תוצאת חיפוש

בתיה ב' דוידוביץ, הדס פראג נוה, עמנואלה קניאנו, סימה הלוי 

עבור קבוצת מחקר RegiSCAR 

המח' לרפואת עור ומין, מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

Acute Generalized Exanthematous Pustulosis) AGEP) היא תיפרחת מוגליתית חדה, עם מהלך קליני מהיר ותמונה פתולוגית אופיינית. במרבית החולים נגרמת המחלה מתרופות, אולם דווח גם על גורמים נוספים לפרוץ המחלה.

מדווח במאמר זה על אישה בת 52 שנה, הלוקה בסוכרת ודיסליפידמיה, ומטופלת מזה כשנה בטבליות מטפורמין וסימווסטטין. עקב אוסטואומיאליטיס של עמוד-השידרה הוחל טיפול בוואנקומיצין, ובמקביל, לנוכח בצקת בגפיים התחתונים, הוחל טיפול בכדורי פורוסמיד. כשבעה-עשר יום לאחר תחילת טיפול בוואנקומיצין וכשבוע לאחר תחילת הטיפול בפורוסמיד ניצפתה הופעה חדה של תיפרחת מוגליתית, שעירבה את מרבית שטח הגוף, מלווה גרד עז. הטיפול בוואנקומיצין ובפורוסמיד הופסק ובמקביל ניתן טיפול מקומי בלבד. ניצפה מהלך מחלה מהיר עם נסיגת התיפרחת תוך שמונה ימים, והופעה של קילוף עור עדין טיפוסי באזורי המוגליות (Post-pustular desquamation). סך המימצאים הביאו לסיווג המקרה כ- AGEPמוחלט (Definite) על-סמך שיטת הניקוד של מחקר EuroSCAR. מבחן הפסקת תרופות, קשר הזמנים וסקירת הסיפרות מצביעים על התיפקוד האטיולוגי של פורוסמיד בגרימת המחלה. 



לסיכום, מדווח במאמר זה על מקרה נדיר של AGEP טיפוסי שהושרה קרוב לוודאי על-ידי פורוסמיד.

איל בראון

המח' לרפואה פנימית ב' והיח' למחלות זיהומיות, הקריה הרפואית רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

שופן היה, ללא ספק אחד המלחינים האהובים בהיסטוריה. בחייו הקצרים, הספיק לכתוב יצירות רבות אשר הרטיטו את לב בני דורו, אך גם את כל הדורות שבאו לאחריו. כמעט כולן נכתבו לפסנתר, רובן מינאטורות מקסימות, מיעוטן יצירת לפסנתר ותיזמורת. יצירתו היא שילוב מופלא של מלודיות מופלאות יחד עם הרמוניות מורכבות, אשר השפיעו רבות על מלחיני הדור הבא.

זלמן גרינברג

מעבדה לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

ד"ר ג'ון קרופר, רופא אנגלי, הגיע לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 לשליחות מיסיונרית רפואית. היה חוקר רפואי שפירסם יותר מכל אחד אחר בארץ בתקופתו. מחקריו החלוציים בתחום המחלות הזיהומיות בכלל, ובנושא מחלת המלריה בפרט, היו הנדבך הראשון במחקר הרפואי המודרני, בארץ-ישראל מוכת המחלות. במלחמת העולם הראשונה התנדב לשרת בחיל הרפואה המלכותי הבריטי וטבע עם אוניית בית-החולים 'בריטניק' ליד חופי יוון.
 

