תוצאת חיפוש

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

הקדמה: ריסוק אבנים בדרכי השתן באמצעות לייזר בגישה שופכתית, הוא דרך מקובלת ויעילה לטיפול במחלת אבנים. אנרגיית לייזר המופעלת על האבן, גורמת לשבירתה לחלקים הניתנים לפינוי.

הגדרות שונות של מאפיינים פיזיקליים של הלייזר בעת הטיפול, כגון עוצמה ותדירות , משפיעות על קצב ואופי הריסוק. הגברת תדירות הפעימות של הלייזר הופכת את האבן לאבק (dusting) ואילו הגברת עוצמה של כל פעימה, מנפצת את האבן לפרגמנטים ברי שליפה (fragmentation).

מטרות: בוצעה השוואה בין תוצאות ארוכות הטווח של שתי הגישות לריסוק אבנים – איבוק לעומת ניפוץ על ידי בדיקת ה-(SFR) Stone Free Rate והזמן עד לצורך בטיפול באבן חוזרת באותה המערכת.

שיטות מחקר: נערך מעקב קליני ורדיולוגי אחר 43 מטופלים שעברו ריסוק אבנים בדרכי השתן העליונות בלייזר. שתי הקבוצות היו דומות במאפיינים הדמוגרפיים (גיל, מין), וכן בגודל ובמיקום האבנים המטופלות. עבור כל קבוצת מטופלים נבדק שיעור המטופלים ללא אבנים משמעותיות הדורשות טיפול (5 מ"מ ומעלה) במעקב של 36 חודשים כמדד להצלחת הטיפול. כמו כן נבדקו מספר הפניות לחדר מיון והצורך בהתערבויות נוספות.

תוצאות: 38 מכלל המטופלים המשיכו מעקב כנדרש ונכללו בניסוי. לא היה הבדל במשך הזמן החציוני ללא הישנות אבן משמעותית קלינית בין קבוצות האיבוק והניפוץ (p=0.213). לא נמצא הבדל משמעותי בשיעור ה-SFR בהשוואה בין שתי הקבוצות, שעמד על 83.3% בקבוצת איבוק ועל 84.6% בקבוצת ניפוץ, בהתאמה (p=1.000), ולא בשיעור הפניות לחדר מיון עקב עווית כליה שעמד על 31.6% בקבוצת האיבוק לעומת 10.5% בקבוצת הניפוץ (p=0.116).

מסקנות: לא נמצא הבדל בזמן עד לגילוי אבנים משמעותיות קלינית. לא נמצא הבדל משמעותי ב-SFR בהשוואה בין הקבוצות במעקב ארוך טווח. נדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח וקבוצה גדולה יותר על מנת לאשש ממצאים אלו.

דיון: נראה כי בקבוצת האיבוק, כמות הפניות למיון במעקב ממושך גבוהה יותר, אך ללא מובהקות סטטיסטית.

לסיכום: נדרש מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח וכן קבוצה גדולה יותר על מנת לאשש ממצאים אלו.

בדיקת FDG PET/CT משקפת שינויים מטבולים-פונקציונליים בתהליך הסרטני בעקבות טיפול. מאחר ששינויים מטבולים אלה מתרחשים בדרך כלל לפני הופעת שינויים אנטומיים, יש לבדיקה ערך רב באיפיון התגובה בסיום ואף במהלך הטיפול, ויתרון על פני בדיקת CT. בדיקת FDG PET/CT עם התחלת טיפול בסרטן נמצאה בעלת ערך פרוגנוסטי לניבוי הישרדות ללא התקדמות והשרדות כללית. בממאירויות מסויימות מאפשרת הדמיה זו רפואה-מותאמת-אישית שבה ניתן להתאים את הפרוטוקול הטיפולי לחולה האנדיבידואלי על פי התגובה המטבולית של התהליך הסרטני בגוף הנבדק. בחולי לימפומה מסוג HD ו- DLBCL יש לבדיקת FDG PET/CT תפקיד בהערכת התגובה והכוונת טיפול, הן לאחר טיפול והן בשלב מוקדם במהלכו. שיטות כמותיות וויזואליות שונות נמצאות בשימוש להערכת תגובה לטיפול בסרטן בהדמיית FDG PET/CT. היכרות עם שיטות אלה והתאמתן למנגנוני פעולה חדשים של טיפולים אנטי-סרטניים כמו אימונותרפיה, חשובות כדי לאפשר הפקת מידע מדויק ופיענוח יעיל. קיים צורך ניכר בסטנדרטיזציה של שיטות הערכת התגובה לטיפול ב-FDG PET/CT, בעיקר עבור שאתות טמומות (solid tumors), ובמחקרים פרוספקטיביים גדולים במתודולוגיה קפדנית, כדי לבסס ולהרחיב את השימוש של FDG PET/CT בהערכת תגובה לטיפול במגוון ממאירויות.

