תוצאת חיפוש

אירינה אמיתי^1,2 *, שלי טרטקובר מטלון^1,3*, גלי אפשטיין שוחט^1,3, ליאת דרוקר^1,3, מאיר פומראנץ^3,4, עמי פישמן^3,4, מיכאל לישנר^1-3

¹מעבדה אונקוגנטית, ²מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴מחלקת נשים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

*המחברים תרמו תרומה זהה למאמר.

הקדמה: במחקרי עבר הציעו חוקרים מעורבות של אסטרוגן באטיולוגיה של סרטן השחלה. הוערך, כי אסטרוגן מעודד חלוקת תאי סרטן שחלה ולעומתו פרוגסטרון נחשב כמגן על הנשים החולות בסרטן שחלה. קיימים יחסי גומלין בין אסטרוגן לפרוגסטרון, כאשר פעילותו של האחד מעכבת את האחר. בתקופת ההריון, חלה עלייה ברמת האסטרוגן והפרוגסטרון בגופה של האישה, והשליה מעורבת בייצורם. בנשים הרות, שכיחות סרטן שחלה מסוג תאי אפיתל גבוהה יותר בהשוואה לנשים צעירות שאינן הרות, וסרטני שחלה בעלי פוטנציאל ממאירות נמוך מציגים מאפיינים תוקפניים במיוחד. נתונים אילו מעלים אפשרות, שההריון משפיע על מאפייני סרטן השחלה.   

מטרות: בחינת ההשפעה של גורמי שליה מסיסים ואסטרוגן+פרוגסטרון (E+P) המופרשים על ידי השליה על פנוטיפ תאי סרטן שחלה של תאי אפיתל.

שיטות מחקר: תאי סרטן שחלה אפיתליים   OVCAR-3)ו-SKOV-3) נחשפו לנוזלים שנאספו מתרביות שליה או לשילוב E+P ברמה הזהה לזו שנמדדה בתרביות השליה. כבקרה, נחשפו התאים לנוזל שנאסף מתרביות סרטן השחלה שאיננו מכיל E+P ולממס של ההורמונים. לאחר מכן נבחנו מות התאים, מחזור התא, מספר התאים ויכולת הנדידה שלהם. 

תוצאות: נמצא כי נוזלי השליה הגבירו את יכולת הנדידה של OVCAR-3  ו-SKOV-3, ואת שיעור החלוקה של תאי ה-SKOV-3. שילוב ה- E+P הגביר את נדידת תאי ה-SKOV-3, והעלה את מספרם של תאי ה-OVCAR-3 ובמקביל את שיעור התמותה שלהם.

מסקנות: גורמי השליה וה-E+P משפיעים על פנוטיפ תאי סרטן השחלה.

דיון: הגברת התוקפנות של תאי סרטן השחלה על ידי גורמי השליה וההורמונים, יכולה לגרום לשינויים שנצפו בסרטן השחלה בתקופת ההריון. בהריון, סרטן השחלה נחשף לרוב בשלב מוקדם של הממאירות, עובדה אשר מקלה על הטיפול בחולה. למרות זאת, מתוצאותינו עולה, כי יש לבצע מעקב אחר השאת (גידול), תוך הבנה שמצב ההריון עלול להשפיע על תכונותיו.

מיכאל קוצ'וק^1,2, אלכסנדר גובר^1,2, מתיו קוסלו^1,2, אלונה מטבייציק^1,2, דוד שטרית^1,2

¹מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רקע: סקירת העל שמע האנדוסקופית מהווה בדיקת הבחירה בכל חולה עם קשריות לא מוסברות. הבדיקה מהווה כלי עזר באבחון ובקביעת שלב המחלה בחולי עם סרטן ריאות. המטרה בעבודה זו היא לסכם ניסיוננו במרכז רפואי מאיר בביצוע הבדיקה מאז הכנסתה ליישום בשנת 2012 בקרב האוכלוסייה המבוגרת מעל גיל 75 שנים, כולל ההוריות לבדיקה, התועלת והסיכונים הכרוכים בבדיקה.

