תוצאת חיפוש

רונן בלכר¹, מרק לובנברג¹, אמיר אורון²

¹המחלקה לאורתופדיה א’, ²המחלקה לכירורגיה של היד, מרכז רפואי קפלן, רחובות

לכידת עצב הגרמיד (Ulnar nerve entrapment) היא אחת מתסמונות הלכידה (Entrapment neuropathies) הנפוצות, שנייה בשכיחותה ללכידה של העצב התיכון (Median nerve neuropathy). אזור המרפק הוא המיקום השכיח ביותר שבו נלכד עצב הגרמיד. ההסתמנות הקלינית קשורה באזור הלכידה, אך כוללת לרוב הפרעות תחושה בשטח החישה של האצבעות הרביעית והחמישית, וכן חולשת השרירים הפנימיים בכף היד. אמצעי האבחון והמעקב המהימן ביותר נותר הבדיקה הגופנית. אפשרויות הטיפול תלויות באזור לכידת העצב. אמצעי טיפול שמרניים כוללים מנוחה, שינוי הרגלי תעסוקה והסתייעות במקבע (Splinting) זמני. בהיעדר שיפור בתלונות או החמרה בתפקוד העצבי, יש לשקול ניתוח. אמצעי הטיפול הניתוחיים נחלקים לאלו הכוללים הפחתת לחץ בלבד (Decompression) ואלו המשלבים, נוסף על הפחתת הלחץ, גם את ניודו של העצב (Decompression and transposition).

יהודה ברוך

המרכז לבריאות הנפש על שם אברבנאל

הטיפול בהיפריקום כצמח מרפא דווח לראשונה בתקופתו של היפוקרטס, והוא ניתן כטיפול בנוגד דיכאון כבר משנת 1500. בעשרים השנים האחרונות חדר צמח ההיפריקום לתחום הרפואה המסורתית, ומידע עליו מתפרסם ב-WHO monograph, ב-European Pharmacopoeia וב-Commission E.

הטיפול בתמציות צמח ההיפריקום בעולם נרחב ביותר, ובגרמניה לדוגמה, תרופות המופקות מהצמח  נרשמות כטיפול בדיכאון בשיעור הגבוה פי 4 מאשר פרוזק. תוצאות מחקרים שונים פורסמו בנושא יעילותו ובטיחותו של צמח ההיפריקום כטיפול במצבי דיכאון קל עד בינוני, וביניהם גם מטה אנליזה, שפורסמה בשנת 2005 בכתב העת British Journal of Psychiatry. בסקירה הנוכחית סוכמו תוצאות 37 מחקרים שנכללו בהם 5,000 נחקרים, והושוותה היעילות והבטיחות של תמציות ההיפריקום לעומת אינבו ונוגדי דיכאון אחרים. מחברי המטה אנליזה הסיקו, כי תכשירי ההיפריקום יעילים לצורך טיפול בדיכאון קל עד בינוני, עם שיעור נמוך יותר של השפעות לוואי בהשוואה לתרופות סטנדרטיות כנגד דיכאון. לא נמצאו מספיק הוכחות ליעילותו של צמח ההיפריקום בחולים עם דיכאון קשה.

בסקירה הנוכחית נכללות תוצאות מחקרים קליניים שפורסמו בשנים 2005-2006, מובא מידע על מנגנון הפעולה הייחודי של צמח ההיפריקום ונסקרות הבטיחות ותגובות הגומלין הבין-תרופתיות האפשריות של צמח ההיפריקום.

אורן וכט¹, יורם שניר², נדב דוידוביץ¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע, ²המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מחבר מכותב:

