תוצאת חיפוש

דלקת חיתולית אאוזינופילית Eosinophilic fasciitis – EF)) היא מחלה רקמת חיבור נדירה, המאופיינת באודם, בבצקת ובכאב בגפיים, המלווים בהסננה, בעיבוי ובקישיון של העור באזורים הפגועים, וכן בעיבוי ובהסננת תאים לבנים למעטפת השרירים (פאציה) בגפיים. האבחנה מתקבלת בביופסיה עמוקה המדגימה הסננה זו, ובבדיקות המעבדה אופייני למצוא אאוזינופיליה ומדדי דלקת מוגברים. הטיפול הוא במתן קורטיקוסטרואידים (פרדניזון). זהו טיפול יעיל שלאחריו מחלימים רוב החולים, אך ידוע גם על החלמה עצמונית ללא טיפול.

מובאת במאמרנו פרשת חולה, נער בן 17 שנים שפיתח דלקת חיתולית אאוזינופילית כשנתיים לאחר השתלת לשד עצם (Bone marrow), ומפורטת סקירת ספרות אודות מחלה זו.

הקדמה: שירנוק נשימתי (סטרידור) הוא רעש נשימתי הנגרם על ידי מעבר אוויר דרך דרכי נשימה צרות בזמן הנשימה. זיהום נגיפי של דרכי האוויר העליונות הוא הגורם השכיח ביותר לשירנוק נשימתי חד המופיע בשאיפה. שירנוק חד זה גורם ללרינגו-טרכיאיטיס (Croup). גורמים שכיחים נוספים כוללים תגובה אלרגית, שאיפת גוף זר או טראומה.

מפרשת החולה: תינוק בן תשעה שבועות, ברקע תיקון מנינגומיאלוצלה, שאובחן מייד לאחר הלידה, הוחש לחדר המיון עם שירנוק נשימתי לסירוגין בשאיפה. לתינוק לא הייתה מחלת חום לאחרונה, והוא לא סבל משיעול או מתסמינים המכוונים לשאיפת גוף זר. לאחר שלילת הגורמים השכיחים לשירנוק, בוצעה בדיקת תהודה מגנטית (MRI) שהודגם בה עיווג (מלפורמציה) על שם כיארי מסוג 2, עם בקע (הרניאציה) של הטונסילות במוחון ודחיקה של המדולה. בברונכוסקופיה הודגם הגורם לשירנוק – שיתוק לסירוגין של מיתרי הקול, שנגרם כתוצאה מהלחץ התוך גולגולתי המוגבר. לנוכח החמרה קלינית מהירה במצבו של התינוק, בוצע ניתוח דחוף להפחתת הלחץ (דקומפרסיה).

דיון: שירנוק החולף ונשנה לסירוגין בילדים עם היצרות של דרכי האוויר, נגרם לרוב עקב זיהום בדרכי הנשימה, לרינגו-טרכאיטיס אלרגית או לרינגומלציה. שיתוק של מיתרי הקול הוא גורם שכיח פחות לשירנוק נשימתי מסוג זה. הגורמים לו בין השאר הם עיווג על שם כיארי, המתאפיין בדחיקה כלפי מטה של המוחון לתוך תעלת השידרה ועלייה בלחץ התוך גולגולתי.

סיכום: פרשת חולה זה מעלה על הפרק גורם נדיר וחשוב לשירנוק נשימתי בשאיפה. יש להיות עירניים לתסמינים המכוונים לעיווג על שם כיארי בכל ילד עם רקע רפואי מתאים (תיקון מנינגומיאלוצלה, דלף חדרי-צפקי) הלוקה בשירנוק נשימתי ממושך.

סקירה זאת עוסקת בהפרעות הירופסיכיאטריות הנגרמות כתוצאה מזאבת אדמנתית מערכתית. זוהי מחלה אוטואימונית כרונית המשפיעה על כל מערכות הגוף ובכלל זה מערכת העצבים המרכזית. תסמינים ירופסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית הם סיבוך שכיח ומשמעותי של זאבת אדמנתית מערכתית. לסיבוך זה השלכות משמעותיות על חומרת המחלה. לרוב לא מתבצעת בדיקה פסיכיאטרית יסודית בעת ההערכה הראשונית של המחלה, ואין בנמצא פרוטוקול או קווים מנחים ברורים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים של הלוקים במחלה. זיהוי מוקדם של תסמינים נפשיים בזאבת אדמנתית מערכתית הוא קריטי, מאחר שללא טיפול עלולים להופיע סיבוכים פסיכיאטריים חמורים. קיים צורך במחקרים תרופתיים קליניים כדי לפתח קווים מנחים לטיפול בתסמינים הפסיכיאטריים בזאבת אדמנתית מערכתית.