שיטות: בוצעה סקירה רטרוספקטיבית של כלל החולים מעל גיל 75 שנים שעברו את סקירת העל שמע האנדוסקופית. הבדיקות בוצעו בחדר ברונכוסקופיה הנמצא במחלקת ריאות. נסקרו כל מאפייני החולים הדמוגרפיים והקליניים. מימצאי בדיקת הטומוגרפיה המחשבית (CT) ובדיקת PET.  

תוצאות: העבודה כללה 20 חולים מעל גיל 75 שנים: 13 גברים ו-7 נשים. גיל ממוצע היה  5±81 שנים. ההוריות לסקירת העל שמע כללו 11 חולים עם סרטן ריאות ותשעה חולים לבירור שריעות (הגדלה) לא מוסברת של קשריות לימפה במיצר. בקרב 16 חולים (80%) התקבלה אבחנה בבדיקת העל שמע האנדוסקופיה. בשלושה חולים לא התקבלה אבחנה בבדיקת העל שמע האנדוסקופיה ונדרש הליך אבחוני נוסף. כך שניתן לומר כי הבדיקה הובילה לקביעת אבחנה נכונה ב-18 מתוך 20 החולים (90%). נצפו שתי השפעות לוואי בסקירות העל שמע האנדוסקופיות: שיעול קשה והיפוקסמיה  שהצריכה הפסקת הבדיקה למספר דקות, ללא צורך בהנשמה. לא נצפו דימומים בבדיקות, ירידות בלחץ הדם או אוורת בית החזה.  לא היו הפרעות קצב או סיבוכים אחרים. כלל החולים שוחררו ביום הבדיקה (אשפוז יום).

מסקנות: יעילות והבטיחות סקירת העל שמע האנדוסקופית במבוגרים מעל גיל 75 שנים דומה לכלל האוכלוסייה. לא נצפו כל סיבוכים משמעותיים כולל דימומים או הפרעות קצב. כלל החולים שוחררו לביתם לאחר הבדיקה.

אלון הרשקו, מירה מרם-אדרי, איתן וירטהיים

מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

המרכז הרפואי מאיר עוסק במלוא המרץ ביישום תוכניתו האסטרטגית, ששמה לה כמטרה השגה ושמירה על מצוינות בכל ההיבטים של מוסד קליני-אקדמי. במאמר זה, נציג את הפעילות המתבצעת בתחום ההטמעה של מדדי איכות ותהליכי שיפור מבוססי נתונים כמו גם שיפור השירות למטופל. בתחום האקדמי, תוצג רשות המחקר של בית החולים על פעילויותיה המגוונות, ומבחר מייצג של עבודות מחקר המתבצעות בין כותלי בית החולים.

ורוניקה משה¹, יוסף עוזיאל²

¹מחלקת ילדים, ²היחידה לרימטולוגיית ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל אביב

הכנס השנתי של החברה האירופאית לרימטולוגית ילדים התקיים השנה בבלגרד. זהו הכינוס הגדול והחשוב ביותר בתחום רימטולוגית ילדים. השתתפו בו למעלה מ-900 רופאים, חוקרים, אנשי צוות פארא-רפואי והורים לילדים עם מחלות שיגרון מכל רחבי העולם.

השנה התמקד הכנס בעיקר בדלקת מיפרקים של גיל הילדות. הנושאים בכינוס כללו: גנטיקה, אימונופאתוגניזה, סיווג וטיפול בדלקת מיפרקים אידיופתית של גיל הילדות, בדגש על דלקת מיפרקים מערכתית קשה ותסמונת שפעול מקרופגים, דלקת ענבייה, ספונדילוארתרופאתיה של גיל הנעורים, בדיקות דימות, אוסטיאופורוזיס, ארתרופתיות משפחתיות ומחלות דלקתיות עצמיות. אנו מציגים את תקצירי ההרצאות הבולטות בכנס.