נדב דוידוביץ

בשנים האחרונות עלה לדיון בעולם נושא נוכחות בני משפחה בזמן החייאה ובזמן ביצוע פעולות חודרניות. באופן מסורתי, בני משפחה לא הורשו להיות נוכחים בזמן החייאה. ההיגיון שעמד במשך השנים מאחורי הפרדת בני משפחה מקרוביהם בזמן החייאה היה, כי צפייה בבן משפחה בזמן החייאה – תהליך הכרוך בביצוע פעולות חודרניות – היא חוויה קשה ומיותרת עבור בני המשפחה, וכי בני משפחה הצופים בהחייאה יעברו חוויה טראומתית ויפריעו לצוות המטפל. אולם בשנים האחרונות חל שינוי במגמה, וקיימת פתיחות לאפשרות של הכנסת בני משפחה בעת החייאה. שינוי מגמה זה חל לנוכח שינוי גישה רחב יותר כלפי החולה ובני משפחתו, בעקבות ראייה של המשפחה כחלק חשוב מרשת התמיכה בחולה מחד-גיסא, ובעקבות התפתחות הצרכנות הרפואית מאידך-גיסא. בעקבות זאת אף נערכו מספר מחקרים בנושא ונכתבו הנחיות לשיתוף בני משפחה במהלך החייאה.

משרד הבריאות הישראלי לא פִּרסם עד היום הנחיות בנושא נוכחות משפחה בזמן החייאה, ולפיכך נותרת נוכחות המשפחה בזמן החייאה לשיקולה של הנהלת המוסד הרפואי או של הצוות הרפואי המטפל.

נוכחות בני משפחה בזמן החייאה עולה בשנים האחרונות כנושא חשוב לדיון וכחלק מתפיסת טיפול מבוסס חולה. יש לדעת מחברי מאמר זה לקדם דיון ומחקר בנושא זה גם במערכת הבריאות בישראל, לבדוק מדוע נוכחות בני משפחה בזמן החייאה אינה אפשרות קיימת בישראל, ואם קיימים מאפיינים ייחודיים במערכת הבריאות בישראל המונעים שינוי זה. כמו כן קיים הצורך לבחון עמדות של הצוות הרפואי, חולים ובני משפחותיהם, ומהן המשמעויות החברתיות, הלוגיסטיות, האתיות והמשפטיות של שיתוף בני משפחה בעת החייאה.
 

עודד רוזנברג, נטע שינפלד, משה קוטלר, פנחס דנון

יחידת גרייה מוחית, מרכז לבריאות הנפש, בית החולים, באר יעקב, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בדיכאון על כל גווניו באוכלוסייה הבוגרת הוא נושא מאתגר. התגובה הקלינית של אוכלוסייה זו לטיפול קלאסי נמוכה מהמצופה. יעילות טיפולים שונים תלויה בגילם, במינן ובמצבם הגופני של המטופלים. השפעות הלוואי באוכלוסייה הבוגרת משפיעות על יעילות התרופה. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג אסטרטגיית טיפול שאינה תרופתית לאוכלוסייה הבוגרת. אסטרטגיות טיפול כמו טיפול בנזעי חשמל (ECT – נז"ח)A, גרייה מגנטית של המוח (TMS – גמ"מ)B, גרייה עמוקה של המוח (DBS – גע”מ)C וגריית העצב התועה  (VNS – גע"ת)D – כל אלה לא נחקרו דיין באוכלוסייה זו.

___________________

A נז"ח – נזעי חשמל

B גמ"מ – גרייה מגנטית של המוח

C גע”מ – גרייה עמוקה של המוח

D גע"ת – גריית העצב התועה

נז"ח נמצאו כטיפול היעיל ביותר בדיכאון באוכלוסייה הבוגרת. רק מעט מחקרים כפולי-סמיות עם מתן אינבו (Placebo) נערכו בתחום הגמ"מ. בתחום הגע”מ לא נעשו כלל מחקרים כפולי-סמיות. נראה כי נז"ח מהווים את מדד הזהב (Gold standard) לטיפול בחולים שמחלתם עמידה לתרופות, גם באוכלוסייה זו. אולם טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי שיידונו בהמשך סקירה זו. נדרשים מחקרים נוספים וכפולי-סמיות עם מתן אינבו, שיכללו מספר רב יותר של נבדקים, על מנת לאשש תוצאות ראשוניות של גמ"מ וגע”מ. 
 

רוברטו איינבינדר¹, מיכל שני^2,1, רינה רוזנברג^2,1, ששון נקר^2,1, שלמה וינקר^2,1

¹המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שיעור חיסוני השפעת בקרב אוכלוסיות בסיכון גבוה ירד בשנת 2006 לאחר צבר של פטירות שיוחסו בתחילה לחיסוני השפעת. המטרה הייתה ללמוד מהי השפעת האירועים על מידת ההמלצה של רופאי המשפחה למטופליהם להתחסן.

