תוצאת חיפוש

מלכה יהלום, מרק גלרמן, אליסיה וישניאק, מרק ברזינס, נתן רוגין

המח' לקרדיולוגיה, בית החולים לגליל המערבי, נהריה

תרשים האלקטרוקרדיוגרם (אק"ג) הוא בעל חשיבות עליונה באיבחון אוטם שריר-הלב. דווח על מצבים קליניים (שמקורם בלב או שמקורם אינו בלב), כדלקת כפורת-הלב, קרע בוושט, כיב חודר בתריסריון, דמם מוחי תת-עכבישי, אוורת-חזה משמאל, ועל מצבים לאחר היפוך חשמלי (cardioversion), שבהם עשוי תרשים האק"ג לדמות לזה הנרשם בחולים עם אוטם שריר-הלב.

המטרה במאמר זה היא להגביר את מודעות הרופאים לאפשרות של אבחנה מבדלת בין מצבים שמקורם בלב לבין כאלה שמקורם אינו בלב, בהם תרשימי אק"ג הדומים לאלה של הלוקים באוטם שריר-הלב, זאת על-מנת לתת את המענה הרפואי הנכון ולהימנע מטיפול ממיס קרישים (thrombolytic therapy) שלא לצורך.

מובא בזאת דיווח על פרשת חולה, שבתרשימי האק"ג שעברה לאחר התקף כיפיון ניצפו שינויים בקטע ST ובגלי T, שחיקו אוטם שריר-הלב ותרשים אא"ג פתולוגי. נוסף על כך ניצפתה עלייה באנזימים מקובלים בלב (מלבד טרופונין), ובצינתור לב הודגמו כלי-דם כליליים תקינים.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נגיף דלקת הכבד מסוג C (HCV) מהווה בעיה בריאותית עולמית – כ- 170 מיליון בני-אדם ברחבי העולם נדבקים בנגיף זה. תוצאות מחקרים על התרבות הנגיף והפתוגניות שלו לוקות בחסר, בשל חוסר במערכת תרבית אמינה לגידול הנגיף.

בנוסף, השיעור הגבוה של מוטציות הבאות לביטוי בשינויים באנטיגן מעטפת הנגיף, מקשה על המאמצים להכנת תרכיב יעיל כנגד נגיף דלקת הכבד מסוג C. לאחרונה הושגו הישגים של ממש לקראת פתרון חלק מהמיכשלות שהוזכרו.

החשיבות של מספר אנטיגנים מבניים כדוגמת HVR1 ו- CD81 הודגמה בהקשר למנגנון ההדבקה של נגיף זה.

אנטיגנים אלה יכולים לשמש גם לחיסון כנגד הנגיף. כמו-כן תידון גישה מבטיחה חדשה של שימוש בתרכיב על בסיס דנ"א רקומביננטי במקום תרכיב חלבוני כמקובל.

אלברט פגל, משה הורוביץ, יואב מיכוביץ, מיכה רפופורט

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

מחלה אקטטית של העורקים הכליליים (מאע"כ) (coronary artery ectasia) היא התרחבות פתולוגית של העורקים הכליליים, ששכיחותה המתועדת עולה בהתמדה בשנים האחרונות. הגורם העיקרי למאע"כ ראשונית הוא טרשת של העורקים הכליליים. בנוסף תיתכן מאע"כ משנית להרחבה מילעורית של העורקים הכליליים וחשיפה לתרופות או לחומרים המרחיבים את כלי-הדם.

מאע"כ כרוכה בתחלואה מוגברת של הלב עקב פגיעה בעורקים הכליליים, כגון התכווצות פתולוגית של העורק הכלילי, היווצרות פקקת או בתירה של כלי-הדם הפגוע. קיימת אי-בהירות לגבי הקשר הסיבתי ותרומתו היחסית של התהליך האקטטי להסתמנויות השונות של מחלת העורקים הכליליים. אי-בהירות זו נמצאת ביסודה של המחלוקת לגבי הוריות הטיפול בחולים שאובחנו כלוקים במאע"כ.