יאירה חממה רז^1,2, מרים פלד¹, שלומית פרי¹, רחל רז¹, משה הוד¹

¹בית-חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, ²המח' לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל

מוות תוך-רחמי מהווה מצב משבר עבור ההורים ומלווה בתגובות רגשיות, מחשבתיות והתנהגותיות. תהליך ההתמודדות וההסתגלות לאובדן מתחיל כבר בבית-החולים, כאשר ההורים מקבלים מידע על העדר דופק עוברי ונדרשים לקבל החלטות סביב שלוש סוגיות: האם לראות את העובר המת, האם גם לאחוז בו? האם להסכים לנתיחה שלאחר המוות? והאם לבצע קבורה עצמית של העובר? החלטות אלו משמעותיות, מאחר שהן עשויות להשפיע על תהליך ההחלמה הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

במאמר הנוכחי מובאים מימצאי מחקר גישוש שנערך בבית-החולים במרכז לרפואת נשים, בהתייחס לסוגיות שצוינו לעיל. המימצאים מעלים, כי מרבית ההורים מעדיפים שלא לראות את העובר, מעדיפים לסרב להצעה לנתיחת העובר ובוחרים בקבורה באמצעות בית-החולים.

במאמר נדונה משמעות המימצאים בהתייחס לשלושה עולמות תוכן הקשורים למוות תוך-רחמי ונוגעים זה בזה: מוות ושכול, טראומה ובעיה רפואית. הדיון בעולמות תוכן אלו מעלה את מורכבות האירוע ומבליט את הדילמות הכרוכות בכל החלטה כמו גם את הצורך בליווי רב-מקצועי. 

לסיכום, מסקנות הדיון מצביעות על צורך לסייע לכל זוג באופן דיפרנציאלי בקבלת החלטות סביב סוגיות אלו, על-פני דבקות במדיניות גורפת; מומלץ לאתר צרכים ולהתאים מענים נכונים לזוג או לכל אחד מבני הזוג, ואף ללוות את תהליך ההסתגלות לטווח זמן נרחב על-ידי צוות רב-מקצועי.

רונן רובינשטיין, עידית מרי-דוברצקי, בזיל לואיס, משה פליגלמן

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

"אם שללת את האפשרי, מה שנשאר, בלתי אפשרי ככל שיהיה – חייב להיות האמת" (מתוך Study in scarlet מאת ארתור קונן-דויל).

תיסמונת התסחיפים השומנים (תת"ש)¹ מתרחשת לאחר חבלות, ניתוחי שלד ולאחר מיגוון מצבים שאינם חבלתיים. התיסמונת בדרך כלל מתאפיינת בשלישיית תסמינים הכוללת הפרעות נשימה, שינוי במצב ההכרה ופטכיות. מדווח בזאת על פרשת חולה שלקתה בתיסמונת דמוית אירוע כלילי חד המלווה בגודש בריאות ובאק"ג לא תקין מספר שעות לאחר ניתוח ברך, אשר התבררו כתת"ש. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא. תת"ש עלולה להתבטא במיגוון אופנים, וקוצר-נשימה לאחר ניתוח שלד מחייב הכללתה של תיסמונת זו באבחנה המבדלת.

______________________________________

¹ תת"ש – תיסמונת התסחיפים השומניים

רן קורנובסקי

מכון הצינתורים, המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין; הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות הפך הצינתור הדחוף להיות טיפול הבחירה באירועים חדים של אוטם שריר הלב. התקדמות נוספת בצינתור הדחוף חלה בעקבות הכנסת תומכים (Stents) במהלך אנגיופלסטיה כלילית דחופה. לאחרונה פורסמו נתונים השוואתיים של טיפול בתומכים משחררי תרופה מסוג "סייפר" בזמן הצינתור בחולי אוטם שריר הלב. תיזמון הצינתור ביחס להתחלת התסמינים התגלה כמדד חשוב ביותר בקביעת הפרוגנוזה הטיפולית. כמו-כן הסתבר במחקרים על צינתור, כי זרימה מרבית בעורקים הכליליים אינה מבטיחה בהכרח זילוח תקין של ריקמת הלב. הטיפול המרבי בחולים עם אוטם חד בשריר הלב כולל לפיכך איבחון מהיר, הגעה מהירה לבית-החולים וזילוח-נישנה כלילי בצינתור באמצעות אנגיופלסטיה והשתלת תומך עם תמיכה פרמקולוגית במעכבי קרישה ובטסיות-דם. יחד-עם-זאת, האתגר הטיפולי בחולים שעברו אוטם שריר הלב עדיין קיים, מתוך מטרה להקטין את שיעור התמותה במהלך האוטם ובתקופה שלאחר-מכן, תוך מניעת סיבוכים מכניים וחשמליים, ותוך הקטנת ההסתברות לאי-ספיקת לב משנית לנזק ללב במהלך האוטם.