קיהיון עם גופיפי לואי (Dementia with Lewy Bodies, DLB) הוא השני בשכיחותו מבין מחלות הקיהיון בקרב חולים מבוגרים. אבחונו המוקדם מהווה אתגר קליני לנוכח החפיפה בתסמינים בין סוגי הקיהיון השונים. אבחון מוקדם של DLB חיוני לניהול מחלה הכולל הימנעות מטיפולים נוירולפטיים העשויים לסכן מטופלים אלו ולדרדר את מצבם.  

בדיקות דימות תפקודי משמשות כלי מהותי בתהליך ההערכה של חולי קיהיון. הן מקדמות את האבחנה ומחזקות את הביטחון האבחוני. יתרון בדיקות אלו נובע מרגישותן לשינויים ביוכימיים המקדימים שינויים מבניים. מכיוון שכך, הן יכולות לזהות ולספק מידע בשלבים מוקדמים של מהלך המחלה. יתרון נוסף הוא בכך שהן מאפשרות הערכה נוירו-ביולוגית לא פולשנית ומעקב אובייקטיבי.

אנו מציגים פרשת חולה קיהיון הסובל מירידה קוגניטיבית ומוטורית, אשר בדיקת דימות מוח אנטומית (דימות תהודה מגנטית, MRI) לא העלתה פתולוגיה מורפולוגית ספציפית. נעשה שילוב של שתי סריקות PET-CT מוח באמצעות שני סמני PET שונים – להערכת תבניות הפעילות המטבולית הקליפתית והפעילות הדופמינרגית בגרעיני הבסיס, באמצעות סוכר מסומן (FDG), ובאמצעות קודמן (Precursor) מסומן (F-DOPA) למוליך העצבי דופמין, בהתאמה. ממצאי שתי בדיקות אלו העלו שינויים אופייניים לקיהיון עם גופיפי לואי, ובכך קודם תהליך האבחון של הנבדק. יתכן שבעתיד, עם פיתוחם של סמנים חדשים וייחודיים למנגנונים הפתופיזיולוגיים וכניסתם ליישום קליני, יגבר הביטחון האבחוני אף יותר, ויתאפשרו הן הערכה מולקולארית פתולוגית לא פולשנית, והן הזדמנויות טיפוליות חדשניות על בסיס סמנים אלו

האורתופדיה (גם – כירורגיה אורתופדית) היא תחום ברפואה העוסק במחלות, ליקויים, זיהומים, שאתות וחבלות במערכת השלד, המפרקים והשרירים שבגוף האדם.

המונח אורתופדיה (מיוונית Orthos – יישור, Pais – ילד) נטבע לראשונה בשנת 1741 על ידי המנתח הצרפתי ניקולס אנדרי (Nicolas Andry de Bois-Regard) מאזור ליון שבצרפת לתיאור תיקון ומניעת עיוותים של עמוד השדרה בילדים. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 נפרדה האורתופדיה מהכירורגיה הכללית והפכה להתמחות נפרדת ברפואה.