שאלון אנונימי חולק לרופאי משפחה לאחר עונת חיסוני השפעת בשנת 2006. השאלון כלל שאלות לגבי מידת ההמלצה על החיסון לאוכלוסיות שונות, והאם הרופא עצמו ובני-משפחתו התחסנו.

מאה-עשרים-ושניים רופאים מילאו את השאלון: 74.5% סברו כי קיימת אפשרות קלושה לקשר בין האירועים או שאין קשר כלל בין התמותה והחיסון. למרות זאת ניצפתה ירידה מובהקת בשיעור הרופאים שהמליצו על חיסוני השפעת לקשישים (32.3% לעומת 57.4% P<0.05) ולחולים במצב כרוני (39.0% לעומת 64.8% P<0.05). לא ניצפה שינוי בשיעור הרופאים המתחסנים או בשיעור החיסון של בני-משפחה של רופאים. בניתוח רב-משתנים לא נמצא קשר בין מאפייני הרופא לשינוי בעמדותיו לחיסוני השפעת.

לסיכום, רופאי משפחה חששו יותר להמליץ על חיסוני השפעת בעקבות האירועים, וייתכן כי נתון זה מסביר חלק מהירידה בשיעור המטופלים שהתחסנו כנגד שפעת. לדעתנו, על משרד הבריאות להשקיע מאמצים במתן מידע והמלצות ברורות לצוותים הרפואיים מעבר למאמצים הכללים המושקעים במתן מידע לכלל האוכלוסייה.

אפרים יאול 

מח' גריאטרית לסיעוד מורכב והיחידה לפצעי לחץ, בית-חולים שרה הרצוג, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

פצעי לחץ ממשיכים להוות בעיה בריאותית לבני-אדם מוגבלים ומרותקים, ובעיקר לקשישים ונפגעי עמוד-שידרה. זוהי בעיה הקיימת בכל מיסגרות האישפוז השונות, בתי-חולים כלליים, בתי-אבות, מירפאות ובתים.

מקומה של המניעה חשוב, מאחר שאת רוב הפצעים ניתן למנוע על-ידי העלאת המודעות והטמעתה מרגע שהחולה מתאשפז או מתחילת ריתוקו. המניעה יכולה לחסוך סבל רב לחולים ועלות אדירה למערכת הרפואית. ההשלכות הקשות של פצעי לחץ הן סיבוכי זיהומים כמקור כניסה לחיידקים פתוגניים, הארכת משך האישפוז, פגיעה בהחלמה התיפקודית והעלאת הסיכון לתמותה.

הירידה באיכות-החיים של המטופל אף היא גדולה עקב תסמיני כאבים, אי-נוחות, הפרשות, ריח לא נעים, בדידות, דיכאון וסדר יום המוכתב מהטיפול. העלות של ריפוי פצע לחץ גדולה. לאחרונה דווח בארה"ב על עלייה בשיעור התביעות המשפטיות, עם הסדרים כספיים גדולים לטובת המטופלים, עקב כישלון למנוע פצע לחץ במהלך אישפוזם.

אין ספק שעלותה של גישה ממוקדת מונעת נמוכה יותר מהתמקדות בטיפול בפצע קיים. המניעה מחייבת יחסי-גומלין בין מספר טיפולים, שרובם לא נבחנו במחקרים. לאחרונה נערכה סקירה שיטתית, שנבחנו בה כל המחקרים האקראיים המבוקרים ((RCTs שבוצעו בהתערבויות הקיימות. ההתערבות שנבדקו היו: אביזרים למניעת לחץ, שינוי תנוחה, תירגול למניעת חוסר שליטה על סוגר השתן, העשרת התזונה למניעת תת-תזונה ושימון העור. המלצות הסקירה מופיעות בכל התערבות.

לסיכום, דרושה ראייה מערכתית שמרכז תפיסתה הוא כי "הפצע אינו מנותק מהחולה". הטיפול המונע מהווה חלק מגישה מערכתית הרואה את הפצע כחלק מסיבות רבות-גורמים, המחייבות טיפול רב-מקצועי. המניעה היא, אם כן, הנדבך הראשון בטיפול בפצע.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה שירצקי, אוניברסיטת תל-אביב

שיטיון (Dementia) ודיכאון הם מחלות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון מתבטא בדרך כלל כמחלה ניוונית הפוגעת במוח ובתהליכי חשיבה, כגון התמצאות, עיבוד מידע, דיבור ובמיוחד זיכרון. השיטיון נפוץ ביותר בגיל מבוגר ושכיחותו עולה עם הגיל – מ-1% לערך בגיל 65 שנה עד לכ-50% בגיל 90 שנה ומעלה.