קורנליוס גרופ

היחידה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

בחודשים האחרונים נקראתי פעמיים בלילה לחדר המיון של בית החולים שלנו, כדי לבדוק עצורים פלסטינאים שדווח כי התנהגו באופן מוזר ולקבוע האם הם כשירים למעצר.

רק מעט דברים מרגיזים יותר מלהיקרא לחדר מיון בחג או בלילה, לעזוב טיול נחמד בטבע, ארוחה משפחתית או מיטה חמה, כשאתה יודע שרק לעיתים רחוקות תזכה לפיצוי בדמות בעיה מאתגרת באמת, בעיה המחייבת ידע מקצועי ומיומנות. המשימה לבדוק עצורים אינה מהווה פיצוי מהסוג הזה, וזאת בלשון המעטה.

צפורה שחורי-רובין

המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע

ד"ר חנקה ויינברג-חרותי, רופאת הילדים מבית חולים העמק, חברת-קיבוץ מרחביה, נחשבת בהיסטוריה של הרפואה הארץ ישראלית לרופאה הראשונה בקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, וממניחי האושיות לרפואת הילדים בארץ. ד"ר ויינברג-חרותי הצליחה לחרוג מן המקובל באותם ימים ולהוכיח כי "ניתן להיות רופא בבית חולים ובו בזמן חבר קיבוץ נאמן". הדבר לא היה פשוט, שכן כלל ברזל היה נהוג בקיבוצי השומר הצעיר: "כל חבר חייב בעבודת כפיים לבנות את הקיבוץ ולעבוד במסגרתו. אין לפרוץ את המסגרת או לחרוג מן המקובל!" אך ד"ר ויינברג-חרותי העזה לפרוץ את המסגרת והוכיחה שאפשרי שילוב מוצלח בין שני יעדיה: רופאה בבית חולים וחברת-קיבוץ נאמנה.

המטרות במאמר הן, מחד גיסא, לסקור את המעמד המיוחד שקנתה לה בהיותה רופאה וחברת-קיבוץ שמעזה לחרוג מהעיקרון 'המקודש' העומד בבסיס האידאולוגיה הקיבוצית, ש"לא תיתכן חברת-קיבוץ שלא תעבוד עבודה פיזית". מאידך גיסא, להאיר את דרכה כרופאת ילדים בבית חולים העמק, לתאר את התמורות שהכניסה למחלקת הילדים ולסקור את מחקרה פורץ הדרך שבדק את השפעת האקלים בעמק בית שאן על התפתחות התינוקות, ושמסקנותיו הצביעו על הצורך בשינויים מרחיקי לכת בגידול ילדים באזור אקלימי זה, ויושמו לא רק בבתי הילדים בקיבוצי עמק בית שאן אלא בבתי ילדים בקיבוצים ברחבי הארץ.

מיכל לוטן ווהל, איתן גור

המרכז להפרעות אכילה ומשקל, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בעשור האחרון, חלה עלייה משמעותית בשכיחות ההריון בקרב חולות הלוקות באנורקסיה נרבוזה פעילה. שינוי זה מוסבר בחלקו בתהליכים ה_חברתיים המהווים גורם משמעותי באטיולוגיה של המחלה. הכמיהה לרזון כמייצגת ערכים של שליטה והצלחה, הפכה להיות שאיפה תרבותית מרכזית, וסחפה אל תוך מערבולת המחלה נשים רבות בגיל הפוריות המקיימות מערכות יחסים זוגיות ויחסי מין, מצב שהיה נדיר בקרב חולות אנורקטיות בעבר. בנוסף, מכיוון שאל וסת הוא מצב שכיח באנורקסיה נרבוזה, הריון במהלך המחלה הפעילה נראה כאוקסימורון. בעוד שחלק מהחולות מצליחות להרות באופן עצמוני, מירפאות הפוריות מספקות פתרון חלופי לאלו המתקשות בכך. לא ברור עד כמה מודעים רופאי הפוריות לנוכחות המחלה וגם אם כן, הדילמה האם לסרב לטפל בחולות אלו אינה קלה לפתרון. הריון במהלך מחלה פעילה מגביר את הסיכונים לעובר וליולדת במהלך ההריון והלידה. סיבוכים שכיחים במהלך ההריון הם הפלות עצמוניות, פיגור בגדילה וסיכון גבוה יותר במהלך הלידה ומשכב הלידה.