התפתחות רבה בתחום האורתופדיה הושגה בעקבות המלחמות השונות והתוצאות הבלתי נמנעות שלהן – הפציעות הקרביות, ובעקבות התפתחויות שונות ברפואה כמו הבנת חשיבות הסטריליות בניתוחים, האפשרות לערוך ניתוחים בהרדמה כללית, התחלת השימוש באנטיביוטיקה, התפתחות הארתרוסקופיה והמכשור הסיבי-אופטי, ואפשרויות הדימות השונות.

המאמר נועד לסקור ציוני דרך בהתפתחות האורתופדיה משחר ההיסטוריה בימי מצרים העתיקה ועד ימינו, ואת צעדיה הראשונים של האורתופדיה בארץ ישראל.

תסמונת ראיית המחשב היא תופעה נפוצה מאוד בין משתמשי המחשב: 90% מהמשתמשים במחשב יותר משלוש שעות ביום לוקים בתסמונת זו. תסמונת ראיית המחשב מוכרת בשמות נוספים כגון מאמץ עיני דיגיטלי (Digital eye strain) ועייפות ויזואלית (Visual fatigue), וכוללים תסמינים הנובעים מעבודה ממושכת מול צגי מחשב או מול צגים דיגיטליים למיניהם .חלוקה עדכנית מסווגת את גורמי התסמינים לשלוש קטגוריות נפרדות הכוללים תסמיני ראייה, תסמיני המסך הדיגיטלי עצמו ותסמיני משטח העין.

תסמונת ראיית המחשב כוללת בתוכה קשת נרחבת של תסמינים שאינם ספציפיים, הנכללים במונח אסטנופיה וכוללים עייפות של העיניים, תחושת מאמץ בעיניים, כאב בעיניים או ברקמות סמוכות, ראייה מטושטשת, כאבי ראש ואף ראייה כפולה (דיפלופיה). אסטנופיה ועין יבשה הן תסמיני הליבה של תסמונת ראיית המחשב.

יש פתרונות וטיפולים מגוונים לטיפול בתסמינים השונים הקשורים לראייה, למסך ולמשטח העין ובמיוחד לתסמינים העיקריים הקשורים לעין היבשה. טיפול בתסמונת ראיית המחשב מתמקד לפי קבוצות התסמינים ואף רצוי טיפול משולב בין הקבוצות. תיקון של שארית אסטיגמציה, יתרות אקומודציה, פריזמה עם בסיס פנימה ובסיס למעלה והגדלת רזרבות התכנסות יעילים בהיבט הטיפול הראייתי. שינוי תאורה, מיקום מסך והסטת מבט יעילים בתסמינים הקשורים למסך ודמעות מלאכותיות, תרגול מצמוץ והגברת הלחות בחדר מסייעים בטיפול בתסמיני במשטח העין.

בנוסף לאור הכחול, כנראה שיש השפעה מסוימת על תסמונת ראיית המחשב, וכזהירות מונעת יש להפחית במידת האפשר את קרינת האור הכחול החודרת לעין או הנפלטת מצג המחשב.

במהלך השנים הפכה החלפת מפרק הירך מניתוח המיועד לקשישים בתפקוד נמוך, לניתוח המבוצע גם במטופלים צעירים יותר המעוניינים במפרק ירך מתפקד היטב כדי לעמוד בדרישות של אורח חיים פעלתני וספורטיבי.

בעבר, השימוש בגישה האחורית היה השכיח ביותר, אך בשנים האחרונות, עם פרסומים אודות יתרונות הגישה הקדמית, קיימת מגמת עלייה בשכיחות החלפות הירך בגישה זו.

בניגוד לגישות האחרות למפרק הירך, הגישה הקדמית ״מכבדת״ מישורים בין שריריים וכן מישור בין עצבי, על כן נתפסת הגישה הקדמית ככרוכה בכאב מופחת, שיקום מהיר, ויציבות טובה ביחס לגישות ניתוחיות אחרות. עקב כך, גישה זו עוררה עניין רב, הן מצד הקהילה האורתופדית והן מצד המטופלים המעוניינים לשמר את שגרת חייהם הפעלתנית. מנגד, ליתרונות המזוהים עם הגישה הקדמית ניצבים חסרונות הייחודיים לגישה זו כגון קושי טכני הכרוך בביצועה, עקומת למידה מאתגרת, ופגיעה נפוצה יחסית בעצב התחושתי של צד הירך.