דורון רימר (1), יוסי רימר (2)

(1) המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (2) המח' לפדיאטריה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

מקור שמותיהן של מחלות רבות השגורות בשפה הרפואית כיום נובע מפרשיות ותגליות מהעבר הרחוק והקרוב. במאמר זו מובאות מספר פרשיות הקשורות בשמותיהן של מחלות ובחוקרים שעזרו להסיר מעט מהמסתורין האופף מחלות ותחלואים אלו, כמו-כן, מובאות האטימולוגיה (etymology) של שמות מחלות אלו.
 

מוחמד עבדולגני, פרידה גליקברג, האגוב סהגיאן

המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, חיפה וירושלים

זיהום בדרכי השתן התחתונות (זדש"ת) הוא בין הזיהומים החיידקיים השכיחים ביותר. הטיפול האנטיביוטי ניתן, לעתים קרובות, בצורה אמפירית. כדי לאפיין את המזהמים השכיחים בקהילה באזור ירושלים ואת רגישותם האנטיביוטית, סקרנו את תרביות השתן שהתקבלו מהקהילה ופורשו כחיוביות. תרביות אלה בודדו מחולים עם הסתמנות קלינית של זדש"ת.

מצאנו שבדומה לקהילות אחרות, חיידקי ה- E. Coli הם עדיין המזהמים  השכיחים ביותר של דרכי-השתן התחתונות. שכיחותם בקרב נשים גבוהה יותר מאשר בגברים. רגישות המזהמים השונים לתרופות אנטיביוטיות שונות בהשוואה בין נשים לגברים הייתה (בהתאמה) 29.8% ו- 25.1% לאמפיצילין (ampicillin), 51.6% ו-41.1% לצפלקסין (cephalexin), 86% ו-78% לניטרופוראנטואין (nitrofurantoin), 67% ו-54% לטרימיטופרין-סולפהמיטוקסזול, 62.9% ו-49.3% לאמוקסיצילין-חומצה קלבולינית (amoxicillin-clavulanic acid), 92.8% ו-77.2% לגנטמיצין (gentamicin), 88.8% ו-64.4% לציפורוקסים (cifuroxime), וכן 91.4% ו-71.7% לציפרופלוקסצין (ciprofloxacin).

על פי רגישות זו ניתן להמליץ על ניטרופוראנטואין כתרופת הבחירה לטיפול אמפירי בנשים, שבהן זני ה-E. Coli הם המזהם השכיח ביותר, בעוד שבגברים, שבהם שכיחותו של זיהום זה נמוכה, נדרש טיפול בתרופות בעלות טווח פעילות נרחב יותר, כמו ציפורוקסים או ציפרופלוקסצין.

עמירם כ"ץ (1), מלכה איצקוביץ' (1), עדה תמיר (2), אורה פילו (1), פלביה שטיינברג (1), חיים רינג (1), יעקב רונן (1), רלוקה שפסר (1), ראובן גפשטיין (3)

(1) המח' לשיקום ד' ו-ג', בית החולים לווינשטיין, רעננה, (2) המח' לרפואה קהילתית ואפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) היח' לניתוחי גב, בית החולים מאיר, כפר-סבא

עד לאחרונה הוערך תיפקוד בנפגעי חוט-השידרה (נח"ש) באמצעות סולמות מדידה סטנדרטיים שנועדו לסוגי נכויות מגוונים. אולם לסולמות אלו רגישות נמוכה יחסית לשינויים במרכיבי תיפקוד חשובים לנח"ש ואינם סגוליים דיים לבדיקה של תת-קבוצה מסוימת.

הנפוץ בסולמות ברפואת- שיקום, ה-Functional Independence Measure (FIM), מאפשר למדוד בעיקר את ההפרעה שהנכות גורמת לסביבה המטפלת ולאו-דווקא לחולה עצמו. לכן פותח במחלקה לשיקום נפגעי שידרה בבית-החולים לוינשטיין הסולם Spinal Cord Independence Measure (SCIM), שהוא ייחודי לנח"ש.

