^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

עוז צור¹, אלי כרמלי², מרדכי הימלפרב³, יצהל ברנר⁴

¹המרכז הישראלי לטיפול בסחרחורת ובחוסר שיווי-משקל, רעננה ותל-אביב, ²החוג לפיזיותרפיה, בית הספר למקצועות הבריאות סטייר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המח' לאא"ג, מרכז רפואי סוראסקי, ת"א, ⁴המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, כפר-סבא

שינויים אנטומיים ופיזיולוגיים עוברים על המערכת הווסטיבולרית עם התקדמות הגיל, ועיקרם הפחתה במספר תאי השערה באוזן הפנימית וירידיה בעוצמת ה-Vestibulo-Ocular Reflex – VOR. שינויים אלו עלולים לגרום לליקוי וסטיבולרי המתבטא בהפרעות בשיווי-המשקל ובסחרחורות -גורמי-סיכון עיקריים לנפילות ולשברים בקשישים.

הקשר בין ירידה בתיפקוד המערכת הווסטיבולרית לנפילות בקרב קשישים תועד בעבודות מועטות בלבד. תוצאות מחקרים מעידות על כך שבאמצעות תוכניות התערבות ושיקום ווסטיבולרי ניתן לשפר חוסר שיווי משקל  ובכך להקטין את שכיחות הנפילות.

המטרות במאמר הנוכחי היו לבדוק את הקשר בין תיפקוד המערכת הווסטיבולרית בקרב קשישים לבין שברים בצוואר עצם-הירך בעקבות נפילה, וכן אילו ממשתני הרקע הדמוגרפיים והבריאותיים עשויים להוסיף מידע שיסייע לנבא הופעה של שבר.

נכללו באוכלוסיית המחקר 169 קשישים מעל גיל 65 שנה. שמונים וארבעה מתוכם היו מאושפזים במחלקת שיקום גריאטרי בבית-חולים מאיר בכפר-סבא עקב ניתוח של שבר בצוואר עצם-הירך כתוצאה מנפילה, ו-85 האחרים התגוררו בבתי-אבות כשהם עצמאיים בתיפקודם וללא אנאמנזה של שבר בצוואר עצם-הירך הערכת התיפקוד הווסטיבולרי מבוצעת באמצעות ארבעה תבחינים קליניים המותאמים לבדיקת חולים המתלוננים על חוסר שיווי משקל וסחרחורת. שלושה מהתבחינים ממוקדים לאיבחון  הרפלקס הווסטיבולרי-ראייתי (Vestibulo-Ocular Reflex – VOR) (להלן רו"ר), והרביעי – לאיתור (Benign Positional Periodic Vertigo) BPPV.

בשניים מתוך שלושת התבחינים לאיבחון רו"ר נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) בין הקבוצות (עם וללא שבר) לגבי הרו"ר, גיל, מחלות אנדוקריניות ותרופות לטיפול בסוכרת, אולם לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות לגבי איבחון של  BPPV, שאר מחלות או תרופות שנטלו.

לסיכום, באמצעות התבחינים הקליניים ניתן לאתר קשישים הנמצאים בסיכון גבוה לנפילה. אבחון מוקדם של ליקוי ווסטיבולרי בקרב קשישים יכול להוות גורם מניעה ראשוני של נפילות.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

חוה פלטי, רוזה גופין, בלה אדלר

בית-הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית בראון, של האוניברסיטה העברית והדסה

שירותי רפואה מונעת לתינוקות נוסדו לפני למעלה מ-80 שנה והתפתחו לרשת ענפה של "טיפות חלב" - תחנות לבריאות המשפחה. השירות ניתן על ידי משרד הבריאות, עיריות, קופות-החולים, ובמזרח ירושלים גם על-ידי עמותות.

המטרות במחקר זה היו לבדוק את ההסתייעות בשירותים המונעים עבור התינוק, ביצוע חלק מן הבדיקות ושביעות רצון האמהות מן השירות.

לשם כך כללה מסגרת הדגימה את תושבות ישראל שילדו במארס 2000. האמהות רואיינו פעמיים: בפעם הראשונה לגבי ההריון ושנה וחצי לאחר מכן לגבי השירותים המונעים עבור התינוק. רואיינו 667 אמהות יהודיות ו-211 ערביות, שהן בהתאמה 93% ו-88% של המידגם.