חלק נכבד מהניסיון של הצוות ברפואה שיקומית הוא האבחון של משותקים על רקע המרה (קונברסיבי), קביעת טיפול בהם, שיקומם וביצוע מעקב אחר תהליך החלמתם. במאמר זה, אנו מגדירים את הבעיה, מאפיינים אותה, מציעים אבחנה מבדלת ומפרטים את הגישה הטיפולית לשיקום נכים אלו.

הפרעה דו קוטבית היא מצב כרוני המאופיין במצוקה גדולה של החולים ובשיעורי התאבדות גבוהים (30%). רוב החולים לוקים בתחלואות גופניות נלוות המחמירות את התסמינים הפסיכיאטריים ומפחיתות את הסיכוי להפוגה (רמיסיה). יותר מ-70% מהחולים מציגים תסמינים קרדיו-מטבוליים – שיעור גבוה מאוד בהשוואה לחולים הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות אחרות. מחלות קרדיווסקולריות הן הגורם העיקרי לשיעורי התמותה הגבוהים מהמחלה, כאשר הסיכון לתמותה מוקדמת עקב הפרעות אלו גבוה פי 2-1.5 מאשר באוכלוסייה הכללית ללא תסמינים פסיכיאטריים. שיעור גורמי הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית ולתמותה כתוצאה מתחלואה דומה לשיעורם אצל חולים הלוקים בסכיזופרניה. בנוסף למחלות קרדיו-מטבוליות, כמחצית מהחולים הדו קוטביים מציגים תסמינים רפואיים נוספים המחמירים אף הם את מהלך המחלה. מתוך נתונים אלו, הפרספקטיבה העדכנית היא כי הפרעה דו קוטבית אינה הפרעה נפשית בלבד, אלא הפרעה רב מערכתית המשפיעה על אברי גוף שונים. בהתאם, טיפול מיטבי בחולים צריך לכלול אבחון וניטור, ולאחר מכן טיפול בתסמינים הפסיכיאטריים והגופניים אשר ישפר את הפרוגנוזה של החולים.

רקע: כאבי הראש ראשוניים כגון כאבי ראש תעוקתיים (Tension type headaches) וצילחה Migraine)) הם שכיחים מאוד ויש בהם משום אתגר טיפולי משמעותי. תסמונות כאב אלו מערבות יחסי גומלין מורכבים בין תהליכים ביולוגיים ופסיכולוגיים של המטופל. במנגנון של "מעגל קסמים" פסיכו-ביולוגי עלולים כאבי ראש לגרום למצוקה בקרב מטופלים רבים ובכך לייצור מתח, חרדה וקטסטרופיזציה; כאשר בו-זמנית, הם מוחמרים על ידי אותם תהליכי דחק רגשיים וקוגניטיביים.

הצגת הבעיה: לתרופות יש יעילות מוגבלת בטיפול בכאבי ראש כרוניים. מה גם שיש קבוצות באוכלוסייה עם הוריית נגד לחלק מהתרופות המקובלות, כגון נשים הרות, מטופלים הרגישים לתרופות מסוימות ומטופלים הנוטלים תרופות יתר על המידה. טיפולי גוף-נפש (Mind-body therapies) להפחתת מתח כגון, טיפולי ביו-פידבק והרפיה, כמו גם טיפולים קוגניטיביים והתנהגותיים, ננקטים כארבעה עשורים לטיפול בכאבי ראש ראשוניים. הוכחה יעילותם של טיפולים אלו בהפחתת תסמיני הכאב, ובשיפור איכות החיים ורמת התפקוד של המטופלים. השפעתם של טיפולים אלו נמשכת גם לאחר תום הטיפול, מאחר שמטופלים רוכשים כלים חדשים המאפשרים להם לשלוט בתגובות האוטונומיות של גופם ולומדים לשנות התנהגויות ומחשבות לא יעילות הקשורות לכאב. למרות המחקרים הרבים המצביעים על יעילותם של טיפולי גוף נפש ולמרות ההמלצות של קבוצות קונצנזוס שונות, קיים תת-שימוש בכלים אלו במערכת הרפואית.