יש להביא בחשבון, כי הטיפול באישה הרה הלוקה בתת משקל מחייב הערכת מומחה בתחום הפרעות האכילה ואם אכן מתברר שהיא לוקה באנורקסיה נרבוזה פעילה, יש צורך במעקב במירפאה להפרעות אכילה והגדרת ההריון כהריון בסיכון.

¹גאולה פארן, ²לילך רוזנברג-פרידמן, ³אבי עורי

¹שירותי בריאות כללית, מכון לפיזיותרפיה, רעננה, ²המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה על שם מרטין (זוס), אוניברסיטת בר אילן, ³הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב, מרכז שיקומי רעות, תל אביב

תחומיה המגוונים של הרפואה השיקומית התפתחו בישראל באופנים שונים. חלקם התפתחו כחלק ממרכזי שיקום כוללניים שהקיפו תחומים שונים כדוגמת בית לוינשטיין, ואחרים התפתחו כחלק ממרכזים ייעודיים לתחום שיקום סגולי (ספציפי) אחד בלבד, כמו המרכז לשיקום נפגעי שיתוק ילדים בבית החולים אסף הרופא.

יתרה מכך, תחומים שונים בשיקום התפתחו בקצב שונה. כל תחום נבע והתפתח מסיבות שונות, לעיתים בהשפעת אירועים לאומיים ולעיתים במנותק מהם, לעיתים עקב פועלו של אדם אחד שהיה 'משוגע לדבר', ובמקרים אחרים מתוך הכרת הממסד הרפואי בערכו ובחיוניותו של התחום.

במאמר זה נדונה באופן כרונולוגי התפתחות תחומי השיקום השונים בשני מרכזי השיקום-הכוללני המרכזיים שפעלו בישראל: בית לוינשטיין ותל השומר. מרכזי השיקום הללו נוסדו בסמוך להקמת המדינה, ופועלם יתואר בשתי תקופות: עד שנת 1973, השנה שבה התחוללה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה, התקופה שבה התמודדה החברה הישראלית עם תוצאות מלחמת יום הכיפורים, שהיו להן השלכות מרחיקות לכת על השיקום בישראל.

אורלי תיבון-פישר¹, עידו שולט²,  מנחם פישר³

¹שירותי בריאות כללית, מחוז צפון, המחלקה לרפואה תעסוקתית, טבריה, ²רפואת האם והעובר, מחלקת נשים ויולדות, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ³שירותי בריאות כללית, מחוז צפון, מנהלת גליל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