עקב העלייה בשכיחות החלפות הירך המתבצעות בגישה הקדמית, קיים צורך בסקירת ההיבטים השונים של הגישה הקדמית. מטרת מאמר זה היא לדון בעקרונות הגישה הקדמית, תוצאותיה וסיבוכיה

הקדמה: מגפת הקורונה הציבה אתגרים ייחודיים בפני צוותים רפואיים בכלל ובתחום המיילדות בפרט, תחום שבו לא ניתן היה לדחות את הטיפול. טיפול מיטבי בתקופת הקורונה חייב עמידה בדרישות משתנות והקפדה על בטיחות הצוות והמטופלות לצד שמירה על קשר קרוב וישיר עם המטופלות.

מטרות: ללמוד מנקודת מבטם של רופאים ורופאות במיילדות על האתגרים, הצרכים וההתמודדות בתקופת הגל הראשון של הקורונה.

שיטות מחקר: מומחים ומתמחים (7 נשים, 6 גברים) מארבעה בתי חולים, שעבדו בתחום המיילדות בתקופת הגל הראשון של הקורונה, רואינו בראיונות עומק חצי מובנים שנותחו בשיטת ההיטמעות/התגבשות שפותחה ברפואה.

תוצאות: הממצאים מגלים כי לצד ההתגייסות המרשימה של הצוותים לליווי הנשים בתקופה זו, רופאים ורופאות נתקלו באתגרים שונים, ביניהם הצפה של מידע והנחיות; תחושת חוסר שקיפות של המערכת עם הנחיות סותרות ומשתנות; תחושה של אי שמירה מלאה עליהם ועל צורכיהם הבסיסיים; קושי בקיום מסגרות רגילות של תקשורת בתוך הצוות; התמודדות עם חרדה של מטופלות ובני משפחתן; צורך לנסות לשמר אוירה חיובית של לידה יחד עם צורך להציב גבולות, לשמור מרחק ולהתמגן. הצוותים חשו צורך בהכשרה בהתמודדות עם החרדות של הצוות והמטופלות כמו גם מציאת דרכים לשמור על קשר מקצועי-חברי ביניהם.

מסקנות: תקופת הקורונה אילצה את צוותי המיילדות לשנות נהלים ולהתנהל אחרת. הם הדגימו מחויבות גדולה לאפשר ליולדות חוויה חיובית, גם במגבלות הקורונה, יחד עם קושי גדול בחוויה שלהם הנמצאים בעצמם תחת התמודדות עם החששות מהנגיף, התרחקות של אחרים מהם ומתן מענה לצרכים חדשים שעולים.

דיון: דיווחים מהעולם וממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על חשיבות הדאגה למנגנונים שיאפשרו שמירה על האמון של אנשי צוות ומטופלות במערכת, באופן שיקדם מתן טיפול בטוח ואיכותי.

לסיכום: זיהוי האתגרים והכוחות הקיימים בצוותים הרפואיים מאפשר להבין את צרכיהם בעת התמודדות עם מגפה, ביניהם דאגה לצורכיהם כאנשים, כבני משפחה, החשופים לסכנה וצריכים לעבוד בה כמו גם הדאגה להכשרה במיומנויות שיסייעו להם להתנהל במצבים אלו.