דיון: כדי להתייחס לכך, יוצע דגם (מודל) לטיפול משולב ומדורג הפועל כיום במרפאה לנירולוגיה תפקודית במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. שיטת הטיפול מציגה אלגוריתם טיפולי בעל שלושה שלבים ללימוד הרפיה עצמית באופן מהיר ויעיל. שיטה זו נועדה ליישום בתיאום עם הטיפול בתרופות כנגד כאבי ראש כרוניים, והרופא המטפל יכול ליישמה כחלק ממפגש רפואי סטנדרטי במסגרת אמבולטורית. 

פיברומיאלגיה היא תסמונת המאופיינת בכאב כרוני במערכת השרירים והשלד, ברגישות למגע, בתשישות ובתסמינים נלווים הכוללים הפרעות קוגניטיביות, הפרעות של מערכת העיכול ועוד. פרדיגמה מובילה המתייחסת לפתוגנזה של תסמונת הפיברומיאלגיה ותסמונת פונקציונאליות דומות, מתרכזת סביב מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. מושג זה מתאר מצב שמתרחשת בו הגברה כללית של הולכת כאב ועיבודו על ידי מערכת העצבים המרכזית, המובילה להתפתחות של אלודיניה (כאב המופק על ידי גירוי אשר לרוב אינו מכאיב) והיפראלגזיה (תגובת יתר לגירוי מכאיב). כיוונים שונים של מחקר תרמו לגיבוש מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. ירידה ביכולת של מערכת העצבים לבצע דיכוי בהולכת כאב היא מרכיב מרכזי, וכך גם הגברת תופעות כמו Windup והגברה ארוכת טווח בהולכה. בנוסף, נמצאה עלייה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בהגברת הולכת כאב, במקביל לירידה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בדיכוי ההולכה. כיום נחקרים מנגנונים חדשים, לרבות הפעלת יתר של תאי מיקרוגליה.

מאפיינים קליניים מסוימים מסבים את תשומת ליבו של הרופא לאפשרות שחולה לוקה בריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית. במצבים אלו שכיח למצוא אזורים רבים ומפושטים של כאב ואנמנזה ארוכת טווח של תסמיני כאב שונים. שכיחות בחולים אלה הפרעות שינה, תשישות והפרעות בריכוז. בחולים רבים קיימים גורמים תורמים שונים, כמו חבלה גופנית, זיהום או מצב של דחק, המקדימים את התפרצות התסמינים. בבדיקה הגופנית אופייני לזהות במיקומים שונים בגוף רגישות רבה למישוש.

דימות תפקודי של מערכת העצבים המרכזית – לרבות שיטות כמו MRI תפקודי (fMRI), הערכת קישוריות בין אזורי מוח שונים וספקטרוסקופיה מגנטית – משפר כיום את הבנתנו בנוגע למנגנונים העצביים העומדים בבסיס התופעה של ריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית.

רקע: חולים הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים בתדירות גבוהה במחלקות הפנימיות ומשכי האשפוזים שלהם ארוכים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. טרם נבדק שיעור הפניות הנשנות לחדר המיון ודפוס האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות בקרב הלוקים בסכיזופרניה.

מטרות: להשוות את שיעור האשפוזים הנשנים במחלקות הפנימיות ואת שיעור הפניות הנשנות לחדר מיון פנימי בין חולים הלוקים בסכיזופרניה לבין אוכלוסיה ללא תחלואה נפשית, וכן להרכיב פרופיל של חולים הלוקים בסכיזופרניה המאושפזים במחלקות הפנימיות: מדדים דמוגרפיים, תחלואה נלווית וסיבת האשפוז.

חולים ושיטות: בוצע מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל 275 חולים הלוקים בסכיזופרניה שהתאשפזו במחלקות פנימיות בבית חולים העמק בין השנים 2011-2001. נדגמה קבוצת בקרה שכללה 428 חולים ללא רקע פסיכיאטרי. עבור כל חולה נבדקו ממאגרי המחשוב של בית החולים מדדים דמוגרפיים, נתונים אודות האשפוז במחלקה הפנימית, פניות לחדרי מיון ותאריכי אשפוזים נשנים במחלקות הפנימיות. מגמת שיעורי האשפוזים הנשנים במהלך השנים נבחנה באמצעות Cochran-Armitage trend test.