מהמידגם עלה, כי 96% מהאמהות היהודיות ו-100% מהערביות פנו לשירותי טיפת חלב לצורך מעקב. משרד הבריאות והעיריות סיפקו את השירות למרבית האוכלוסיה, וקופות החולים ל-15% מהתינוקות היהודיים ול- 19% מהתינוקות הערבים. תשעה אחוזים מהתינוקות היהודיים ו-8% מהתינוקות הערבים  לא נבדקו על-ידי רופא בטיפת חלב, פרט ל-12 תינוקות, כל האמהות ביקרו אצל אחות. אמהות יהודיות עם השכלה גבוהה יותר, ואמהות יהודיות וערביות עם מספר ילדים גבוה ביקרו פחות בטיפת חלב, ואף הגיעו לביקור הראשון בשלב מאוחר יותר. סך-כל הביקורים בכל שירותי הבריאות המונעים והמרפאים (Curative) אצל רופא ואחות בתקופת המעקב, ממועד הלידה עד גיל שנה וחצי היה 26 ביקורים בקרב התינוקות היהודיים ו- 28 בקרב התינוקות הערביים. בדיקות שיגרה כמו המוגלובין בוצעו ל-61% מהתינוקות היהודים ול-86%  מהתינוקות הערביים, חלק בלבד מהתינוקות עברו בדיקות שמיעה וראייה, ו-41% מהתינוקות היהודים ו-11% מהתינוקות הערביים הופנו לבדיקה אורתופדית. שביעות הרצון של האמהות הייתה גבוהה.

לסיכום, השירותים המונעים הניתנים על-ידי הספקים השונים אינם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית, פרט לאלו של העמותות ורופאים פרטיים, שאינם נוהגים לפי השיגרה המומלצת. מספר הביקורים הגבוה במיכלול השירותים הרפואיים מעיד על תלות בשירותי הבריאות. יש לדאוג לביצוע מרבי של בדיקות השיגרה, כמו ראייה ושמיעה, להגדיר את מדיניות ההפניות לבדיקה אורתופדית ולחזק את ההסתייעות שלך האוכלוסיות החלשות בשירותים אלו.

תמיר פריטש, ערן ממן, אלי שטיינברג, אלחנן לוגר

מח' אורתופדית ב', המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב

פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי (posterior tibial tendon) הוא הגורם השכיח ביותר לעיווג כף הרגל השטוחה (flat foot deformity), אצל מבוגרים.

שריר האבוב האחורי (posterior tibial muscel) הוא המייצב הדינמי החשוב ביותר של הקשת האורכית, הפנימית, של כף הרגל (medial longitudinal arch) שינויים במירקם גיד האבוב האחורי גורמים להפרעה בסידור הקווי של סיבי הקולגן, לירידה ביכולת הגיד לעמוד בעומס, להופעת קרעים ולהתארכותו עד כדי הפרעה בתיפקוד. כתוצאה מכך קורסת הקשת האורכית, הפנימית של כף הרגל, ונוצר עיווג שטוח-קלוב (pes planovalgus) של כף הרגל.

הסיבה להתפתחות פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי שנויה במחלוקת, ומחברים שונים הציעו מספר הסברים אפשריים, הגיל הממוצע שבו מופיעה המחלה הוא ארבעים שנה. היא שכיחה יותר בבני אדם בעלי מאפיינים כדלקמן: לבנים, שמנים, שאינם עוסקים בספורט, הלוקים ביתר-לחץ-דם, וכן שכיחה היא יותר בין נשים מאשר בגברים.

איבחון המחלה קליני בעיקרו מתבצע על בסיס סיפור העבר (anamnesis) ועל-ידי בדיקה גופנית מדוקדקת. אמצעי דימות, צילומי הרנטגן בעיקר, מסייעים לדרג את חומרת המחלה ולתכנן את תהליך הטיפול.

