• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        ינואר 2007

        ערן ישראלי¹, יהודה שינפלד²
        עמ'

        ערן ישראלי¹, יהודה שינפלד²

        ¹המח’ לגסטרואנטרולוגיה, האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית – המרכז הרפואי הדסה, ירושלים, ²המח’ לרפואה פנימית ב’, והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, מופקד הקתדרה על שם לאורה שוורץ קיפ למחלות אוטואימוניות

        מחלות אוטואימוניות של דרכי העיכול והכבד הן מחלות כרוניות עם מהלך מתקדם לאורך שנים. בדומה למחלות אוטואימוניות אחרות, קיימים נוגדנים סגוליים בנסיוב של החולים זמן ממושך לפני ההסתמנות הקלינית של המחלה [1]. נוגדנים אלו יכולים לנבא ביטויים קליניים סגוליים, ואת חומרת המחלה וקצב התקדמותה. זיהוי סמנים אלו והגדרת תפקידם יכולים לסייע במניעה ראשונית. לדוגמה, טיפול אימונולוגי למניעת הופעת סוכרת מסוג 1, או מתן acid Urosdeoxycholic בצמקת כבד מרירתית (בילארית). בנוסף, היכולת לנבא חומרה של מחלה ותופעות קליניות סגוליות תסייע באופן תיאורטי במניעת סיבוכים. לדוגמה, החלטה על מתן טיפול מווסת מערכת החיסון מוקדם בקרב חולים עם מחלת קרוהן (מ"ק)¹ עם מהלך סוער של המחלה (יצירת הצרויות או נצורים במעי), על מנת למנוע את הצורך בניתוח מוקדם. בהמשך נסקר התפקיד המנבא של נוגדנים במחלות האוטואימוניות השונות של דרכי העיכול והכבד, והקשר שבין נוגדנים אלו למהלך המחלה ולתופעות קליניות אופייניות.

        נובמבר 2006

        איריס דותן
        עמ'

        איריס דותן

         

        השירות לחולים במחלות מעי דלקתיות, המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

         

        מחלות מעי דלקתיות הן מחלות כרוניות, אידיופתיות, בעלות ביטויים מגוונים, כגון שילשול, דמם מהחלחולת (Rectum), כאב-בטן, ירידה במשקל, חום וביטויים מחוץ למערכת העיכול. התפישה העדכנית לגבי האימונופתוגנזה של מחלות המעי הדלקתיות היא שבפרט חשוף גנטית, גורמת תגובה מופרזת של מערכת החיסון שברירית המעי כנגד מיקרואורגניזם שאינו פתוגני לדלקת המעי הכרונית. בגיליון זה של "הרפואה" מדווחים וטרמן וחב' על סקירת אוכלוסייה של חולים במחלות מעי דלקתיות והשוואתם לאוכלוסיית בקרה בחיפוש אחר קשר גנטי בין מחלות המעי הדלקתיות והפולימורפיזם 2044G/A, בגן לאינטרליקין 13 ובכרומוזום 5. המחברים מדווחים על היעדר קשר כזה, ובמאמר זה נדון בחשיבות של מציאת ציטוקינים וגנים חדשים להבנת האימונופתוגנזה של מחלות מעי דלקתיות ולטיפול בהן.

        ספטמבר 2006

        אלון אליקים ודן נמט
        עמ'

        אלון אליקים1, דן נמט2

         

        1מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        בניגוד להשפעת מאמץ ואימון גופני על המחזור החודשי בספורטאיות, השפעת פעילות גופנית על מערכת הרבייה הזכרית נזכרת הרבה פחות בסיפרות המדעית. מערכת הרבייה הזכרית מורכבת מהיחידה ההיפותלמוס-בלוטת יותרת-המוח (היפופיזה), המבקרת את פעילות האשכים. האשכים אחראיים על ייצור תאי הזרע ועל ייצור ההורמונים הזכריים (אנדרוגנים), ובעיקר ההורמון טסטוסטרון. האנדרוגנים אחראיים להתפתחות סימני מין זכריים משניים, ובנוסף משפיעים גם על הגדלת מסת השריר והעצם, יצירת כדוריות דם אדומות, הדחף המיני, והתנהגויות לא מיניות, כגון התנהגות תוקפנית. השפעת פעילות גופנית על ציר מערכת הרבייה הזכרית תלויה במשך המאמץ הגופני ועוצמתו, ברמת הכושר הגופני של מבצע הפעילות, ובמצבו התזונתי והגופני הכללי.