תוצאות: בקבוצת הבקרה הייתה מגמה מובהקת של ירידה בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.0002), בעוד שבקבוצת המחקר לא נצפתה מגמת שינוי בשיעורי האשפוזים הנשנים (P=0.2883) .שיעור הפניות לחדר מיון ללא אשפוז נמצא גבוה יותר בקרב קבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (41.09% לעומת 31.54%). שיעור האשפוזים הנשנים בטווח של שנה מהאשפוז הראשון בקרב לוקים בסכיזופרניה היה גבוה בהשוואה לקבוצת הבקרה (24.07% לעומת 34.55%, P=0.0026). לפי תבחין Log-rank נמצא כי הלוקים בסכיזופרניה מתאשפזים שוב מהר יותר בהשוואה לקבוצת הבקרה (P=0.0032).

מסקנות: יעילות המאמצים למנוע אשפוזים נשנים נמוכה יותר בלוקים בסכיזופרניה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ייתכן ששינוי הגישה כלפי חולים הלוקים בסכיזופרניה ושיפור הממשק בין רפואת בית החולים לרפואת הקהילה יפחיתו אשפוזים נשנים של חולים הלוקים בסכיזופרניה במחלקות הפנימיות.

רקע: במחקרים רבים נבדקה הזיקה בין דיכאון להיבטיה שונים של מערכת החיסון. הועלתה סברה ששינויים במערכת החיסון משפיעים על הפתופיזיולוגיה של תסמיני דיכאון. דיווחים שונים קושרים בין עלייה בריכוז של ציטוקינים פרו-דלקתיים למגוון שינויים התנהגותיים ונירואנדוקריניים המתרחשים בדיכאון. בעבודות מדעיות אחרות הצביעו חוקרים על כך שהפרעות חיסוניות קודמות לעיתים קרובות להתפתחות דיכאון בחולים‎. בעבודה זו, בחנו את הזיקה שבין מצב דיכאוני ראשוני חד לבין שינויים בריכוזי ציטוקינים (דלקתיים ונוגדי דלקת) בדם והשוואת מדדים אלה לקבוצת בקרה. בנוסף נבדק הקשר שבין חומרת התסמינים לריכוזי הציטוקינים השונים.

שיטות: קבוצה של 25 מטופלים המאובחנים כלוקים בדיכאון, שאושפזו בגין החמרה חדה במצבם, עברו הערכה פסיכיאטרית הכוללת מילוי שאלון Hamilton Rating Scale for Depression ובאמצעות הערכה בסולם Clinical Global Impression (CGI). במקביל, נמדדו ריכוזי ציטוקינים שונים (IL-2R, IL-6, IL-8, IL-10) בדגימות הדם של חולים אלה ובדגימות שנלקחו מ-25 נבדקים בריאים בקבוצת בקרה בעלת פרופיל דמוגרפי דומה באמצעות תבחין ELISA ייעודי מסחרי.   

תוצאות: ריכוז ה-IL-6 היה גבוה יותר בקרב אלה שלקו בדיכאון ראשוני בהשוואה לבריאים. נמצא מיתאם חיובי בין חומרת התסמינים בקרב חולי הדיכאון הראשוני כפי שנמדדה על ידי שאלון Hamilton לבין CGI (חוזק 0.697, α=0.0001); כמו כן נמצא מיתאם שלילי בין ריכוז 6-IL לבין חומרת תסמינים כפי שנמדדה על ידי CGI (חוזק -0.460, p<0.05); ומיתאם חיובי בין ריכוז IL10 לבין ריכוז IL-6 (חוזק 0.439, p<0.05).

מסקנות: מציאת מיתאם שלילי בין עוצמת התסמינים בקרב הלוקים בדיכאון כפי שנמדדו באמצעות שאלון Hamilton סתרה את הממצאים במחקרים קודמים. אולם היא מאששת את אחת התיאוריות הטוענת כי לטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון השפעה בהורדת רמות ה-IL-6 במקביל לעלייה בריכוז IL-10. ייתכן שממצאים אלו יתמכו בעתיד בטיפול הקליני בציטוקינים אלו כסמנים (ביו-מרקרים) לחומרת הדיכאון או לאיתור מוקדם של הישנותה. לנוכח ההשפעה של הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון על ריכוזי הציטוקינים, ייתכן שניתן יהיה לבחון בעתיד טיפול בציטוקינים כסמנים להצלחת הטיפול וליעילותו, ואולי אף לשלב ציטוקינים כמנגנון טיפול בעתיד.