מגפת הקורונה הציבה בפנינו אתגרים רבים, וביניהם ניהול דיאדת יולדת-ילוד, דיאדת מניקה-יונק וכן ההנקה, תוך קידום בריאותם ומניעת הדבקה בנגיף בקהילה ובתי החולים, מהשעות הראשונות לאחר הלידה ומהלך תקופת ההנקה. קיימת תמימות דעים בעולם כולו לרבות איגודים רפואיים מובילים בעולם, כי הנקה היא בעלת חשיבות קצרה וארוכת טווח לבריאות האם ותינוקה, לבריאות הציבור וכן לכלכלת בריאות. יתרה מכך, הוכח כי הנקה ו/או חלב אם מפחיתים תחלואה זיהומית ובפרט זיהומים בדרכי הנשימה בקרב תינוקות וילדים. אמנם אין זו התמודדות ראשונה של מערכות הבריאות עם נגיף ממשפחת הקורונה, אך כשרב הנסתר על הגלוי בהקשר של נגיף חדש, החששות מובילים להתערבויות שונות והנחיות לעיתים אינן שקולות דיין בתחשיב תועלת לעומת סיכון ברמת הפרט והחברה. במאמר סקירה זה, ברצוננו לסקור את ההנחיות של הארגונים המובילים בעולם אשר פורסמו בנושא נגיף הקורונה והנקה במהלך המגפה והנימוקים להנחיות אלו. ברפואה מבוססת ספרות, אנו שואפים למתן הנחיות המתבססות על שקלול הידע הרפואי הקיים, רצונות ואמונות המטופל והערכה קלינית. מטרת סקירה זו היא להדגיש את הצורך בחקר מתמיד של התחלואה בעת מגפה גם בהקשרה של הנקה, חציבת המידע הקיים בנושא מגפות והנקה, ובד בבד, מתן הנחיות מבוססות הספרות גם בנושא הנקה תוך תחשיב כלל שיקולי תועלת אל מול סיכונים.

מסוף שנת 2019 הקהילה הרפואית בעולם מתמודדת עם מחלה הקרויה Corona Virus Disease (COVID-19) שנגרמת על ידי נגיף ה-SARS CoV-2. הנגיף עובר מאדם לאדם בעיקר באמצעות נתז נשימתי, גורם לתסמינים שונים ומגוונים, ועיקר התחלואה הקשה והתמותה מופיעה בקרב אוכלוסיות בסיכון.

מחקרים בעולם הראו שקיים ייצוג יתר של בעלי סוג דם A בקרב חולי קורונה וסיכון מוגבר שלהם לסבול מאי ספיקה נשימתית לעומת אפקט מגן לבעלי סוג דם O. בין הטיפולים המקובלים למחלה נמנה גם מתן עירויי פלסמה. בישראל הקים משרד הבריאות פרויקט לאומי של איסוף פלסמה בתהליכי פרזיס ממחלימים בשירותי הדם של מד"א, ואישור הטיפולים, במסגרת ניסוי קליני או כטיפולי חמלה, על ידי ועדת מומחים במשרד הבריאות והצט"מ. עד למועד כתיבת הסקירה טופלו בארץ כ-3,300 חולים, שקיבלו כ- 6,600 מנות פלסמה (שתי מנות לכל חולה). ניתוח ראשוני של נתוני 49 מהם העלה שיפור ב-49% מהחולים, ונמצאה חשיבות לרמת הנוגדנים במנות שקיבלו.

מנות הפלסמה נתרמו על ידי 4,800 תורמים מתנדבים, שב-72.2% מהם נמצאו נוגדנים בבדיקות סרולוגיות, אך נצפתה ירידה של 16.5%/חודש ברמת הנוגדנים בתרומות פלסמה חוזרות.  בניגוד למחקרים שפורסמו בעולם, בארץ לא נמצאה שכיחות יתר של סוג דם A בין התורמים המחלימים לעומת אוכלוסיית תורמי הדם.

למרות שיעור גבוה של מחוסנים באוכלוסיית ישראל, עדיין טיפול בפלסמה ממחלימים מהווה אמצעי זמין לחולי קורונה מאושפזים עם מחלה בינונית או קשה. הפלסמה משמשת גם כמקור לייצור גלובולין עשיר בנוגדנים לטיפול בחולי קורונה או להכנת תכשיר לחיסון סביל מונע לאוכלוסיות בסיכון שלא התחסנה בחיסון אקטיבי מסיבה כלשהי.