המגמה הגוברת של שוויון הזדמנויות בתעסוקה מביאה להעסקת נשים במגוון תפקידים גדול מבעבר, ובכלל זה גם תפקידים שבוצעו באופן מסורתי על ידי גברים, שניחנו בכוח גופני רב יותר. נשים עובדות, כאשר הן מצויות בשלבי הריון מתקדמים, מתקשות לרוב בביצוע עבודה מאומצת גופנית, המתחייבת לעיתים מתפקידן. במקרים רבים, לא ניתן להעבירן למשך ההריון לתפקיד חלופי מתאים, שאינו כרוך במאמץ גופני רב, והן נאלצות לצמצם את עבודתן או להפסיקה כליל. כיום לא קיים פתרון מוסדר לתשלום שכר במקרה של הפסקת עבודה בגלל קושי בפעילות גופנית מאומצת בהריון מתקדם. היעדרות אישה הרה מעבודתה מסיבה זו, מתוך בריאות תקינה, אינה מקנה זכאות לחופשת מחלה. עבודה מאומצת גופנית אומנם קשה לביצוע בהריון מתקדם, אך בסיס המידע הרפואי הקיים אינו תומך באיפיונה כמסוכנת לעובר או למהלך ההריון, ולכן היא גם אינה מזכה בגמלה של שמירת הריון. הקדמת חופשת הלידה בחלקה לשלהי ההריון מותרת, אך צפויה ליצור בעיה אחרת לאחר הלידה. זיהוי הבעיה, סקירה ראשונית של מידע רפואי רלוונטי ומתן הצעה לפתרון, הביאו ליוזמה להקמת ועדה בנושא זה במסגרת המועצה הלאומית לבריאות האישה . בסקירה זו אנו דנים במידע הקיים בשאלת הקשר בין עבודה גופנית מאומצת במהלך הריון לבין תוצאות ההריון, מסכמים את עבודת הוועדה, ומביאים בפני הקוראים את מסקנותיה והמלצותיה.

מיכאל גייסט¹, מוטי חיים²

¹יחידת ביניים לב – השירות לאלקטרופיזיולוגיה, מכון הלב, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²היחידה לאלקטרופיזיולוגיה, המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע

פרפור פרוזדורים הוא הפרעת הקצב המטופלת השכיחה ביותר. פרפור פרוזדורים פוגע רבות באיכות החיים ומעלה סיכון לאירועי תסחיפים, במיוחד לאירועי מוח איסכמיים מסכני חיים. השכיחות של פרפור פרוזדורים עולה עם הגיל במטופלים עם מחלת לב מבנית לסוגיה. צריבה (אבלציה) של פרפור פרוזדורים היא כיום אפשרות טיפולית מקובלת עם עלייה בשכיחות הפעולות במטופלים מתאימים.

בסקירה זו, אנו  מדווחים על התפתחות החשיבה לגבי מנגנון הפעולה וטכניקות הצריבה, תוך פירוט הסיכונים, ועל סיכויי ההצלחה בקבוצות המטופלים השונות. הטיפול כיום עדיין אינו מקובל על הכול כקו טיפולי ראשון, אך הולך ונעשה מקובל עם העלייה במספר החולים בפרפור פרוזדורים ועלייה בשיעור הניסיון בביצוע הפעולה. ההוריה העיקרית לפעולה היא הקלה על תסמינים של פרפור פרוזדורים, ופעולה לכאורה מוצלחת של צריבה אינה מהווה הוריה להפסקת טיפול נוגד קרישה. המשך הטיפול בנוגדי קרישה תלוי בסיכון של המטופל, על פי סולמות הסיכון המקובלים וההנחיות המקובלות לטיפול בנוגדי קרישה.

דוד רבינרסון, רוני פראג-רוסנברג, רינת גבאי-בן-זיו

בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

התופעה של הגשת תלונות ותביעות על רקע הטרדה מינית מצד מטופלים וכנגד הרופאים המטפלים, צוברת תאוצה בשנים האחרונות. התביעות מגיעות מצד בני שני המינים וכנגד בני שני המינים. אין רופאים החסינים מפני תביעה שכזו במהלך עבודתם, אם כי מקצועות מסוימים חשופים לה ביתר שאת. אלו כוללים: רפואת נשים, פסיכיאטריה, רפואת משפחה ורפואת ילדים. תלונות בגין הטרדה מינית עלולות להיות מוגשות גם על ידי קרובי משפחה או חברים ובשם המטופל. החוק בנושא הטרדה מינית עמום ונתון לפרשנויות התלויות במברר התלונה או בגורם השיפוטי הדנים בה. במאמר הנוכחי נסקרים היקף התופעה, הדרכים למניעתה וההסתייעות באחות מלווה, על מנת להקטין סיכון להגשת תביעה כנגד רופאים בנושא הטרדה מינית.