         

        מאמץ גופני בודד, קצר, אירובי ואנאירובי, גורם לעלייה ברמת טסטוסטרון, ולעלייה ברמת הטסטוסטרון החופשי. בניגוד למאמץ גופני קצר, מאמץ גופני רצוף ממושך (> שעתיים) בעצימות בינונית-גבוהה מאופיין בתגובה דו-שלבית המתבטאת בעליית טסטוסטרון בשלבים הראשונים, ובהמשך ירידה אל מתחת לרמות הבסיס.

         

        אימון גופני עצים גורם בדרך-כלל לירידה ברמת הטסטוסטרון ועלול לגרום לירידה בחשק המיני, בייצור הזרע וביכולת הפוריות. ירידה ברמת הטסטוסטרון בעקבות אימון גופני עלולה לפגוע בגדילת השריר והתחזקותו בעקבות אימון גופני, בתיקון הנזק לרקמות השרירים לאחר אימון גופני עצים, ובהתאוששות השריר מהמאמץ הגופני, ולכן תיתכן לה חשיבות גדולה בהתפתחות תיסמונת אימון-יתר בספורטאים תחרותיים. השלכות נוספות אפשריות לירידה ברמת טסטוסטרון בעקבות אימון גופני הן ירידה בצפיפות העצם, וכן השפעה על ההתנהגות ומצב-הרוח הכללי. באופן מפתיע, גם באוכלוסיית ספורטאי עילית, הנמצאת במעקב רפואי צמוד, ההתייחסות לירידה ברמת טסטוסטרון, ולהשפעותיה האפשריות על יכולת הספורטאי ומצב בריאותו, מעטה בלבד.

        יולי 2006

        להבית אקרמן, דניאל מימוני, עקיבא טרטנר, מיכאל דוד
        עמ'

        להבית אקרמן, דניאל מימוני, עקיבא טרטנר, מיכאל דוד

         

        מח' עור, קמפוס בילינסן, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        פמפיגוס וולגריס היא מחלה אוטואימונית המופיעה בשל היווצרות נוגדנים עצמוניים מסיבה לא ידועה כנגד מולקולות תאחיזה שבין הקרטינוציטים. הטיפול בחולים מושתת על מתן בדרך פומית של קורטיקוסטרואידים במינון גבוה.

         

        מדווח במאמר זה על חולה בפמפיגוס וולגריס אשר לקתה בהתלקחות קשה ביותר לאחר שהפסיקה באופן פתאומי טיפול אחזקתי בסטרואידים ועברה לטיפול חלופי (אלטרנטיבי) בהיפנוזה.

        יוני 2006

        ארז צומעי, טובה ליפשיץ ומחמוד אבו-שקרה
        עמ'

        ארז צומעי1, טובה ליפשיץ1, מחמוד אבו-שקרה2

         

        1מח' עיניים, 2היח' למחלות אוטואימוניות שיגרונתיות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע


        דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)1 היא מחלה אוטואימונית רב-מערכתית המתאפיינת בדלקת ריקמת המיפרק ומיגוון רחב של תופעות חוץ-מפרקיות. בהתאם לגיל הופעת המחלה היא מסווגת לדמ"ש במבוגרים ולדמ"ש בילדים (דמש"י)2 (Juvenile Rheumatoid Arthritis - JRA)

         

        בסקירה הנוכחית נדונה מעורבות העין בדמ"ש ודמש"י, וכן מסוכמות תיסמונות העיניים השונות, הסתמנותן הקלינית, אמצעי האיבחון והגישה הטיפולית, ומאפייני דמ"ש הקשורים בהתהוותה של מחלת עיניים. לשם כך נסקרה הסיפרות בנושא בין השנים 1985-2005.

