זה פרשת חולה שלקה באוטם בטחול כתוצאה מתסחיף שמקורו כנראה בתהליך טרשת קשה של ותין בית החזה היורד. במאמר הנוכחי נעמוד על הקשר בין טרשת הוותין לבין תסחיפים מערכתיים, ועל הגישה הטיפולית למניעת תסחיפים נשנים, ונסקרת הספרות הרפואית העדכנית בנושא זה. לנוכח היעדר הנחיות בנושא והיעדר מחקרים אקראיים עם תוצאות חד משמעיות, טיפול הבחירה בכל חולה נתון להחלטת המטפל, ועליו להיקבע על פי מאפייני רובד הטרשת וגורמי הסיכון הנוספים, כמדווח במאמר זה.

יהושע שמר

עורך משנה של עיתון "הרפואה" וראש בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אסונות המוניים מתרחשים ברחבי העולם על ידי פגעי טבע, מעשה אדם, תאונות או פעולות טרור, וגורמים לפגיעות קונבנציונאליות (כמו נפגע מלחמה, רעיות אדמה, אסונות טבע) ושאינן קונבנציונאליות (כמו מגפות, וכן פגיעות מחומרים כימיים, מדברים ביולוגיים או מחומרים רדיואקטיביים).

סתוית א’ שלו¹, צבי בורוכוביץ², יואל זלוטוגורה³

¹המכון לגנטיקה, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²מכון שמעון וינטר לגנטיקה של האדם, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³המחלקה לגנטיקה קהילתית, משרד הבריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

העיסוק בגנטיקה במדינת ישראל כולל מגוון רחב של תחומים, בין היתר בתחום החקלאות, המזון, הלבוש, הביוטכנולוגיה, התרופות (פרמקוגנטיקה), הפלילים וכמובן הרפואה. בסקירה זו ההתייחסות היא בעיקר לעיסוק בגנטיקה הרפואית. רוב המחלות הגנטיות נדירות, ועל פי הגדרתן הסיכון להיארעותן גדול מ-1 לכל 50,000 לידות חי. עמותות הורים וקבוצות תמיכה רבות טוענות זה מכבר, כי ההסתייעות בטכנולוגיה על מנת לאתר תחלואה במהלך ההריון גורמת למניעת לידתם של תינוקות בעלי שונות וחריגים. מצב כזה מביא לטענתן את הפרטים הלוקים להיות נדירים אף יותר. בהנחה כי השונות היא זו שמניעה את העולם, סביר כי מניעת השונות עלולה לעצור אותו. יתרה מכך, עצירת השונות עלולה לגרום לכך שהתייחסות האוכלוסייה הכללית וראשיה אל פרטים נדירים אלו תהא קטנה מאוד. מידת רצון החברה להשקיע ברווחתם ובטיפול של פרטים מעטים אלו תקטן, וההשקעה במחקר מחלות אלו תקטן או תופסק כליל. פרטים אלו יהפכו להיות מנודים מכל הבחינות האפשרויות, כולל מבחינה רפואית, סוציאלית ומשפטית.

העיסוק בגנטיקה רפואית במדינת ישראל החל כבר בשנות החמישים, על ידי רופאים מדיסציפלינות שונות, והגירוי לעיסוק זה נבע מהשונות הרפואית הרבה שהתגלתה באוכלוסייה הכללית בעקבות גלי העלייה הגדולים מכל קצווי התבל. עם השנים הפך העיסוק בגנטיקה רפואית בישראל ובעולם נחלתם של מומחים לגנטיקה רפואית.

המטרות בסקירה הנוכחית הן להציג את ההיסטוריה של הגנטיקה הרפואית בארץ ישראל, להתייחס לגנטיקה של האוכלוסיות השונות ולדרכי המניעה של מחלות גנטיות בישראל באוכלוסיה הכללית, במהלך ההריון ובילודים, ולהציג בדיקות גנטיות טרום השרשה.