דיכאון מופיע בדרך כלל כמחלה חולפת (Episodic), שאורכה יכול לנוע ממספר שבועות עד שנים. עם זאת, קיימות גם צורות של דיכאון מתמשך וכרוני. תסמיני הליבה של דיכאון כוללים מצב-רוח ירוד, אובדן הנאה והתעניינות, תחושת אנרגיה מופחתת, הפרעות שינה ותיאבון, השקפות פסימיות על העתיד וחוסר רצון לחיות.

עד כה הייתה מקובלת ההנחה, כי כשלים קוגניטיביים המתלווים לדיכאון נפרדים משיטיון בשל אטיולוגיה שונה, וזכו לכינוי "פסידו-שיטיון" (Pseudo-dementia), בהנחה שייעלמו עם נסיגת המצב הדיכאוני. מאידך, ידוע כי דיכאון רבא (Major depression) ואירועי דיכאון נפוצים עלולים להקדים הופעת שיטיון, ובמיוחד מחלת אלצהיימר. למרות שהתאמה אינה מוכיחה בהכרח קשר סיבתי, מעניין לבדוק את האפשרויות לקשר כזה – האם זוהי מחלה אחת, שבה הדיכאון יכול להיות לעיתים תסמין ראשון, או שמא קיימים  גורמים ביולוגיים היכולים להשפיע הן על המצב האפקטיבי והן הנורמטיבי, או האם מאפיינים ביולוגיים מסוימים של דיכאון יכולים לגרום להופעת פגיעה אורגנית במוח שתתבטא בשיטיון.

לסיכום דיכאון ושיטיון מדגימים מאפיינים משותפים רבים הכוללים שינויים בחומר הלבן במוח, שינויים בגודל ההיפוקמפוס, שיבוש בציר ההורמוני של ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת הטוחה (אדרנל) (axis HPA-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal), ושינויים במערכת הסרוטונרגית והנוראדרנרגית. שיבוש מערכות אלו מלווה עלייה בגיל וקשור למצבו הרפואי של האדם. הופעת דיסתימיה ואירועי דיכאון המובילים לדיכאון רבא, ובהמשך השנים להתפתחות שיטיון, יכולים להיות מוסברים על-ידי נזק להיפוקמפוס ובהמשך לחלקים אחרים של המוח בעקבות הפרשת-יתר של קורטיקוסטרואידים.

אריאל הורביץ, אתי ממן, בטי מאירי פרבר, יהושע דור

היחידה להפריה חוץ-גופית, אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הקפאת ביציות מהווה כלי בעל חשיבות רבה לטיפול בזוגות העקרים. הקפאת ביציות מאפשרת יכולת לשימור פוריות של האישה, כגון שימור פוריות בחולות סרטן טרם התחלת כימותרפיה או קרינה. הקפאת ביציות עשויה להוות חלופה ראויה להקפאת עוברים, ובדרך זו יימנעו הבעיות ההלכתיות והמוסריות המלוות את נושא ההקפאה וההשמדה של עוברים עודפים. הקפאת ביציות תאפשר גם הקמת "בנק ביציות", אשר יעניק פיתרון לנשים רבות עם תיפקוד שחלות לקוי. למרות היתרונות הרבים הגלומים בשיטה, שיטה זו לא התפתחה כפי שהתפתחו הקפאת הזרע או הקפאת עוברים, וזאת בשל קשיים טכניים הנובעים מהמאפיינים הייחודיים של הביצית. וכך, בעוד שהקפאת זרע והקפאת עוברים הפכו למעשה שיגרה בכל יחידות ההפריה החוץ-גופית בעולם, הרי שהדיווחים על הריונות לאחר הקפאת ביצית נותרו דיווחים בודדים, עם שיעורי הצלחה נמוכים ביותר. יחד-עם-זאת, בשנים האחרונות זכה הנושא לתנופה מחודשת: שיפורים שהוכנסו לתהליכי ההקפאה, כולל הכנסת שיטת הוויטריפיקציה, העלו מאוד את שיעורי ההישרדות של הביציות לאחר ההפשרה, והביאו ללידתם של מעל ל-100 ילודים בריאים המדווחים כיום בסיפרות המקצועית. שיטה זו ככל הנראה תשוכלל ותשופר בשנים הקרובות, ותהפוך תוך מספר שנים לכלי נוסף בידיהם של רופאי הפוריות, אשר תאפשר מתן פיתרון הולם לנשים וזוגות רבים עם בעיות פוריות. בסקירה הנוכחית מפורטות שיטות הקפאת הביציות המיושמות כיום, ונסקרים הדיווחים האחרונים על ההריונות והלידות בעקבות יישום שיטות ההקפאה והוויטריפיקציה.