         

        עלה, כי תחלואת העיניים בחולי דמ"ש היא בעיקרה תולדה של דלקת חוץ-עינית, ואילו עיקר ההסתמנות בילדים ונעורים היא כדלקת הענבייה (Uveitis), כלומר, דלקת תוך-עינית. מעורבות העיניים בשתי המחלות מתאפיינת בשכיחות גבוהה ובסיבוכים משמעותיים עד להינקבות העין ואיבוד הראייה. אין התאמה מלאה בין מחלת המיפרקים לבין הביטוי בעיניים בהיבטי תיזמון, חומרת המחלה ומישכה. כמו-כן, לא נמצא גורם קליני או מעבדתי המנבא את הופעת הביטוי בעיניים בחולי דמ"ש או דמש"י.

         

        לסיכום, על כל חולה בדמ"ש להיבדק על-ידי רופא עיניים עם איבחונו במיסגרת תקופתית, על-פי המימצאים והטיפול הרפואי המוצע. מחקרים נוספים נדרשים על-מנת לאפיין גורמים המנבאים את התהוותה של תחלואת עיניים בחולי דמ"ש ודמש"י.

         

        ___________________________________________

        1 דמ"ש – דלקת מיפרקים שיגרונתית.

        2 דמש"י – דלקת מיפרקים שיגרונתית בילדים.

        אפריל 2006

        חיים עובדיה, דימיטריוס קרוסיס, עודד אברמסקי
        עמ'

        חיים עובדיה, דימיטריוס קרוסיס, עודד אברמסקי

         

        המח' לנירולוגיה, מרכז אגנס גינגס למחלות נירוגנטיות של האדם, בית- החולים האוניברסיטאי הדסה, עין כרם, ירושלים

         

        תיסמונת נירולוגית פארא-ניאופלסטית (תנ"פ) הן סיבוך נדיר של מחלות ממאירות והן מאופיינות בתסמינית נירולוגיים יחודיים במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. התסמינים הנירולוגיים יכולים להופיע עוד לפני האיבחון של התהליך הניאופלסטי ומסייעים לזהות תהליך כזה בראשית התפתחותו. המנגנונים הפתוגנים בתנ"פ מערבים את מערכת החיסון על-ידי יצירה של נוגדנים או לימפוציטים מסוג T משופעלים, ואשר פעולותיהם מכוונות כנגד אנטיגנים עצמיים משותפים לתאי השאת ולתאים של מערכת העצבים. רוב האנטיגנים האונקונירליים ממוקמים באזור התוך-תאי בציטופלסמה, בגרעין ובגרעינון, וחלקם ממוקמים על הממברנה של התא ופועלים כקולטנים ייעודיים או כתעלות יונים.

        בסקירה קצרה זו מוצגים המנגנונים האוטואימוניים במעורבים בתנ”פ בכלל וב-Opsoclonus-myoclonus בפרט. ניסינו להסביר מדוע במקרים מסויימים של תנ"פ, הנוגדנים המופיעים בנסיוב החולים ומכוונים כנגד האנטיגנים האונקונירליים כנראה אינם הסיבה הישירה לתסמינים הנירולוגיים. מיקום הנטיגן בתא גורם לקושי רב לפתח דגם מעבדתי של תנ"פ הן בחיסון פעיל והן בחיסון סביל. ניסינו לתאר ולפרט את ההבדלים בין התגובות החיסוניות כנגד אנטיגנים ציטופלסמיים-גרעיניים לבין התגובות לאנטיגנים ממברניים לנוכח העובדות כי: א' מערכת העצבים נחשבת לריקמה פריבילגית של מערכת החיסון; ב' תאי השאת ונירונים מבטאים בצורה מיזערית אם בכלל את החלבונים השייכים ל-MHC class I, ולכן גם אין ביטוי מיטבי של האנטיגנים התוך-תאיים על הממברנה של התא. זה יכול בחלקו להסביר מדוע קיים קושי לפתח דגמים מעבדתיים לתנ"פ, וכי הקשר בין התסמינים לבין תגובת מערכת החיסון לאנטיגנים הציטופלסמיים הוא נסיבתי ואינו יכול לשמש כמטרה לטיפול.