מדי פעם אנו סוקרים את שני כתבי העת של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), המספקים תמונה מקיפה על מצב המחקר הרפואי בישראל. עיון בגיליונות כתב העת IMAJ נותן תמונה מייצגת של דמות המחקר הרפואי בישראל. בעבר עסקנו במספר נושאים שנדונו בכתב העת IMAJ, וביניהם ניתן למנות את הבאים: ייצוג מגוון המרכזים הרפואיים והמחקריים בישראל ב- IMAJ; שיתוף פעולה בין מרכזים רפואיים-מחקריים בישראל והאופן שבו הוא מתבטא בכתב העת; ביטוי לשיתוף פעולה בין מרכזים ומדענים ישראלים וזרים. התייחסות כתב העת לנושאים רפואיים ייחודיים לישראל. בשנת 2015 סקרנו את המחקרים הרפואיים המייצגים את המחקר הרפואי בישראל כפי שהתבטאו בכתב העת IMAJ בשנת 2014, ועתה אנו סוקרים את המחקרים שהתפרסמו בשנת 2017 בכתב עת זה.

רוחניות היא מושג שקשה להגדירו והוא בעל משמעויות שונות, הקשורות בין השאר לתרבות, לדת, לתכלית החיים ולנשגב מהאדם. מחלה קשה או אירוע הגורם למוגבלות עלולים לגרום לשינוי משמעותי ברצף החיים, ולעורר לעיתים שאלות על ערך עצמי ומשמעות החיים, שאלות של סליחה לעצמנו ולאחרים ושאלות רבות אחרות. מקצוע הליווי הרוחני בא לתמוך באדם חולה או מוגבל המתמודד עם השאלות האלה. המקצוע צמח אמנם מהעולם הדתי, אך כיום ברוב בתי החולים הגדולים, המלווה הרוחני משרת את כל הציבור ללא קשר לדתם או אמונתם, על מנת לתת מענה רחב לכל הצרכים הרוחניים ולא רק לאלו הדתיים. סקירה זו נועדה להציג את ההבדל בין השפעתה של רווחה דתית לבין השפעתה של רווחה רוחנית בהתמודדות עם מצבים רפואיים ותפקודיים קשים, ואת מקומו של המלווה הרוחני בתמיכה באדם חולה המתמודד עם מצוקה רוחנית.

ממחקרים בנושא אנו למדים, כי בזמן מחלה קשה יש קשר חיובי בין רווחה רוחנית או דתית לבין מצב בריאות טוב יותר. נמצא קשר ישר בין רווחה רוחנית גבוהה, בנפרד מרווחה דתית, לבין רמה נמוכה של דיכאון וייאוש בקרב חולי סרטן ואיידס, כמו גם שיפור בהישרדות בקרב חולי אי ספיקת לב עם רמת רווחה רוחנית גבוהה. מאידך, נמצא קשר שלילי בין מאבק פנימי דתי (Religious struggle) לבין מדדים שונים. לדוגמה, נמצאה ירידה בשיעור ההישרדות של קשישים המתאשפזים במוסדות ולהם מאבק פנימי דתי בהשוואה לקשישים ללא מאבק כזה. כמו כן, נמצא משך אשפוז ארוך יותר בקרב חולי אי ספיקת לב החווים מאבק פנימי דתי, וקשר ישר בין התמודדות דתית שלילית, כגון תחושת נטישה של האל או עונש מהאל, לבין דיכאון, חרדה וירידה באיכות החיים בקרב חולי אי ספיקת כליות, חולי סרטן ומושתלי לשד עצם (Bone marrow).