ינאי בן-גל¹, רם שרוני¹, גד קרן², גלית אבירם³, גדעון אורצקי¹

¹מח' ניתוחי לב ובית-החזה, ²המערך לקרדיולוגיה, ³המח' לרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אי-ספיקת לב היא מחלה קשה עם שיעור הישרדות נמוך כאשר היא מופיעה בדרגתה הקשה. מחלה זו מהווה את אחד מגורמי התמותה העיקריים במדינות המערב בעידן הנוכחי ומהווה גורם תחלואה בעל השפעה משמעותית על תקציב הוצאות מערכות הבריאות בישראל ובעולם. לאחר אוטם שריר הלב, במהלך שינוי התצורה החדרי (Ventricular remodeling), הופך חלל החדר השמאלי מאליפטי לכדורי עם החמרה מתמשכת במתח על דופן החדר. ההסתמנות של מיפרצות דקות דופן דיסקינטיות כמעט שאינו נראה עוד בחולים ממדינות מפותחות, בעקבות יכולת חידוש אספקת הדם (בטיפול ממס קרישים או באנגיופלסטיה מילעורית) מיד בסמוך לאוטם, אך עדיין מתקיים התהליך ההרסני של הפגיעה ביכולת התכווצות החדרים. הזרוע טיפולית הצוברת תאוצה בשנים האחרונות בעקבות ניסיון שהצטבר בטיפול בחולים הלוקים בקרדיומיופתיה איסכמית בדרגה קשה מסוג זה, מבוססת על שיחזור בניתוח של המבנה הגיאומטרי התקין של חדר שמאל ועל תיקון אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי או המיבנה התת-מסתמי, תוך הגעה לתוצאות מרשימות מבחינת הפחתת ממדי התמותה מהמחלה ושיפור באיכות-חייהם של המטופלים. ממד מתחדש זה בתחום ניתוחי הלב מיושם כיום בהצלחה במחלקתנו ומסוקר במאמר הנוכחי.

חיים עובדיה, דימיטריוס קרוסיס, עודד אברמסקי

המח' לנירולוגיה, מרכז אגנס גינגס למחלות נירוגנטיות של האדם, בית- החולים האוניברסיטאי הדסה, עין כרם, ירושלים

תיסמונת נירולוגית פארא-ניאופלסטית (תנ"פ) הן סיבוך נדיר של מחלות ממאירות והן מאופיינות בתסמינית נירולוגיים יחודיים במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. התסמינים הנירולוגיים יכולים להופיע עוד לפני האיבחון של התהליך הניאופלסטי ומסייעים לזהות תהליך כזה בראשית התפתחותו. המנגנונים הפתוגנים בתנ"פ מערבים את מערכת החיסון על-ידי יצירה של נוגדנים או לימפוציטים מסוג T משופעלים, ואשר פעולותיהם מכוונות כנגד אנטיגנים עצמיים משותפים לתאי השאת ולתאים של מערכת העצבים. רוב האנטיגנים האונקונירליים ממוקמים באזור התוך-תאי בציטופלסמה, בגרעין ובגרעינון, וחלקם ממוקמים על הממברנה של התא ופועלים כקולטנים ייעודיים או כתעלות יונים.