סולם ה- SCIM מאפשר לתת מענה לחסרונות שנמצאו בסולמות בהם הסתייעו המטפלים עד כה ובנוסף הוא קל ליישום. הגירסה הראשונה שלו נמצאה מהימנה ורגישה מ-FIM לשינויים בתיפקוד נח"ש. לשיפור חלק מניסוחיה פותחה גירסה שנייה של הסולם – ה- II SCIM. גירסה זו נמצאה מהימנה גם היא, ובחלק ממרכיבי התיפקוד היא אף מהימנה יותר מהמקורית.

במחקר הנוכחי נבדקה הרגישות היחסית של II SCIM לשינויים בתיפקוד נח"ש, תוך השוואה ל-FIM. בעשרים ושישה נח"ש בוצעו בדיקות עוקבות של II SCIM ו- FIM במהלך אישפוז שיקומי. נמצא מיתאם גבוה בין הציונים הכוללים של שני הסולמות (¡=0.915; p>0.0001). השינוי הממוצע בציון התיפקוד מהבדיקה הראשונה לאחרונה היה גדול ב-II SCIM  לעומת FIM (p<0.04), ושיעור הזיהוי של שינויים בתיפקוד נח"ש היה לרוב גדול יותר ב- II SCIM. יתרון ה- II SCIM בזיהוי השינויים התבטא בתחומי התיפקוד בהם קיים שוני מהותי בתוכן הסולם בינו ל-FIM

תוצאות אלו מאששות את תקפותה של הגירסה השנייה של SCIM. עם זאת, כדי לאפשר ישום נרחב ובינלאומי בסולם, נדרשת בדיקתו בקבוצות גדולות יותר, וכן במדינות ותרבויות שונות.

(1) יצחק רוזן, (1,2) יוליאן יאנקו

(1) חיל הרפואה, צה"ל (2) והחטיבה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בעשורים האחרונים הופנתה תשומת-הלב של החוקרים לתיזמון ההתנהגות האובדנית (קרי אובדנות וניסיונות התאבדות). במאמר זה נדונה הסוגייה של פיזור התאבדויות וניסיונות התאבדות במועדים שונים במהלך השנה, כדוגמת ימי יובל, חגים לאומיים ודתיים, ימי הולדת, והמעגל החודשי והשבועי. במרבית העבודות מודגשת חשיבות המועדים השונים בקביעת מועד ההתאבדות. ריבוי התאבדויות ניצפה אחרי החגים, באביב ובימי שני (תחילת שבוע העבודה בחו"ל). בסקירה זו יינתנו מספר הסברים לתופעה זו. כמו-כן ייסקר הידע שהצטבר בעקבות מחקרים שונים בתחום, והמשמעויות של ידע זה לבריאות הציבור ולמניעת התנהגות אובדנית.

ורד מולינה, מירי בלנק, יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב', המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לייפת (fibrosis) היא תהליך פתולוגי, הכולל יצירה של ריקמת צלקת כחלק מתהליך התיקון המבוצע על-ידי ריקמת החיבור, בתגובה לפגיעה ודלקת באיבר או בריקמה. אלו תהליכים עם יחסי-גומלין מורכבים בין מיגוון סוגי תאים, חלבוני מיבנה במשתית (matrix), גורמי גדילה ופרוטאינזות. הציטוקינים הפרו-לייפתיים העיקריים הם: IL-4, transforming growth factor ביתא, ו-platelet derived growth factor. גורם חשוב נוסף הוא הקולטן CD40 ואמצעי הקישור (ligand) שלו. ציטוקין נוגד לייפת עיקרי הוא אינטרפרון גאמא.

לייפת פתולוגית עלולה לפגוע באיברים שונים וקשורה במחלות שונות: לייפת פתולוגית בעור, צמקת הכבד והמרירה, וכן לייפת בשריר הלב, בכליה, בריאות ובלשד-העצם.

טרשת העור (scleroderma), מהווה אב-טיפוס למחלה שבה מתהווה לייפת מפושטת בעור ובאיברים פנימיים אחרים, ולכן היא נכללת לעתים קרובות במחקרים בנושא הלייפת. זוהי מחלה כרונית של ריקמת החיבור, המתאפיינת בדלקת ובלייפת, וכן בשינויים הרסניים ניוונים בכלי-הדם, בעור, בציפוי המיפרק (סינוביום) ובאיברים פנימיים – בעיקר בריאות, בכליות, בלב ובמערכת-העיכול. יש לציין כי בעידן הדיאליזה, מהווה לייפת הריאות גורם התמותה העיקרי מהמחלה.