        שי גרינברג ומרדכי פריד
        עמ'

        שי גרינברג1, מרדכי פריד2

         

        1היח' למניעת מחלות לב, 2המירפאה לתשישות כרונית, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

         

        אחד המאפיינים העיקריים של תיסמונת העייפות הכרונית (תע"כ)1 הוא ירידה בסיבולת המאמץ והחמרה בתסמיני העייפות לאחר ביצוע מאמץ גופני. מסקירת המחקרים שנערכה בהם השוואה בין קבוצת החולים לקבוצת הבריאים עולה, כי קבוצת החולים מאופיינת בהספק אירובי מרבי נמוך, בקצב לב גבוה במאמץ תת-מרבי, בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה, בכוח שרירים מרבי נמוך ובהזדקקות לפרקי זמן התאוששות גדולים, למרות שחלק מן המאפיינים ניתן לייחס לחוסר ממושך בפעילות גופנית. במספר מחקרים עלו הפתולוגיות הבאות העשויות להסביר תופעות אלו: הפרעה בקיצוב הלב, ירידה ביכולת תהליכי החימצון של השריר, ירידה באספקת דם לשרירים הפעילים והפרעה בתיפקוד מערכת העצבים.

         

        פעילות גופנית, באופן מבוקר, היא הכלי היעיל ביותר לשיפור יכולתם הגופנית של החולים ולהפחתת תסמיני העייפות, והיא בעלת השפעות חיוביות על תיפקודם בחיי היומיום.

        _________________________________

        1תע"כ – תיסמונת העייפות הכרונית.

        דניאל מעוז ויהודה שינפלד
        עמ'

        דניאל מעוז1, יהודה שינפלד2,1

         

        1המרכז למחלות אוטואימוניות, המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, 2מופקד-הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על-שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב  

         

        תיסמונת העייפות הכרונית (Chronic fatigue syndrome) (להלן תע"כ) טומנת בחובה קשיים רבים הן לחולה והן לקלינאי מבחינת האיבחון, איפיון הגורם למחלה והטיפול. לכל אלו אין עדיין תשובות ברורות, והידע באשר אליהם מצטבר והולך. אף-על-פי שבתחומים רבים הנוגעים למחלה קיים עדיין חוסר ודאות, דבר אחד ברור: לא ניתן לשלול ולבטל כלאחר יד את תסמיני החולים, ויש להתייחס אליהם במלוא הרצינות בעת האיבחון.

        פברואר 2006

        מונה ינקוביץ כידון ודוד נלקן
        עמ'

        מונה ינקוביץ כידון1, דוד נלקן2

         

        1מכון לריאות ואלרגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון והמירפאה לאלרגיה בילדים, מרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון-לציון, 2המירפאה לגנחת ואלרגיה, בית הרופאים, תל-אביב

         

        אימונותרפיה בגנחת (Asthma) ובמחלות אחרות על רקע אלרגי, היא שיטת הטיפול היחידה הגורמת לשינוי סגולי בתגובה של המערכת החיסונית לאלרגנים. לאימונותרפיה הקלאסית, התת-עורית, השפעות-לוואי מיידיות ידועות המחייבות טיפול מיומן ומהיר, והיא גם מלווה באי-נוחות ניכרת וכאב מקומי. בשנים האחרונות מיושמת במדינות רבות בעולם שיטה של אימונותרפיה תת-לשונית שבה כמויות מבוקרות של אלרגן, ההולכות ועולות באופן יומיומי, מונחות למספר דקות מתחת ללשון ולאחר-מכן נבלעות.

         

        ביקשנו במאמר הנוכחי לסקור את הפירסומים החדשים על שיטה טיפולית זו בסיפרות הרפואית.

         

        בוצעה סריקה של הסיפרות הרפואית למאמרים אשר פורסמו בין השנים 1985 ועד דצמבר 2004, וכללו את המונחים "תת-לשוני – Sublingual" ו"אימונותרפיה –  Immunotherapy" בכותרת או בתקציר המאמר. בעיקר התרכזנו במאמרים אקראיים וכפולי-סמיות אשר היוו את הבסיס למטה-אנליזה שפורסמה על-ידי ספריית הקוכריין בינואר 2005.

         

        הטיפול באימונותרפיה תת-לשונית מוכח כטיפול בטוח בגנחת ובמחלות אלרגיה אחרות בכל הגילאים. הטיפול מוכח כיעיל בנזלת אלרגית של המבוגר. הניסיון המקומי מראה אף הוא פרופיל בטיחותי מרשים והצלחות טיפוליות טובות.