ורד מולינה חזן¹, רן בליצר^{1, 2},  איתמר גרוטו^{1, 3}, סלמאן זרקא^{1, 4, 5}, עומר אנקול^{1, 6}, יעל בר-זאב¹, חגי לוין^{1, 3, 7}, נחמן אש⁸

¹ענף בריאות הצבא, מיפקדת קצין הרפואה הראשי, צה"ל, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³ שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴חיל הרפואה, פיקוד הצפון, צה"ל, ⁵בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ⁶המחלקה למינהל בריאות, בית הספר למדעי הבריאות, מרכז אוניברסיטאי אריאל, ⁷המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ⁸חיל הרפואה, משרד קצין רפואה ראשי, צה"ל

שפעת פנדמית היא אחד האתגרים העיקריים העומדים בראש מעיניהם של העוסקים במוכנות לחירום רפואי בישראל ובעולם. מצב זה מחייב היערכות מוקדמת לתחלואת יתר בשפעת וסיבוכיה, כולל עומס במרפאות הקהילה, בחדרי המיון ובבתי החולים, במקביל להיעדרות מהעבודה, כולל במערכת הבריאות. מערכת הבריאות האזרחית בישראל חזקה, ערוכה ומסוגלת להתמודד עם אתגרים מורכבים. אולם במדינות שונות ובתרחישים מסוימים ייתכן שתידרש מעורבות הצבא בהיערכות לאירוע מסוג זה. במאמר זה מתוארים התפקידים המרכזיים אשר צפויים גופים בטחוניים בכלל והצבאות בפרט ליטול במשבר מסוג זה. 

לצבאות מספר מאפיינים העשויים להוות יתרון משמעותי בעת מצב של פנדמיה של שפעת: יכולת ניהול מצבי משבר, התמודדות עם מספר רב של משימות בתנאים תת מיטביים, יתירות לוגיסטית של אחזקת מלאים ושינוע שלהם (דלק, מזון, מים), ניידות ופריסה רחבה בכל המדינה, היכולת להפעיל אנשים גם בהינתן סיכון ממשי לחייהם.

תפקידי הצבא בעת פנדמיה יכולים לכלול ניהול האירוע ברמה הלאומית, סיוע בידיים עובדות לשם שמירה על תפקוד המשק, הסתייעות במאגרים לוגיסטיים צבאיים, ניצול של ציוד צבאי למטרות אזרחיות, שמירה על הסדר הציבורי, הפעלת אמצעי בריאות הציבור כגון בידוד וסגר (לא רלוונטי ברוב המקרים בפנדמיה), וסיוע למערכת הבריאות. בנוסף, קיים צורך חיוני לשמור על כשירות הצבא לצורך הגנה על גבולות המדינה, במיוחד לנוכח אפשרות של חוסר יציבות פוליטי וצבאי במדינות שונות במצב של פנדמיה.

החל ממרץ 2009 התפשט נגיף השפעת A/2009 H1N1 ברחבי העולם, ולכן הכריז ארגון הבריאות העולמי על פנדמיה של שפעת. על פי החלטת ממשלה, עשוי ניהול האירוע לעבור למערכת הביטחון במקרה של פגישה במרקם החיים, מצב שלא נדרש עד כה באירוע הנוכחי. לנוכח חיוניות השמירה על הכשירות המבצעית, והאפשרות (שהתממשה) להתפרצויות תחלואה נרחבות ביחידות מבצעיות, מדיניות צה"ל לצמצום התחלואה מחמירה ממדיניות משרד הבריאות.

מערכות הביטחון בישראל ובעולם צריכות להיערך לאפשרות של מחלה מפושטת וחמורה יותר מהנוכחית, שתצריך מעורבות משמעותית שלהן בניהול המשק בשל שיבוש אורח החיים התקין במדינה. 

צבי פרי^1,2, דן תירוש², אורי נץ², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

אוויר חופשי בחלל הבטן נחשב כמצב חירום רפואי. אולם קיימות הפרעות היכולות לחקות אוויר חופשי ובכך לשנות מהותית את הטיפול בחולה. אחת מהאבחנות המבדילות הנדירות היא פקלומה (Fecaloma). פקלומה היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, היכול להידמות לגוש ממאיר. תופעה זו שכיחה בגיל המבוגר. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא יכולה להוביל למצב חירום רפואי.

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 29, הלוקה בפיגור שכלי, והתקבלה בשל תלונה על הקאות ושלשולים. מספר ימים טרם התקבלותה סבלה מעצירות עם התרשמות של נפיחות בטן. החולה טופלה במוסד שבו היא שוהה באמצעות חוקן ניקוי, אך השפעתו הייתה חלקית, ולאחריו הופיעו הקאות וחום. בבדיקה שנערכה בהתקבלותה לחדר מיון נמצאה בטן תפוחה, ללא סימני גירוי הצפק. בצילום הודגמה בטן במצב חד, דהיינו, לולאות כרכשת ("מעי גס") מורחבות, עם תוכן רב וחשד לאוויר חופשי בכמות מעטה באזור הכבד מימין. עקב החשד לאוויר חופשי בבטן, נערכה בדיקת טומוגרפיה מחשבית שהודגמה בה פקלומה ענקית של הכרכשת (Colon) והפרשדון (Sigmoid colon). לנוכח זאת הוחל במתן טיפול שמרני בנוזלים דרך הווריד, במשלשלים, בחוקנים ובפירוק ידני של הפקלומה. כתוצאה מטיפול היו לחולה יציאות מרובות וחל שיפור ניכר במצבה. פקלומה (Fecaloma) היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, אשר עשוי להידמות לגוש שאתי. תופעה זו שכיחה במבוגרים. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא עלולה להוביל למצב רפואי מסכן חיים.