Johnson ו- Strom, הבחינו בארבעה שלבים של התפתחות המחלה. בשלב הראשון, טרם נוצר עיווג (deformation); בשלב השני קיים עיווג גמיש; בשלב השלישי הופך העיווג לקשיח ולא ניתן להחזירו למצב תקין, ידנית; ובשלב הרביעי, בנוסף לעיווג הקשיח נוצרים שינויים ניווניים במיפרק הקרסול.

הטיפול במחלה מסווג לטיפול שמרני ולטיפול בניתוח. הטיפול השמרני כולל תרופות נוגדות דלקת, פיזיותרפיה ומידרסים ביומכניים או קיבוע בגבס. ככלל, יש לבצע טיפול שמרני בכל מקרה לפני ההחלטה על ניתוח, תוך התאמתו לשלב שבו נמצאת המחלה. גם הטיפול בניתוח מותאם לשלבים השונים של המחלה, והוא כולל הטריה של ריקמה חולה ותפירת קרעים, עם או בלי העברת גידים בשלב הראשון של פרע-תיפקוד של גיד האבוב האחורי, העברת גידים משולבת עם תיקונים גרמיים בשלב השני וקיבוע מיפרקי כף הרגל והקרסול בתנוחה אנטומית, בשלבים השלישי והרביעי בהתאמה.

עצמון צור 

יח' השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

בתקופה של 12 חודשים, שוחררו 136 מטופלים מיחידת השיקום שבביה"ח בנהריה, למסגרת הקהילה. 71 חולים קיבלו טיפול שיקומי לאחר האירוע המוחי הראשון, ו-25 נוספים לאחר אירוע מוחי נישנה: 13 טופלו לאחר שעברו ניתוח לתיקון שבר בצוואר-הירך: 15 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מתחת לברך, ו-1 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מעל לברך, 11 מטופלים נוספים אושפזו ביחידת השיקום בגלל מחלות אחרות. המטופלים שסיימו את הליך השיקום הוגדרו כבעלי כושר ניידות אם יכלו לצעוד בחופשיות או בסיוע כלי-עזר למרחק של 5 מטר למיצער, בתוך מחלקת האישפוז או במכון הפיזיותרפיה. אלו שלא היו מסוגלים לצעוד כלל או להשלים אותו מרחק, הליך השיקום לגביהם הסתכם בכישלון.

9 חולים בלבד נותרו במועד השיחרור מביה"ח, רתוקים לעגלת-הנכים (6 אחרי אירוע ואסקולרי-מוחי, 1 אחרי שבר בצוואר-הירך ו-2 קטועי רגל). 6 החולים שלקו באירוע המוחי לא היו מסוגלים לשאת את משקל גופם על הרגל המשותקת בגין טונוס שרירים ירוד, אף לא בסיוע אביזר עזר. החולה שנותח לשם תיקון שבר בצוואר-הירך ונותר מרותק לעגלת-הנכים לקה בהמיפלגיה, בשבר ישן בצוואר-הירך הנגדי ובמחלת פרקינסון. מבין שני קטועי הרגל שאיבדו את כושר הניידות, חולה אחת סירבה להשקיע בטיפול השיקומי, וחולה אחר לקה בעבר בשלושה אירועים ואסקולריים-מוחיים, שבעטיים אובחנו אצלו בעיות מוטוריות וקוגניטיביות קשות שהשפיעו לרעה על הליך השיקום.

ו' סליבא, ל' גולדשטיין, א' ניצן, מ' אליאס 

מח' פנימית ג', מרכז רפואי העמק, עפולה 

צינתור הוורידים המרכזיים הוא פעולה שכיחה לגבי חולים בלתי יציבים מבחינה המודנימית, לגבי חולים הנזקקים לטיפול ממושך, כגון: טיפול כימי, טיפול אנטיביוטי, הזנה לתוך הווריד או לצורך המודיאליזה זמנית. החדרת הצנתר דרך הווריד התת-בריחי היא הגישה המועדפת למטרת המודיאליזה, במיוחד משום שאינה מגבילה את ניידות החולה. רוב הסיבוכים הכרוכים בפעולה זו אינם משמעותיים, אך לעתים יכולים הם לסכן חיים ולחייב התערבות בניתוח.