אלי הימן, אלי להט, גדי לוטן

המח' לנירולוגיה ושיקום ילדים, המח' לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי אסף-הרופא

כיפיון מוגדר כהתקפים נשנים שאינם נובעים מסיבות חדות וחולפות, והוא נפוץ ביותר בכל הגילאים. במרבית הילדים החולים ניתן להגיע לשליטה משביעת-רצון בהתקפים ולאפשר שיגרת חיים רגילה. אולם בחלק מהילדים המחלה עמידה למיגוון התרופות הניתנות להם. במצבים אלו נעשים ניסיונות להגיע להפחתת מספר האירועים על-ידי שיטות טיפול אחרות, בין היתר, ברות (Diet) קטוגנית או ניתוחים שונים. לאחרונה מיושמת באותם חולים, מבוגרים וילדים, העמידים לטיפול בתרופות ואינם מועמדים מתאימים לניתוח, שיטת טיפול נוספת באמצעות קוצב ואגאלי.

פעילות גופנית יכולה לתרום למצב הגופני של כל אדם, והיא חשובה אף יותר במטופלים פסיכיאטריים המנהלים אורח-חיים לא בריא ונוטלים תרופות המגבירות את הסיכון להופעת תיסמונת חילוף-החומרים. במאמר זה מובאות תוצאות המחקר בנושא היעילות של פעילות גופנית בהפרעות פסיכיאטריות שונות, גם מהיבט פיזיולוגי רפואי וגם מהיבטים פסיכולוגיים. מוצע להגביר המעורבות של רופאים ואנשי בריאות הנפש בתיחקור ובעידוד מטופלים לפעילות גופנית סדירה.

סיבוכי כף רגל בחולה סוכרת הם הסיבה הראשונה במעלה לאישפוז חולי סוכרת ולקטיעת הגף התחתון. בעשור האחרון מתגברת ההכרה בחשיבות ניתוח הרגל של חולה סוכרת ככלי יעיל לטיפול בו ולמניעת סיבוכים מהמחלה.

כיבים בחולי סוכרת שאינם מלווים בזיהום מטופלים באופן שמרני על-ידי הפחתת לחץ מאזור הכיב וטיפול בפצע. ניתוחים נדרשים במצבים שבהם הטיפול השמרני נכשל או שאינו יעיל, ואלה כוללים פעולות להפחתת לחץ מאזור הכיב על-ידי שינוי מבנה כף הרגל ופעולות לסגירת הפצע.

הטיפול בכיב המזוהם כולל מתן אנטיביוטיקה, טיפול רפואי תומך וניתוחים, בחלקם דחופים, כולל ניקוז מוגלה, הטרייה (Debridement), קטיעות חלקיות של כף הרגל, וקטיעות מתחת ומעל לברך. לאחר השתלטות על הזיהום ניתן לבצע ניתוחים לסגירת פצע.

ניתוח מונע מבוצע כשהטיפול השמרני נכשל, והמטרה בביצועו היא להקטין את הסיכון להישנות הכיבים על-ידי שינוי מבנה כף רגל והפחתת הלחצים הנוצרים בזמן הליכה. תיקון העיוות בכף הרגל מאפשר הקטנת התלות באמצעים חיצוניים כנעליים רפואיות וסדים.
 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.