לייפת נחשבת תהליך בלתי-הפיך, והטיפולים המקובלים היום כוללים נוגדי-דלקת ומדכאי מערכת החיסון, שיעילותם הקלינית מועטה ולעתים הנזק אף עולה על התועלת. עם הבנת התהליכים המולקולתיים המטרה היא לפתח טיפול שיעכבו את התהליכים הלייפתיים ויהוו ריפוי של ממש.

קרלוס גורדון, ויטלי יופה, רונן לויטה, נתן גדות

המח' למחלות עצבים, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים "מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב         

ההערכה היא, כי 15%-18% מכלל הלוקים בסחרחורת תנוחתית טבה לסירוגין (Benign paroxysmal positional Vertigo) (סתט"ל) נפגעו בראשם זמן קצר טרם הופעת התיסמונת. למרות שכיחות גבוהה יחסית של התופעה, לא זכתה תת-קבוצה זו של חולים להתייחסות הראויה, והתיעוד באשר למאפייניה ותוצאות הטיפול בה לוקים עדיין בחסר.

בעבודה הנוכחית נכללו 20 חולים בסתט"ל לאחר פגיעת ראש; שנים-עשר מהם אותרו מבין 150 חולים בסתט"ל הנמצאים במעקב במירפאתנו ו-8 האחרים מבין 75 חולים עוקבים עם פגיעת ראש המלווה בסחרחורת שנבדקו בחדר-המיון. האבחנה הוודאית של סתט"ל התבססה על קיום ניד (nystagmus) סיבובי או סיבובי-אופקי במבחן Dix ו-Hallpike. כל החולים טופלו מיד לאחר שנקבעה האבחנה בשיטה גופנית, כפי שדווח על ידי Epley. שיבעה מהנפגעים בראשם היו מעורבים בתאונת-דרכים, ובשניים מהם תועדה פגיעה בצוואר במנגנון 'צליפת השוט'; 5 נחבלו בעת נפילה; 5 הוכו בראשם; והשלושה הנותרים לקו בפגיעות מסוגים שונים. רק ב-2 מקרים היתה הפגיעה מלווה באובדן הכרה קצר מאוד. האבחנות שעמן הופנו החולים למירפאה כללו סחרחורת בלתי-סגולית (unspecified dizziness) ב-7 חולים, סחרחורת שמקורה בצוואר ב-4 חולים ואירוע מוחי חולף בחולה אחד. שני חולים בלבד הופנו למירפאה עם אבחנה משוערת של סתט"ל. בחמישה מ-20 החולים היתה הסתט"ל דו-צדדית.

לאחר טיפול גופני יחיד חלפו לחלוטין כל התסמינים והסימנים ב-8 חולים (40%). שנים-עשר החולים הנותרים נזקקו לשני טיפולים או יותר, עד להיעלמות הסתט"ל. במהלך המעקב נישנתה הסתט"ל ב-11 חולים (55%). יעילותו של טיפול גופני יחיד ב-40 החולים עם סתט"ל וללא פגיעת ראש היתה גבוהה יותר, והביאה להיעלמות מלאה של כל ההתסמינים והסימנים ב-34 (85%) מהם. מתוצאות אלו ניתן להסיק, כי הופעת סתט"ל לאחר פגיעת ראש אינה נדירה אולם לעתים קרובות אינה מאובחנת. טיפול גופני מיידי, פשוט ולעתים חד-פעמי, עשוי להביא להחלמה מהירה, אם כי חלקם של החולים יזדקקו לטיפולים נישנים. מבחן לפי Dix ו-Hallpike הכרחי לאיבחון סתט"ל, ויש לבצעו בכל חולה המתלונן על סחרחורת לאחר פגיעת ראש.