להלן פרשת חולה בת 77 שלקתה באי-ספיקת כליות מתמידה, הותקן אצלה צנתר לווריד התת-בריחי השמאלי והוחל טיפול בהמודיאליזה. שלושה שבועות לאחר מכן בזמן טיפול בהמודיאליזה החלה להתלונן על כאב בבטן ימנית עליונה וכאב בחזה מימין. בצילום בית-החזה נראה נוזל צידרי בכמות בינונית עד גדולה, מימין. בדיקור הנוזל נראה נוזל דמי מתאים לדיימת בית-החזה.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

יצחק (צחי) בן-ציון (1,3), בלה צודקוב (2,3), ג'ולי צוויקל (3), חיים בלמייקר (2, 3)

(1) מרכז רפואי סורוקה לנגב, באר-שבע, (2) מרכז לבריאות הנפש, באר-שבע, (3) אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

העיסוק במין למטרות מסחריות הוא נושא בעל השלכות רפואיות רבות.

בשנים האחרונות, התפרסמו מאמרים רבים על זנות, בספרות הרפואית והחברתית. אולם בעיון מחודש במאמרים אלה, מתברר כי מרביתם עוסקים בדעות ולא בידיעות המבוססות על עבודה ניסויית בשטח. מסתבר, לדוגמה, כי בעולם המערבי, הזונות אינן המקור העיקרי להפצת מחלות-מין בכלל, ולתיסמונת כשל חיסוני נרכש (AIDS) בפרט, כפי שמקובל לטעון. עוד מסתבר כי הכרת דרכי עבודת המין הממוסחר חשובה, היות ויש לכך השלכות בריאותיות, לדוגמה: הכרת הנוהג של קיום מין פומי (אוראלי) ללא שימוש בקונדום, עשוי להיות חשוב לרופאים מקבלי החלטות בתחום בריאות הציבור. בעבודת שטח נמצא כי רבות מהעוסקות במין ממוסחר אינן חולות נפש או מכורות לסם, חלקן, כך מסתבר, רואות בעיסוקן עבודה לגיטימית, שהגיעו אליה בשל בעיות כלכליות, על רקע מצבן המשפחתי ו/או האישי.

קיומו של מין ממוסחר שלא במסגרת החוק, הוא בעל משמעויות רפואיות, הן מבחינה טיפולית והן מבחינה מחקרית. כך לדוגמה, נמצא כי נשים העוסקות במין ממוסחר לוקות בקשיים נפשיים ובבעיות רפואיות והן אינן פונות לקבלת טיפול.

כדי להקיף את הנושא, כפי שנחקר עד כה, יובא בסקירה זו סיכום העבודות שנערכו בתחום תעשיית המין, לרבות עבודתנו האחרונה בנושא, שבוצעה בישראל.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

ארתור לייבוביץ

בית החולים שמואל הרופא, מרכז רפואי לגריאטריה, באר-יעקב, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בתאריך 26.3.2003 התקיים הכנס 'גריאטריה 2003' – יום העיון וההתעדכנות השנתי הרביעי בתחום הגריאטריה. כנס זה הפך זה מכבר למסורת בקרב העוסקים ברפואת הזיקנה ובבריאות הקשישים בישראל.

באיברים שונים - בעיקר בריאות, במוח ובכבד. תסמיני המחלה קלים ברוב החולים, ומיעוט מהחולים לוקים בסיבוכים מסכני-חיים. חולים עם נצורים בריאות ובמוח עשויים להיות אי-תסמיניים עד להתהוותם של סיבוכים אלה. נמצא, כי שני גנים המקודדים לחלבונים אשר מרכיבים את הקולטן ל-

- transforming growth factor (TGF)- β HHT1ו-HHT2 - הם הגורמים לשתי צורותיה של מחלה זו. אפשרות לאיבחון גנטי קיימת, אם כי היא אינה ביישום קליני נרחב.

המטרה בסקירה הנוכחית היא להגביר את מודעותם של הרופאים המטפלים במבוגרים ובילדים למחלה זו. חולים הפונים לטיפול עם תסמינים לא סגוליים העשויים להתאים לאבחנה של מחלה זו, יש להפנות לבירור ולסקירה לבדיקת נוכחות של נצורים בריאות ובמוח.
 