 

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)¹ אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

¹ נ"ח – נזע חשמלי

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

איל אשכנזי, ירון אילן, דניאל שובל

יחידת הכבד, האגף לרפואה פנימית, בית-החולים הדסה עין-כרם, ירושלים

תסמונת הכבד-כליה מוכרת שנים רבות כאחד מהסיבוכים בחולי צמקת הכבד. האטיולוגיה לא הייתה ידועה שנים רבות, אם כי מקובל היה להחשיבה כאי-ספיקת כליות תפקודית ללא פגיעה פתולוגית בכליות. התסמונת מתפתחת לרוב בחולי צמקת מתקדמת, וקיימים מספר גורמי-סיכון המזרזים את הופעתה. בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת הפתופיזיולוגיה של התיסמונת, ובמספר עבודות שנערכו בנושא התגלה קשר בין אי-ספיקת כליות להתרחבות כלי-דם ספלנכית, להתכווצות כלי-דם מערכתית ובכליות, להפרשת-יתר של NO במערכת הספלנכית, ולרמות גבוהות של נוראדרנלין ורנין בדם.

התיאוריה המקובלת כיום להסבר התסמונת היא תיאורית הרחבת כלי-הדם העורקיים – Arterial vasodilatation theory. לאחרונה התגלתה גם מעורבות של הלב בתסמונת המתבטאת בירידה בתפוקת הלב על רקע שאינו ברור דיו. הטיפול בלוקים בתסמונת התפתח בשנים האחרונות ומתבסס על הפתופיזיולוגיה של המחלה. במספר עבודות נמצא כי מתן תרופות מכווצות כלי-דם, בעיקר אנלוגים של ואזופרסין, במשלב עם מרחיבי פלסמה, לרוב אלבומין, משפר את תפקוד הכליות של חולים תסמונת כבד-כליה ואת סיכוייהם לעבור השתלת כבד מוצלחת, וכיום הוא הטיפול המגשר המקובל עד לניתוח להשתלת כבד.

דוד לבל¹, יאיר גורצק¹, מאיר ניסקה³, טיבריו כץ¹, דן עטר¹, יורם עציון²

¹המח' לכירורגיה אורתופדית, ²מח' פנימית ה', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ³המח' לכירורגיה אורתופדית, בית-החולים מאיר, כפר-סבא

כיב כרוני בגף תחתון הוא סיבוך נפוץ בקרב חולי סוכרת. להיווצרות הכיב אחראיים מספר גורמים החוברים יחדיו, ביניהם מתח חמצן נמוך בסביבת הכיב כתוצאה מאספקת דם לקויה. טיפול בחמצן בלחץ גבוה (חמצן היפרברי) נועד להעלות את מתח החמצן בסביבת הכיב על-ידי העלאת רמת החמצן המומס בדם. בעוד שלטיפולים המקובלים בכיב שמסוכרת הוכח צידוק מדעי, הרי שהסיבות לטיפול בחמצן היפרברי התבססו בעיקר על היגיון פיזיולוגי ומעט על ידע מדעי מוצק. בשנים האחרונות החלו להתפרסם תוצאות של עבודות התומכות בשיטת טיפול זו לריפוי כיבים בקרב חולי סוכרת.

בסקירה זו מסוכמות תוצאות העבודות שבהן ניתן טיפול בחמצן היפרברי כטיפול לכיב שמסוכרת. מתוך עשרות פירסומים בספרות המדעית מצאנו חמש עבודות מדעיות שבהן נשמרו עקרונות מדעיים מקובלים. למרות פגמים מתודולוגיים בחלק מהעבודות ואוכלוסיית מחקר קטנה בגודלה שאיפיינה את כל העבודות, ניתן להצביע על מגמה בכל הקשור לטיפול בחמצן היפרברי בכיבים כרוניים בקרב חולי סוכרת.

לסיכום, קיים בסיס להנחה שטיפול בחמצן היפרברי מפחית את הצורך בקטיעת גפיים בקרב חולי סוכרת עם כיבים כרוניים בגפיים התחתונים. הטיפול בחמצן היפרברי מזרז ריפוי פצע כרוני. כיום קיים מיעוט עבודות המאששות מסקנות אלו. נדרש מחקר איכותי על אוכלוסיית חולים גדולה יותר על-מנת לגבש מסקנות ברורות בדבר עלויות הטיפול וההשפעה על קצב ריפוי הפצע.