         

        לסיכום, אימונותרפיה תת-לשונית היא שיטת טיפול מבטיחה. נראה כי בעתיד הקרוב יימשכו המאמצים להרחיב את הידע בנושא על-ידי עריכת מחקרים רבי-היקף נוספים, ויש לשקול בחיוב את הכנסת השיטה למיגוון הטיפולים המוצעים כיום לחולה האלרגיה בישראל.

        דצמבר 2005

        יצחק מלצר, ניסים בנג'ויה ויעקב קפלנסקי
        עמ'

        יצחק מלצר1, ניסים בנג'ויה2, יעקב קפלנסקי3

         

        1המעבדה לשיקום ולחקר התנועה על-שם שוורץ, המחלקה לפיזיותרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, 2המעבדה לביו-מכניקה, המיכללה האקדמית לחינוך על-שם קיי, באר-שבע, 3המח' לפרמקולוגיה קלינית, אוניברסיטת בן-גוריון

         

        שיווי-משקל בגיל הזיקנה מהווה יסוד חשוב בשמירת העצמאות התיפקודית. לליקויים בשיווי-משקל ולנפילות השפעה עצומה במדינות המערב על איכות-החיים של קשישים ועל הוצאות מערכות הבריאות. כחלק מתכנית אסטרטגית של שירותי הבריאות, קיים הצורך לפתח שיטות התערבות יעילות ומעשיות אשר באפשרותן לשפר שיווי-משקל בקרב קשישים. המטרות במחקר הנוכחי היו לבדוק צורות תירגול שונות והשפעתן על מערכת שיווי-משקל, ולהשוות בין תירגול ייעודי לבין תירגול לשיפור כוח שרירים בקרב קשישים.

         

        לשם כך נכללו במחקר 42 קשישים עצמאיים שסווגו באופן אקראי לשלוש קבוצות: אימון שיווי-משקל (BT), אימון איזומטרי (IT) ובקרה ללא אימון (CG). בכל קבוצה נכללו 14 מתנדבים. בדיקות שיווי-משקל סטטיות במצבים שונים בעמידה (עיניים פקוחות או עצומות, בסיס עמידה רחב או צר ועמידה על-גבי מישטח קשה או רך) ודינמיות (גבולות שיווי-המשקל במישור הקידמי-אחורי ובמישור הצדדי) בוצעו במעבדה לביו-מכניקה תוך עמידה על פלטת כוח. כוח השרירים בגפיים התחתונים  נמדד באמצעות דינמומטר איזוקינטי. הבדיקה נעשתה לפני ולאחר 3 חודשי אימון. מדדי שיווי משקל וכוח שרירים הושוו באמצעות Repeated-measures ANOVA.

         

        קבוצת ה-BT שיפרה באופן מובהק את גבולות שיווי-המשקל בעמידה הן במישור הקידמי-אחורי והן במישור הצדדי בהשוואה לקבוצות המחקר האחרות (IT, CG). לא חל שיפור בכוח שרירים בגפיים התחתונים. בשתיים מבדיקות שיווי המשקל הסטטי נמצא שיפור מובהק בקבוצת ה-BT בלבד. כמו-כן, 64.2% מהנכללים בקבוצת ה-BT דיווחו על עלייה בביטחון העצמי לעומת 35.7% בלבד בקרב קבוצת ה-IT.

         

        לסיכום, נראה כי אימון ייעודי משפר את גבולות שיווי-המשקל (ההיבט הדינמי), ללא שינוי בכוח השרירים. לא ניתן לומר בוודאות שחל שיפור בשיווי-משקל סטטי כתוצאה מהאימון.

        נובמבר 2005

        חוזה עמוס עציוני, יניב שרר, הווארד כרפ, דניאל מימוני, ענת אחירון, ג'יזל גודארד, אוריאל כץ ויהודה שינפלד
        עמ'

        עמוס עציוני, יניב שרר, הווארד כרפ, דניאל מימוני, ענת אחירון, ג'יזל גודארד, אוריאל כץ, יהודה שינפלד

         

        המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

         

        לפני למעלה מ-70 שנה הצליח קון לפתח שיטה שבה ניתן להפריד בין המרכיבים השונים של הנסיוב. בבדיקה נמצא שהמיקטע הראשון הכיל אלבומין, ואילו מיקטע מספר 2 הכיל את הנוגדנים (אימונוגלובולינים). מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו במתן אימונוגלובולינים בזריקות לתוך השריר (IgIM) כטיפול בחולים שלקו בחסר מלידה באימונוגלובולינים (Agammaglobulinemia). הדבר הצריך מתן מינון גבוה של החומר בזריקות אשר גרמו סבל רב לחולים. בסוף שנות ה-70 פותח תכשיר שאיפשר מתן האימונוגלובולינים לתוך הווריד (Intravenous gammaglobulin IVIG ).