הפרעות פסיכוטיות מערבות ליקוי תפקודי חמור ומשפיעות על איכות החיים של הפרטים הלוקים בהן. הפרעות אלו מתפתחות לרב כמהלך הדרגתי הנמשך בין ימים בודדים ועד חודשים-שנים, כאשר השלב המקדים את הופעת האפיזודה הפסיכוטית מכונה השלב ה"פרה-פסיכוטי" או שלב ה"פרודרום". פרטים בשלב זה מוגדרים כפרטים בסיכון גבוה לפסיכוזה, וההערכה היא שכ-30% מהם יפתחו מצב פסיכוטי תוך תקופה של שלוש שנים. לשלב זה מספר שמות המתוארים בספרות clinical high risk (CHR), ultra-high- risk (UHR) ו-at risk mental state (ARMS). הקריטריונים להכללה של הפרטים תחת הגדרה זו כוללים: (1) סיכון גנטי המלווה בירידה בתפקוד; (2) אפיזודה פסיכוטית קצרה וחולפת (BLIPS); (3) תסמינים פסיכוטיים מוחלשים אשר אינם בעוצמה של פסיכוזה מלאה. בנוסף לסיכון המתואר למעבר לפסיכוזה, אוכלוסייה זו סובלת ממצוקה משמעותית, מתחלואה פסיכיאטרית נלווית ומליקוי תפקודי מתמשך הפוגעים באיכות חייהם. מסיבות אלו, מאמצים רבים היום מושקעים בגילוי מוקדם של האוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה לפתח הפרעה פסיכוטית, על מנת לעכב ואף למנוע את המעבר לפסיכוזה. מחקרים שנערכו לאורך השנים הדגישו גורמי סיכון שונים המעורבים במעבר לפסיכוזה ואף נעשו ניסיונות לפתח מודלים לניבוי הסיכון למעבר המתואר לפסיכוזה. נבדקו גם התערבויות שונות כולל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי, וטיפולים תרופתיים, ומצאו עדויות לכך שהתערבויות אלו עשויות לסייע בעיכוב המעבר לפסיכוזה. על פי ההנחיות לטיפול בפרטים בסיכון גבוה לפסיכוזה יש להתחיל מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולשמור התערבויות תרופתיות למצבים של תחלואה נלווית או לצורך ייצוב התסמינים אם הם נמשכים. לנוכח הידע המוגבל ומתפתח במהלך השנים, דרושים מחקרים פרוספקטיביים שיאפשרו זיהוי טוב ומדויק יותר של פרטים הנמצאים בסיכון מוגבר לפסיכוזה, ויקדמו פיתוח של התערבויות לצורך מניעה וטיפול בפרטים בסיכון

קדחת השיגרון (rheumatic fever) היא מחלה אוטואינפלמטורית הנגרמת עקב תגובת מאכסן לזיהום בחיידק סטרפטוקוקוס מסוג A בתא המוליטי. מובאת במאמרנו פרשת חולה, נער בן 15 שנים, עם תסמונת דאון, שהסתמן עם אירוע לא טיפוסי של קדחת שגרונתית עם מעורבות רב מערכתית דוהרת שכללה אי ספיקת לב ותסמונת עקה נשימתית של הגיל המבוגר (Adult Respiratory Distress Syndrome - ARDS).

האבחנה הסופית אוששה לאחר ביצוע ביופסיה של הלב שבוצעה במהלך ניתוח להחלפת מסתם והודגמו בה גופיפים מסוג Aschoff – ממצא אופייני לקדחת שגרונתית

ציורו של רפאל מסמל את תחייתה של התרבות, הפילוסופיה והמדע בימי הרנסאנס. בין כתלי האקדמיה השוקקת שהקים אפלטון לפני כ-2,500 שנה, מסתירות תנועותיהם האציליות של גיבורי תרבות מכל הזמנים משמעויות נרחבות.

"המסתורין הוא אבן היסוד של האמנות והמדע. זה אשר אינו יכול לחוש את המסתורין, את הפליאה, משול למת, לנר נוטה לדעוך" (אלברט איינשטיין)