דרור מבורך

המעבדה לאימונולוגיה תאית ומולקולתית, היח' לאימטולוגיה, האגף לרפואה פנימית, הדסה עין-כרם, ירושלים

קר, ויילי ו- קרי הטביעו את המונח אפופטוזיס ומוות תאי מתוכנת (מת"מ), שפירושו ביוונית "עלים נושרים". הם התכוונו לדווח, בין היתר, על ניתוק התא מסביבתו הטבעית בעקבות השראת מוות תאי מתוכנת.

אנויקיס, שמשמעותו "חסר בית" ביוונית, הוא תהליך בסדר הפוך: ניתוק תאים חיים מהסביבה, המשרה מוות תאי מתוכנת בתאים המנותקים. אינטגרינים מהווים מולקולות צימוד חשובות בתהליכים אלה, אך חלבונים נוספים עשויים ליטול בו חלק.

מעבר להיבט הפיזיולוגי נודעת לתהליכים אלה חשיבות רבה בשמירת חיות תאים המיועדים להשתלה.

מוות תאי מתוכנת (מת"מ) משובש ופינוי לא תקין של תאים אפופטוטיים מהווים תהליך בסיסי בפתוגנזה של מחלות רבות, כולל סרטן, מחלות נירודגנרטיביות ואיסכמיות, תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS) ומחלות אוטואימוניות. בזאבת אדמנתית מערכתית (זא"מ), האנטיגן העיקרי שנגדו נוצר נוגד-דנ"א (anti-DNA) המאפיין זא"מ הוא למעשה הנוקלאוזום. כיוון שנוקלאוזומים נוצרים בעיקר בעקבות השראת מת"מ, הגברה בהיצע של חומר אפופטוטי או פינוי משובש שלו עלולים להשרות תגובה אוטואימונית. מאידך, כשל בהשראת מת"מ, כפי שקורה בעכברי MRL/lpr ותיסמונת לימפופרוליפרטיבית, מאפשר היוותרות בחיים של תאים אוטואימוניים ודלקת מתמשכת.

מכאן – שעל-מנת לחיות כראוי חשוב 'למות' כראוי.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

עזמי אבו אחמד, חוה טבנקין, דב שטינמץ

המח' לרפואת משפחה, מרכז רפואי העמק, עפולה

משפחות מרובות ילדים נפוצות מאוד במיגזר הערבי בישראל. אולם בשנים האחרונות חלה ירידה בפוריות הנשים הערביות. הסיבות לכך הן ככל הנראה הסתייעות גוברת והולכת באמצעי מניעה ועלייה ברמת ההשכלה. עם זאת, עדיין חיות בכפר מנדא משפחות רבות מרובות ילדים, ובמחקר הנוכחי נבדקו הסיבות לכך על-ידי עריכת ראיונות לנשים עם יותר מחמישה ילדים שגילם בין 0-18 שנה.

נמצא קשר ישיר בין רמת ההשכלה של האישה והן של הבעל לבין מספר ילדים רב. הנשים הפגינו ידע רב באמצעי המניעה השונים הקיימים, אולם התברר כי הן מסתייעות בהם באופן חלקי או תקופתי: רק לאחר שהביאו לעולם 6-7 ילדים הן פונות לאמצעי מניעה יעילים כמו התקן תוך-רחמי, ורק לאחר 10 ילדים הן מסכימות לבצע ניתוח לקשירת חצוצרות – מרביתן במהלך ניתוח לחיתוך הדופן (cesarean section).

בקבוצה זו של נשים מרובות ילדים היה ההתקן התוך-רחמי אמצעי המניעה השכיח ביותר. כמו-כן נמצא שיעור גבוה של הריונות לא מתוכננים בקרב נשים אלה, עם או ללא הסתייעות באמצעי מניעה מסוגים שונים. רמת ההכנסה לא היוותה גורם למספר ילדים רב.

לסיכום, עלייה ברמת ההשכלה, העלאת הידע והמודעות למניעת הריון, ומספר גדול יותר של רופאות משפחה העומדות לרשות המשפחות – כל אלה יכולים לתרום לתיכנון הילודה.