         

        בהתאם להוראות הרשות האמריקאית לאישור תרופות (FDA), על התכשיר להיות בעל התכונות הבאות: מופק מנסיוב של למעלה מ-10,000 תורמים, על כל תת-הקבוצות של IgG להיכלל בו, על ה-IgG להיות פעיל ובעל התכונות הביולוגיות המוכרות, וכן שזמן מחצית-החיים הביולוגיים של IgG (21 יום) לא ישתנה, יכיל נוגדנים כנגד כל הפתוגנים הידועים ושלא יהיה גורם- סיכון בהעברת מחלה זיהומית (בעיקר נגיפי צהבת B ו-C ו-HIV). בישראל משווק את התכשיר יצרן מקומי שמוצריו עומדים בכל הדרישות. התכשיר לתוך הווריד (IVIG) הוכיח יעילות טיפולית במניעת זיהומים בחולים עם חסר באימונוגלובולינים בהשוואה לטיפול הקודם ב-IgIM. כן נמצא שהשפעות-הלוואי של התרופה היו קטנות ביותר [1].

         

        בראשית שנות ה-80, כאשר נבדקו מינונים שונים של IVIG בחולים עם חסר באימונוגלובולינים לצורך השגת תוצאות טיפול מיטביות (חולה עם תיסמונת ויסקוט-אלדריך-חסר חיסוני ותרומבוציטופניה), נמצא באקראי שמינון גבוה של IVIG סייע לחולים שלקו בתרומבוציטופניה אוטואימונית (ITP) – מחלה אוטואימונית טיפוסית [2]. לאחר שמימצא זה אושר בעבודות נוספות, הוחל בניסיונות טיפול במחלות אחרות בעלות רקע חיסוני ואוטואימוני. בחלקן אכן נמצאה עדות ברורה ליעילות התרופה, בעוד שבאחרות דווח על פרשות חולים ספורים בלבד. מאחר שאלו מחלות שבהן הפתוגנזה שונה, התברר שגם מנגנון הפעולה של IVIG  מגוון. באופן כללי ניתן לומר של-IVIG שני יישומים עיקריים: האחד כטיפול חלופי למצבים שבהם יש חסר באימונוגלובולינים בין אם הוא ראשוני או מישני. היישום השני נובע מתכונתו של ה-IVIG כמווסת מערכת החיסון (Immunomodulator), כלומר בעל תכונות לשינוי פעילות המערכת החיסונית.

         

        בנייר עמדה זה נדון במחלות עם הוריה ברורה למתן IVIG וכן במצבים שבהם יש נתונים המצביעים על יעילות הטיפול, ונדון בהוריות מומלצות למתן ה-IVIG. זהו תכשיר יקר: הטיפול בחולה יחיד עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים, ועל כן יש לשקול היטב את מתן ה-IVIG בכל חולה שההוריה לגביו איננה חד-משמעית.

        אוגוסט 2005

        דניאל שפשלוביץ, יניב שרר ויהודה שינפלד
        עמ'

        דניאל שפשלוביץ¹, יניב שרר¹, יהודה שינפלד¹

         

        ¹המח' לרפואה פנימית ב', והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        מחלות לב וכלי-דם נפוצות מאוד בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, והן בעלות השפעה רבה על התחלואה והתמותה בקבוצת חולים זו. ההסבר לתופעה זו הוא ככל הנראה טרשת עורקים מואצת, כפי שהודגם בנתיחות שלאחר המוות בחולים. כמו-כן נמצאה בשכיחות גבוהה מחלה טרשתית תת-קלינית בבדיקות דימות שונות. גורמי-הסיכון המסורתיים למחלות לב וכלי-דם לבדם אינם מסבירים טרשת מואצת זו. נמצא שהמחלה עצמה, כמו גם הטיפול מדכא מערכת החיסון (בעיקר קורטיקוסטרואידים), הם גורמי-סיכון בלתי תלויים להאצה של מחלת הטרשת. גורמים נוספים הם הדלקת המערכתית הכרונית והתגובות האוטואימוניות התאית וההומורלית, האופייניות למחלה זו. במאמר להלן נסקר הידוע כיום בנוגע לטרשת העורקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, תוך שימת דגש מיוחד על ההסתמנויות הקליניות, הפתוגנזה והטיפול.