בסקירה קצרה זו מוצגים המנגנונים האוטואימוניים במעורבים בתנ”פ בכלל וב-Opsoclonus-myoclonus בפרט. ניסינו להסביר מדוע במקרים מסויימים של תנ"פ, הנוגדנים המופיעים בנסיוב החולים ומכוונים כנגד האנטיגנים האונקונירליים כנראה אינם הסיבה הישירה לתסמינים הנירולוגיים. מיקום הנטיגן בתא גורם לקושי רב לפתח דגם מעבדתי של תנ"פ הן בחיסון פעיל והן בחיסון סביל. ניסינו לתאר ולפרט את ההבדלים בין התגובות החיסוניות כנגד אנטיגנים ציטופלסמיים-גרעיניים לבין התגובות לאנטיגנים ממברניים לנוכח העובדות כי: א' מערכת העצבים נחשבת לריקמה פריבילגית של מערכת החיסון; ב' תאי השאת ונירונים מבטאים בצורה מיזערית אם בכלל את החלבונים השייכים ל-MHC class I, ולכן גם אין ביטוי מיטבי של האנטיגנים התוך-תאיים על הממברנה של התא. זה יכול בחלקו להסביר מדוע קיים קושי לפתח דגמים מעבדתיים לתנ"פ, וכי הקשר בין התסמינים לבין תגובת מערכת החיסון לאנטיגנים הציטופלסמיים הוא נסיבתי ואינו יכול לשמש כמטרה לטיפול.

גיא גוטמן, אוהד חילי, מיכאל קופרמינץ, יוסף לסינג, דוד פאוזנר

בית-החולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

רעלת הריון היא מחלה ייחודית לבני-אדם, גורמת לסיבוכים ב-5%-10% מכלל ההריונות, לפגיעה רב-מערכתית המתבטאת בעליית לחצי-הדם ובהפרשת חלבון מוגברת בשתן, ומהווה גורם תחלואה לאם ולעובר.

רעלת הריון מאופיינת בהשתרשות פתולוגית של רקמת הטרופובלסט ברירית הרחם ובתיפקוד לקוי של השיליה, הגורם לזרימת דם בלתי מספקת בחבל הטבור, להיפוקסמיה של העובר, לעצירה בצמיחה תוך-רחמית, ובהיעדר טיפול – להיפרדות שיליה ולמות תוך-רחמי של העובר.

רעלת הריון מהווה את גורם התמותה השני בשכיחותו בקרב יולדות במדינות המערב (הגורם הראשון – אירועים פקקתיים-תסחיפיים). לרוב מיוחסת התהוות הרעלת לגורמים באם שקדמו להופעת המחלה (יתר-לחץ-דם, סוכרת, אי-ספיקת כליות, תרומבופיליה וכדו'). אולם החדירה הפיזיולוגית של ריקמת הטרופובלסט לרירית הרחם כרוכה בתגובה חיסונית ניכרת בין האם לשיליה, הנושאת מטען גנטי רב של האב. תוצאות מחקרים רבים תומכות בהנחה, כי האב ממלא תפקיד חשוב בהתהוותה של רעלת הריון.

בסקירה זו נדונה הסיפרות העדכנית בנושא, במטרה להסביר כיצד גורמים באב ומאפייני הקשר בין ההורים תורמים להתהוותה של הפרעה שכיחה זו בהריון.

דן מירון^1,4, מרים צוקר², אסא לב-אל³

¹השירות לייעוץ במחלות זיהומיות, ²המעבדה למיקרוביולוגיה, ³המחלקה לאורתופדיה, בית-חולים זיו, צפת, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

אישה בת 75 שנה לקתה בזיהום של מיפרק ברך תותב ב-Salmonella enteritidis . ריפוי מלא ושימור המיפרק במקומו הושגו בשילוש הטרייה של רקמות נמקות ושטיפה מתמדת של המיפרק, ובהמשך טיפול במשך 3 שבועות ב- Ceftriaxoneלתוך-הווריד וב- Ciprofloxacinבדרך פומית במשך 3 חודשים.

זיהום של מיפרקים תותבים בחיידק הסלמונלה אינו שכיח, ובחלק הארי של החולים נדרשת הרחקת התותב לשם ריפוי מלא [1-3]. מדווח במאמר זה על אישה שלקתה בזיהום תותב של מיפרק הברך על-ידי חיידק זה. ריפוי מלא תוך שימור התותב במקומו הושג על-ידי שילוב של ניקוז הזיהום וטיפול אנטיביוטי ממושך.