אמיר סולומוניקה, אריאל רוגין

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 31096

מובאת במאמרנו פרשת חולה, מטופלת שעברה צנתור והרחבה של היצרות בעורק כלילי ימני. במהלך הצנתור וההרחבה תועדה הפרעת קצב מסוג פרפור חדרים שחלפה בעקבות חבטה בבית החזה.

ליאור פרל, עבד עסלי, חנה וקנין, ירון שפירא, מרדכי וטורי, אלכסנדר שגיא, רן קורנובסקי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין (קמפוס בילינסון), פתח תקווה

אי ספיקת המסתם הדו צניפי היא מחלה שכיחה, ובעלת משמעות קלינית ופרוגנוסטית בקרב חולי אי ספיקת לב. בחולים הנמצאים בסיכון מוגבר בניתוח, ניתן לטפל באי ספיקת המסתם הדו צניפי על ידי השתלת התקן ה-MitraClip בגישה מלעורית. גישה זו מאפשרת גמישות רבה, לרבות שימוש בקליפ נוסף בעת הצורך – במהלך הפעולה הראשונית או בפעולה נשנית לאחר מעקב.

בפרשת חולה נוספת, מובא מהלך הטיפול בחולה קרדיומיופתיה איסכמית דו חדרית חמורה, אשר עבר השתלה של התקן ה-MitraClip   חמישה חודשים קודם לאירוע הנוכחי, וכעת מסתמן עם החמרה קלינית והחמרה נוספת באי ספיקת המסתם הדו צניפי.

עדי להב, רוקוסוליאנה אבדאח-בורטניאק, אורית קידר-פרסון

המכון לאונקולוגיה, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה

הטיפול המקובל בנשים עם ממאירות בשלב מוקדם הוא טיפול משמר שד. מאחר שמרבית ההישנויות בשד הנגוע הן באזור מיטת השאת, תוספת קרינה למיטת השאת מפחיתה שכיחות של הישנות מקומית. כיום מקובל לסמן את מיטת השאת באמצעות סיכות ניתוח  במהלך הניתוח, על מנת לסייע בתכנון נפח הקרינה.

המטרה בעבודה: לבחון האם קיים הבדל מובהק בנטייה לסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת, בחתך של מאפייני בתי החולים שבהם בוצע הניתוח, ולבחון את השונות בנפח הטיפול בקרינה למיטת השאת, בהשוואה בין חולות שבהן מיטת השאת סומנה בסיכות ניתוח לבין חולות שבהן מיטת השאת לא סומנה באופן זה.

שיטות מחקר: נאספו נתונים מתוך התיק הרפואי של חולות עם ממאירות שטופלו ביחידת הקרינה ברמב"ם. המידע שנאסף כלל נתונים דמוגרפיים, מועדי הביופסיה והניתוח, בית החולים שבו בוצע הניתוח ומאפייני השאת. נפח הטיפול המשלים הממוקד בקרינה חושב בסמ"ק והושווה בין הקבוצות.

תוצאות: 143 חולות נכללו במחקר, מתוך כלל החולות 69% נותחו בבתי חולים ציבוריים לעומת 31% שנותחו בבתי חולים פרטיים (99 ו-44 נשים, בהתאמה). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בהכנסת קליפים ניתוחיים בהשוואה בין בתי חולים פרטיים לציבוריים. נפח הטיפול בקרינה למיטת השאת היה 52.1 סמ"ק בקבוצה עם סיכות לעומת 58.9 סמ"ק בקבוצה ללא סיכות. לא נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית בנפחי טיפול הקרינה המשלים בהשוואה בין שתי הקבוצות (P=0.448).

מסקנות: במחקרנו, מודגמת נטייה גבוהה יותר לעמוד בקווים המנחים הכירורגיים ולסמן את מיטת השאת בסיכות מתכת בקרב חולות שנותחו בבית חולים פרטי, לעומת אלו שנותחו במערכת הציבורית. במחקרנו לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בנפחי הקרינה בין שתי קבוצות המחקר.