        יוני 2005

        מנחם רתם
        עמ'

        מנחם רתם

         

        השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

         

        בתאריך 2-4 בדצמבר 2004 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית. בכנס נידונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה שהוצגו, הן על-ידי המומחים מישראל והן על-ידי אורחים מחו"ל, ובחרתי לדון בכמה מהם.

        מאי 2005

        ליאור לבנשטיין, אברהם לייטמן, ציפי קרא-עוז, יוסף איצקוביץ-אלדור, הרייטה ברגמן ומרגלית לורבר
        עמ'

        ליאור לבנשטיין1, אברהם לייטמן1, ציפי קרא-עוז2, יוסף איצקוביץ-אלדור1, הרייטה ברגמן2, מרגלית לורבר3

         

        1מחלקת נשים ויולדות, 2המעבדה לווירולוגיה, 3המכון לאימונולוגיה קלינית, אלרגיה ותיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה, הטכניון – חיפה

         

        זוגות לא תואמים, שבהם הגבר הוא נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV) והאישה אינה נשאית, עומדים בפני אפשרויות מועטות בלבד כשהם מעונינים להביא לעולם ילדים בריאים בעודם מקיימים יחסי-מין בטוחים. על-מנת שהאישה תוכל להרות, הם חייבים לקיים יחסי-מין לא בטוחים, המסכנים את האישה בזיהום מנגיף הכשל החיסוני הנרכש.

         

        המטרה במחקר זה הייתה לפתח ולבדוק את השיטה שבה מסלקים את הנגיף מתאי הזרע ולאחר מכן לבצע הזרעה מלאכותית, תוך הסתייעות בשיטות לשטיפת זרע ובבדיקת PCR של התמיסה המכילה את תאי הזרע המיועדים להזרעה לפני ביצוע הפעולה.

         

        לשם כך, בודדו הזרעונים (Spermatozoa) בעלי כושר תנועה מנוזל הזרע. נבדקה הנוכחות הן של HIV והן של HCV  (במטופלים שנדבקו במישלב HIV-HCV) לפני פעולת ההפרדה ולאחריה הן בנוזל הזרע (semen) והן במיקטע המטוהר של הזרעונים.

         

        ההפריה בוצעה ביום הביוץ רק לאחר שאושר בבדיקת PCR כי אין RNA נגיפי של HIV. ארבעה זוגות עברו 8 מחזורי הזרעה תוך-רחמית (Intra uterine insemination). עד כה נולדו שני תינוקות בריאים. שתי האימהות והילודים נמצאו בבדיקה שלאחר הלידה ללא נגיפיHIV  ו-HCV.

         

        לסיכום, מדווח במאמר זה על הליך בטוח המאפשר הורות ביולוגית לזוגות לא תואמים נשאי HIV-1, מבלי שיסתכנו בהדבקה של בת-הזוג. הנתונים הקליניים שהתקבלו במחקר הנוכחי תואמים את הנתונים האירופאיים של שיטה זו.

        פברואר 2005

        אליאס טובי ומירי בלנק
        עמ'

        אליאס טובי1, מירי בלנק 2

        1המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, 2המרכז למחלות אוטואימוניות, שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב

         

        הכינוס הבינלאומי הרביעי על אוטואימוניות הפך למסורת מדעית בעלת חשיבות בנושא המחלות האוטואימוניות. הכינוס הראשון אורגן בשנת 16 על-ידי פרופ' יהודה שינפלד ומאז הפך לאחד האירועים המדעיים החשובים בנושא זה. באי הכינוס עסקו במיגוון רחב של מחלות: זאבת אדמנתית, מחלות מעי דלקתיות, טרשת נפוצה, תיסמונת הנוגדנים האנטי-פוספוליפידים ואחרות.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303