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

שרון פרלמן, אדי ויסבוך, אלון בן-אריה

מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שאת ממאירה של השד היא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם המערבי. הירידה בתמותה בעשור האחרון נכרכה הן בבדיקות סקר לגילוי מוקדם של המחלה והן בטיפול המשלים לניתוח, בכלל זה מתן הטיפולים ההורמוניים, ובעיקר טמוקסיפן. בניגוד לפעולתו נוגדת- האסטרוגן בריקמת השד, ברירית-הרחם קשירתו לקולטנים לאסטרוגן היא דווקא בעלת השפעה מעוררת. בנשים המטופלות בטמוקסיפן דווח על טווח רחב של שינויים ברירית-הרחם – החל מפוליפים, דרך שיגשוג-יתר של הרירית (היפרפלזיה) וכלה בשאתות ממאירות. עם זאת, אין אחדות דעה בסיפרות באשר לאופי השאתות המתהוות תחת טיפול זה, כמו גם באשר לגישה להערכת רירית-הרחם והסיכון לממאירות בנשים המטופלות. בשני היבטים אלו נתמקד בסקירה זו.

רובא תומא, יעקב בורנשיין,

האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

המודעות לכאב כרוני בעריה הלכה וגדלה במשרך העשורים האחרונים, הן בקרב הרופאים והן בכלל האוכלוסייה.

האטריולוגיה של כאב בעריה עדיין אינה ברורה, ולכן עד כה לא נקבעו מינוח וסיווג מתאימים לבעיה זאת ולהסתמנויות השונות שלה. כתוצאה מכך קובעים הרופאים אבחנות לא אחידות המקשות על קביעת טיפול מתאים לחולה ומפריעות להשוואת תוצאות טיפולים. בשנת 2003, אחרי כרבע מאה של התלבטויות, נקבע מינוח חדש לבעיה של כאב בעריה.

במאמר הנוכחי מוצגות תהפוכות המינוח של תיסמונת כאב בעריה, ובדרך זו את ההבנה הגוברת והולכת בשנים האחרונות של הגורמים לה.

כן נסקרים הסיפרות בנושא מינוח כאב בעריה וסיכום הדיונים בעניין בכנסים העולמיים של החברה הבינלאומית לחקר מחלות העריה-והלדן International Society for the Study of Vulvovaginal Disease (ISSVD) משנת 1976 עד שנת 2003. בשנת 1976 הגדירו חברי החברה הבינלאומית לחקר מחלות העריה-והלדן כאב עצמוני בעריה כבעיה נפרדת, וקראו לה אז Burning vulva syndrome. בשנת 1985 נקבע המונח Vulvodya שנועד לתאר בעיה כרונית של כאב בעריה. בהמשך הוחלף הכינוי Vulvodynia ל-Vulvar Dysesthesia כמונח כללי ולו שני תת-סוגים שונים: Dysesthetic vulvodynia ו- Vestibulitis. המונח האחרון הוחלף בשלב ראשון במונח Vestibulodynia וזה מאחר שלא הוכחה אטיולוגיה דלקתית לבעיה. בשנת 2003 נקבע המינוח הסופי בו התקבל המונח Vulvodynia אשר סווג ראשית על-פי מיקום הכאב למפושט או ממוקם, ומשנית על-פי נוכחות או היעדר לחץ מקומי הגורם לכאב (גירוי לכאב).

לסיכום, קביעת מינוח לתת-הסוגים של כאב בעריה מבטיחה לרופאים ולחוקרים אבחנה אחידה, דבר החיוני להמשך המחקר בנושא, לגילוי הגורמים למצב ולפיתוח יעיל.

אורי מלר, פיטר הופמן, איילה פולק, אריה מרקוביץ'

מח' עיניים, המרכז הרפואי קפלן, רחובות 

המטרה במחקר הנוכחי הייתה השוואה של אורך גלגל העין הכולל, וכן אורך המיקטעים הקדמיים והאחוריים בין שתי העיניים בבני-אדם הלוקים בעכירות חד-צדית בקרנית אשר נוצרה בגיל הילדות.