אריאל קורן(2,1), לוצ'י זלמן(3), חיה פלמור(3), עדנה אקשטיין(4), יונה שניאור(5), אמיר שניאור(6), סתוית שלו(5), אליעזר רחמילביץ(7), דבורה פילון(8), אריאלה אופנהיים(8)

(1) המח' לרפואת ילדים ב' והיח' להמטולוגיה פדיאטרית, מרכז רפואי העמק, עפולה, (2 הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, (3) המעבדה להמטלוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (4) משרד הבריאות, היח' למניעת מומים מלידה, (5) היח' לגנטיקה, מרכז רפואי העמק, עפולה, (6) הנהלת המעבדות, מרכז רפואי העמק, עפולה, (7) המכון להמטולוגיה, בית החולים וולפסון, חולון, (8) המח' להמטולוגיה, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

מחלת ביתא תלסמיה היא המוגלובינופתיה תורשתית, ומוטציות בגן לביתא גלובין הן הגורם לאנמיה המוליטית. זו טעונה טיפול במתן עירויי-דם לכל ימי חייו של החולה. הסיבה העיקרית לתמותה ממחלה זו היא שקיעת כמויות גדולות של ברזל באיברים חיוניים. בישראל נפוצה התלסמיה באוכלוסיות שונות; באוכלוסייה היהודית נושאים גן זה כ-20% מיוצאי כורדיסטן, ושכיחות הגן באוכלוסייה הערבית נעה בין 5%-10%. ידוע כי מרבית החולים הלוקים בהמוגלובינופתיות (כ-600 במספר) הם חולי ביתא תלסמיה.

מאחר שמחלה זו קשה לחולה ועלותה למערכת הבריאות גבוהה, יש מקום לפתח תוכניות מנע. החל מסוף שנות השמונים הוחל בהפעלת תוכנית למניעת תלסמיה באזור עמק יזרעאל. תוכנית זו הורחבה בהמשך גם לאזור עמק עירון. במאמר זה מדווח על ניסיוננו, שהצטבר בהפעלת התוכנית במשך 15 שנה.

החל משנת 1987, כל אישה הרה המגיעה לתחנות לאם ולילד מתבקשת למסור דגימת-דם לסריקה לביתא לתסמיה. כל אישה עם מימצא המדגים ערכים המצויינים במאמר, נחשדת כנשאית לתלסמיה, בדגימות אלו מתבצעת אלקטרופרזה של המוגלובין, וזוגות המצויים בסיכון ללדת ילד חולה מופנים לייעוץ גנטי.

סך-הכל נבדקו במסגרת התוכנית דגימות של 36,183 נשים הרות: 30.5% מהדגימות נמצאו חשודות לנשאות לביתא תלסמיה ו- 928 הוכחו כנשאיות לתלסמיה לפי מימצא של המוגלובין A₂ מעל 3.5%. מאה-ושמונים מבני-זוגן של הנשים נמצאו כנשאי גן להמוגלובין פתולוגי, ובני-הזוג הופנו לייעוץ גנטי. איבחון טרום-לידתי בוצע ב-259 הריונות, ובקרב 55 מהם נמצא עובר פגוע. בארבעים-וחמישה הריונות בחרו בני-הזוג להפסיק את ההריון בעקבות התוצאה הפתולוגית של האיבחון (31 עוברים חולי ביתא תלסמיה), ואילו ב-10 הריונות בחרו בני-הזוג ללדת את הילד החולה. באוכלוסיית האזור אותרו 15 מוטציות שונות בגן לביתא גלובין גורמות לתלסמיה.

לסיכום, עלותה של הפעלת תוכנית מנע על-ידי איתור נשאים נמוכה אלין ערוך מעלות הטיפול בחולי תלסמיה, והוכחה ככדאית. לנוכח ניסיוננו בהפעלת התוכנית במשך כ-15 שנה, יש מקום להרחיבה בשיטת הפעלה דומה בכל ישראל.

דוד חסדאי, שמואל גוטליב, אורי גולדבורט, חנוך הוד, עדו קלוסקי

האיגוד לקרדיולוגיה בישראל

האנזים ציקלואוקסיגנזה (cyclooxygenase) מתווך את המעבר של חומצה אראכידונית (arachadinoc acid) לפרוסטגלנדינים (prostaglandins) ותרומבוקסן (thromboxane). שש הצורות הטבעיות והיציבות של הפרוסטגלנדינים הן...