אבחון פקלומה מהווה אתגר לרופא. לצורך קביעת האבחנה ניתן, בנוסף ללקיחת ההיסטוריה הרפואית ולבדיקה הגופנית,  להיעזר בבדיקות דימות דוגמת צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית וסקירת על שמע.  

הטיפול הראשוני בפקלומה הוא לרוב שמרני, ללא ניתוח, אשר כולל מתן נוזלים לתוך הווריד, משלשלים וחוקנים. בחולים רבים נדרש גם פירוק ידני של גושי הצואה. אם הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור, יש לשקול טיפול אנדוסקופי או ניתוח, הכולל לעיתים אף כריתה חלקית או מלאה של הכרכשת.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

צבי פרי^1,2, מירב פלויטקל³, נועם ינקלביץ⁴, ליאור קורן⁶, ניר רוזנברג⁵

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', ³חטיבת הילדים, ⁴מחלקת עיניים, ⁵ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁶המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם

פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).

שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).

הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.

גבריאלה דורפמן פורמן¹, קלמנט כאהן², ארמנדה בהרב^{1, 2 ,3}

¹אוניברסיטת תל אביב, ²המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, ³היפנוכור, יהוד

הקדמה: המאה האחרונה מתאפיינת במדינות המערב בחוב שינה. השימוש הרב בכלי תחבורה מתעצם, ותאונות רבות מתרחשות בשל הירדמות הנהג. לרוב בני אדם אינם מודעים להשפעת מצב העייפות-ישנוניות על תפקודם הקוגניטיבי ועל כושר הנהיגה שלהם.

מטרה: המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות מידע פיזיולוגי הניתן למדידה בקלות, אשר יכול לסייע בניטור פשוט ואמין של תפקוד הנהג וערנותו. 

שיטות: שמונה מתנדבים בריאים וללא הפרעות שינה נכללו במחקר. על הנכללים הוטלו שתי משימות שחזרו על עצמן לסירוגין כל שעתיים במהלך 34-36 שעות, במטרה ליצור חסך שינה מצטבר והולך. המשימות כללו מבחן שמירת הערות (MWT –Maintenance of Wakefulness Test)  והדמיית נהיגה באמצעות סימולטור נהיגה. בזמן הניסויים הנבדקים היו מחוברים ל- EEG, EMG, EOG, ECG ולרישום אודיו-וידיאו. התוצאות הראשונות מתייחסות ל-60 מבחני MWT.

תוצאות: ביממה הראשונה קרו ההירדמויות רק סביב שעות אחר-הצהרים-המוקדמות, המאופיינות בנטייה פיזיולוגית להירדמות, בהתאם לשעון הביולוגי. הלילה התאפיין בהירדמויות עם חביון שינה קצר ביותר סביב שעה 4 לפנות בוקר. ביום השני לניסוי היה חביון השינה הממוצע שנמדד ארוך מאשר במהלך הלילה, למרות הצטברות חסך שינה, בשל השעון הביולוגי הנוטה לערות בשעות האור. שכיחות ההירדמויות גברה עם מספר שעות-ערות. מתוך חישובים של ה- HRV ונגזרותיו, התקבלה עלייה בפעילות סימפתטית לאחר אירועי הירדמות יחד עם עלייה בהשתנות רגעית של קצב הלב.

לסיכום, הנטייה להירדם בשעות הקטנות של הלילה ובשעות אחר הצהרים המוקדמות הופכת מסוכנת יותר כאשר מתווסף חסך שינה. קיים מתאם בין פרמטרים אוטונומיים הקשורים בהשתנות הרגעית של קצב הלב לבין אירועי הירדמות או כמעט הירדמות, כפי שנִצפו ב-EEG. מאפיינים אלה, שנמצאו מתוך נגזרים של ה-ECG, עשויים לספק כלי מסייע לצורך מעקב אחר הירדמות נהגים ומניעת תאונות דרכים.