נבדקו 6 בני-אדם עם עכירות מרכזית בקרנית בעין אחת, שהופיעה בגיל ילדות. בוצעו בדיקות חדות-ראייה, תישבורת, בדיקת עיניים מלאה, וכן מדידת אורך גלגל העין והמיקטעים הקדמיים והאחוריים באמצעות מכשיר על-שמע (Ultrasound A-mode).

מהתוצאות עלה, כי אורך גלגל העין בכל העיניים שבהן הייתה עכירות בקרנית נמצא גבוה בהשוואה לעין השנייה (ממוצע 27.53 מ"מ בהשוואה ל-23.38 מ"מ, בהתאמהP<0.003 ;). המיקטע שהתארך בצורה מובהקת היה זה האחורי (19.75 מ"מ לעומת 15.87 מ"מ(P<0.008 ;. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין אורכי המיקטע הקדמי. התארכות זו יצרה קוצר-ראייה יחסי בהשוואה לעין הבריאה.

לסיכום, מהמימצאים עולה, כי עכירות בקרנית בגיל ילדות עלולה להוביל להתארכות המיקטע האחורי בעין ולהיווצרות קוצר-ראייה בעין זו. הסיבה לכך אינה ברורה, וייתכן שהגורם מושפע מהפרעה לקלט החזותי. במצב כזה יש להתחשב במיסגרת המעקב והטיפול בבני-אדם הלוקים בעכירות בקרנית בגיל צעיר.

אורי מלר, עמי הירש, אירית ברקת, ישראל קרמר, אריה מרקוביץ', שמואל לוינגר

מרכז רפואי "עיניים", רחובות, תל-אביב וירושלים

המטרה במאמר הייתה דיווח על תוצאות המעקב הראשוניות לאחר ניתוחי אינטרא-לאסיק בקצרי-רואי הלוקים בניד (Nystagmus) מלידה.

נכללו במחקר 4 קצרי-רואי (8 עיניים) הלוקים בניד מלידה. טווח הגילים נע בין 25-49 שנה. יצירת מיתלה הקרנית בוצעה באמצעות מכשיר Intralase® femtosecond laser. ליטוש הקרנית בוצע באמצעות אקסימר-לייזר תוך הסתייעות במכשיר עוקב-עין (Eye tracker). בחלק מהמטופלים יוצבה העין במהלך תהליך הליטוש באמצעות טבעת קיבוע או מלקטת. זמן המעקב הממוצע היה 7.5 חודשים.

בעיית התישבורת תוקנה בכל המטופלים. במהלך יצירת מיתלה הקרנית לא ניצפתה כל בעיה בייצוב העין, כמו גם במהלך תהליך הליטוש. לא ניצפו סיבוכים בזמן הניתוח או לאחריו. באף מטופל לא ניצפה ליטוש בלתי-מרכזי (Decentration). באף חולה לא ירדה חדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים (חרמ"מ)¹ ביותר משורה אחת בלוח סנלן. בשלוש מתוך 8 העיניים המנותחות, חדות הראייה הלא-מתוקנת (חרל"מ)² לאחר הניתוח הייתה שווה  לחדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים, או טובה ממנה לפניו. ארבע מתוך 8 העיניים הגיעו לחדות-ראייה לא-מתוקנת לאחר הניתוח השווה או טובה מחדות הראייה המיטבית המתוקנת במשקפיים שנבדקה טרם הניתוח.

לסיכום, תיקון קוצר-ראייה בלוקים בניד מלידה מהווה אתגר ניתוחי. בחלק מאותם מטופלים שניתן לבצע בהם את הניתוח באמצעות שיטת האינטרא-לאסיק, תנודות העין בזמן חיתוך מיתלה הקרנית נמנעו עם הסתייעות בטבעת הריק. בזמן ליטוש הקרנית על-ידי הלייזר, ניתן להסתייע במכשיר עוקב-עין תוך אפשרות לייצוב העין באופן מכני באמצעות מיכשור ניתוחי נוסף. בחלק מהחולים שופרה חדות הראייה המיטבית המתוקנת עם משקפיים כתוצאה מהניתוח.