משה טישלר (1), פנינה לנגביץ (2), גדעון נשר (3)

(1) מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, (2) מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (3) גדעון נשר, בית-החולים שערי-צדק, ירושלים

המטרה בנייר עמדה זה היא להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול בתכשירים מעכבי COX-2 בחולים עם מחלות מיפרקים, בהסתמך על המידע הקיים היום.

האנזים cyclooxygenase (COX) הוא מתווך בהפיכה של חומצה ארכידונית לפרוסטאגלנדינים ותרומבוקסנים, הממלאים תפקיד חשוב בהומאוסטזיס ובתהליכים דלקתיים. עבור ה-COX-2 קיימים שני איזואנזימים: ה-COX-1, שהוא בעל ביטוי קבוע ואחראי ליצירת פרוסטאגלנדינים שתפקידם בעיקר שמירה על רירית הקיבה וצימוד טסיות הדם (plastelet agglutination), וה-COX-2, שאינו בעל ביטוי קבוע ותפקידו העיקרי בתיווך תהליכים דלקתיים בגוף. לשני האיזואנזימים תפקיד בהומאוסטזיס של הכליות.

משפחת התרופות נוגדות-הדלקת (NSAIDs), היא קבצות תרופות הכוללת אספירין, דיקלופנק, נפרוקסן, אינדומתאצין ועוד, המצויים בטיפול קליני נרחב הן במחלות מיפרקים שונות והן במחלות אחרות, בזכות יעילותם הרבה. קבוצת תכשירים זו נמצאת במקום השביעי מבחינת דירוג התרופות הנמכרות ביותר בארה"ב, וחלקן אף נמכרות 'מעבר לדלפק' (OTC-over the counter).

הטיפול הקליני ב-NSAIDs בתחום מחלות המיפרקים הוא נרחב וכולל מחלות דלקתיות מובהקות, כגון דלקת מיפרקים שיגרונתית (rheumatoid arthritis), דלקת מיפרקים ספחתית (psoriatic  arthritis), ומחלות אחרות, כגון דלקות גידים (tendinitis) ודלקת מיפרק העצם (osteoarthritis). מרבית תכשירי ה-NSAIDs מעכבים את שני האיזואנזימים COX-1 ו- COX-2, ולכן בצד פעילותם המיטיבה הם גורמים להשפעות-לוואי קשות, בעיקר במערכת-העיכול. ההערכה היא ש- 10%-20% מהחולים שנוטלים NSAIDs לוקים במחלת כיב עיכולי (peptic ulcer) עם שכיחות סיבוכים של 2%-4% בקרב הנוטלים תכשירים אלה מעל שנה.

פיתוח דור חדש של NSAIDs ממשפחת ה- COXIBS, שעליו נמנים ה- rofecoxib (vioxx^TM) וה-celecoxib (celebra^TM, celcox^TM) – בעלי פעילות סגולית נגד ה- COX-2 – פתח אופק חדש בטיפול בחולי מחלות המיפרקים לסוגיהן על-ידי מתן טיפול יעיל עם פחות השפעות-לוואי צפויות מצד מערכת-העיכול.

משה פרנקל, ערן בן אריה

היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, חיפה

על-פי מימצאי מחקרים עדכניים, מחצית מחולי הסרטן מעוניינים במישלב אמצעים נוספים בטיפולם, בעיקר בתחום הרפואה המשלימה. תוספי תזונה הם אחד האמצעים השכיחים שאותם נוטלים חולי הסרטן כהשלמה לטיפול המקובל במחלה.

תוספים אלו ניטלים באופן עצמאי על-ידי המטופל או נקבעים על-ידי רופאים ומטפלים מתחום הרפואה המשלימה.

נטילת תוספי תזונה אלו מעלה שאלות רבות לגבי יעילותם ובטיחותם של תוצאים אלו, ומהי דרך הנטילה המתאימה. במאמר זה מועלות שאלות לגבי מישלב תוספי תזונה אלו עם הטיפול בחולי הסרטן, תוך הבאת עדויות מדעיות ראשוניות על פיטואסטרוגנים ותה ירוק.

המטרה בסקירה זו היא להביא מידע מדעי בנושא זה. אומנם מידע זה אינו מושלם, אולם לעתים ניתן באמצעותו לתת ייעוץ מושכל למטופלים הלוקים במחלת הסרטן, בעיקר אלו המביעים התעניינות פעילה ומבקשים לשלב תוספי תזונה כאמצעי טיפולי נוסף במחלתם. ייעוץ מושכל שכזה יכול לשפר את איכות הטיפול ויעילותו מחד-גיסא, ולמנוע השפעה בלתי-רצויה העלולה להיגרם בעקבות מישלב טיפולי שאינו מתאים, מאידך-גיסא, יתרה מכך, ייעוץ זה יכול להוות בסיס לשיפור התקשורת רופא-חולה.

מנחם פישר (1,2), ברכה רגר (3), בוריס קפלן (4,5), גדי רנרט (2,6)

(1) מינהלת גליל עליון, שירותי בריאות כללית, החברה לרפואת נשים בקהילה, (2)הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, (4) המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (5) המח' לבריאות הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, שירותי בריאות כללית, חיפה

טיפול הורמוני בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) כתחליף להפרשת אסטרוגנים מהשחלות, מוכר ומקובל כטיפול לתיסמונת סב-חדילת-אורח (perimenopausal syndrome) מזה למעלה מ-60 שנה.

בשני העשורים האחרונים נוספו הוריות לטיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בעקבות עשרות מחקרים שנמצאו בהם עדויות לערכו המוסף של טיפול זה במיסגרת הרפואה המונעת.

שלמה וינקר, ששון נקר, ניר עמיר, אלכס לוסטמן, מיכאל וינגרטן

המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה והחוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המשותף לתחומים השונים של הרפואה המשלימה הוא היעדר הכרה, חלקית או מלאה, של הרפואה המימסדית. לכן, בחינת העמדות כלפי הרפואה המשלימה כמיקשה אחת יכולה להטעות.

המטרה בעבודה זו היא לבדוק את הידע והעמדות של רופאי-משפחה אודות תחומי הרפואה המשלימה השכיחים ביותר בישראל.

באוכלוסיית המחקר נכללו רופאי-משפחה במגוון מסגרות של לימודי המשך בישראל. הרופאים נתבקשו להשיב על שאלון אנונימי קצר המורכב משמונה שאלות רב-ברירה לבדיקת ידע ועמדות אודות אקופונקטורה, הומיאופתיה, שיאצו ורפלקסולוגיה.

השתתפו במחקר זה 130 רופאים (שיעור היענות של 91%). הכשרה מעמיקה באחד התחומים היתה נדירה (3%-7%); רמת הידע בכל התחומים היתה נמוכה מאוד; 58% שגו בתשובותיהם על כל השאלות, והתוצאה הטובה ביותר היתה 5 תשובות נכונות מתוך 8. מרבית הרופאים ראו את הרפואה המשלימה כלגיטימית וראויה להתקיים לצידה של הרפואה המסורתית. כשישים אחוזים דיווחו כי הם מפנים ביוזמתם חולים לקבלת טיפול בתחומים שונים של הרפואה החלופית, וכ-30% ראו אפשרות לשלב תחומים מסויימים ברפואה המשלימה עם הרפואה המסורתית.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה של הרופאים לתחומים השונים. ידע נרחב יותר ברפואה משלימה היה קשור בעמדות חיוביות יותר (p<0.05) ובנטייה להפנות יותר חולים ביוזמת הרופא למטפל ברפואה משלימה (p<0.1, לא משמעותי).

לסיכום, עמדות רופאי-המשפחה כלפי תחומי הרפואה המשלימה השכיחים בישראל הן חיוביות. קיים קשר בין העמדות כלפי הרפואה המשלימה לבין הידע בתחום זה. יש מקום לשקול בחיוב את העמקת הידע של הרופא בנושא.