על מנת להטמיע את עבודת המלווה הרוחני בתוך צוות רב מקצועי בבית החולים, נבנה מודל שבו הצוות הרפואי שואל את החולה בזמן הקבלה לאשפוז מספר שאלות סינון קצרות בנושא רוחניות, המתייחסות לאמונות ולתפיסת עולם, לקיום קהילה תומכת, ולחשיבות הרוחניות עבורו, תוך שהוא לומד להקשיב ולזהות דברים המרמזים על צורך להפנות את החולה למלווה רוחני. המלווה הרוחני בוחן ומזהה ביחד עם החולה את צרכיו הרוחניים, כמו לדוגמה, התאמת תוכנית הטיפול לערכיו, יצירת קשר של אכפתיות ותמיכה, מתן אישור לעולמו הרוחני, לסייע לו בהפחתת חרדות ותחושת בדידות, ולהיות ביחד אתו בתהליך האבלות. מאחר שמקצוע הליווי הרוחני בישראל עדיין חדש, הוא אינו מזוהה עם דפוסי העבודה הישנים ממדינות אחרות הקשורים לאיש דת, עובדה המאפשרת להטמיע מודל חדש של השתלבות טובה שלו בצוות הרב מקצועי והפניית החולים הזקוקים להתערבותו.

במאמר זה מסוכמת הגישה האבחונית והטיפולית ללוקים בעצירות כרונית, כפי שסוכמה על ידי חברי החוג הישראלי לנירוגסטרואנטרולוגיה. במאמר מדווח על ההגדרות לעצירות, הגורמים לעצירות, הגישה הקלינית לאבחון עצירות והגישות השונות לטיפול בעצירות (בתרופות, בניתוח, ובשינוי התנהגות).

המאמר מיועד הן לרופא הראשוני המבקש להבין את המנגנונים המרכזיים הגורמים לעצירות ואת הטיפול בלוקה בה, והן לרופא המומחה בגסטרואנטרולוגיה המבקש לאבחן חולים עם עצירות עמידה לטיפול ולקבוע להם טיפול הולם.

קוצר ראייה הוא ליקוי התשבורת הנפוץ ביותר שהפך לאנדמי בכל העולם התעשייתי, בעיקר באסיה. קוצר ראייה גבוה הוא אחד הגורמים העיקריים לעיוורון ברחבי העולם. האטת התקדמות קוצר הראייה היא אפשרית, הטיפול היעיל ביותר הוא מתן טיפות אטרופין כאשר הם תלויי מינון. למרות שאטרופין בריכוז גבוה (1% ו-0.5%) הועיל מאוד בהאטת התקדמות קוצר ראייה, נמצא כי ריכוז נמוך של אטרופין (0.01%) הוא בעל ההשפעה הנמוכה ביותר של "אפקט ריבאונד" (עלייה גבוהה בקוצר הראייה לאחר הפסקת הטיפול), ולפיכך הוא הטיפול היעיל ביותר לטווח ארוך. יעילותם של טיפולי פירנזפין, ציקלופנטולט, אורתוקרתולוגיה, עדשות מגע בעלות עיצוב להפחתת הטשטוש ההיקפי של רוחק ראייה ועדשות מגע מולטיפוקל בעלות עיצוב מרכז רחוק, הייתה בינונית. עדשות משקפיים מולטיפוקל, עדשות משקפיים ביפוקל, עדשות מגע רכות דו-מוקדיות ופעילות מחוץ לבית בשעות אור יום היו בדרגת יעילות נמוכה. תרגילי עיניים, משוב ביולוגי (ביו-פידבק), תיקון מלא במשקפיים, תת תיקון, הרכבת משקפיים לשליטה בתשבורת ההיקפית, עדשות מגע רכות חד מוקדיות, עדשות מגע קשות חד מוקדיות, טרופיקאמיד וטימולול, לא הועילו בהאטת התקדמות קוצר הראייה.

שיעור נכבד מבין המטופלים הלוקים בהפרעות פסיכוטיות ובסכיזופרניה בפרט, לוקים גם בהפרעה של צריכת חומרים ממכרים (צח"מ)¹ (Substance Use Disorder – SUD). אוכלוסייה זו נבדלת בחלק ממאפייניה מאנשים הלוקים בסכיזופרניה או הלוקים בהפרעה של צריכת חומרים ממכרים בלבד ונחשבת קשה באופן מיוחד לטיפול, בעלת פרוגנוזה גרועה יותר ומצריכה טיפול מורכב יותר.

בישראל קיים מחסור בהכשרה, באנשי מקצוע ובמוסדות טיפוליים המתמחים בטיפול באוכלוסייה זו. בעקבות זאת, רבים מהלוקים בשתי ההפרעות יחד נותרים ללא טיפול בקהילה וכתוצאה מכך עולים תדירות ההחמרה במצב ומספר האשפוזים הנדרשים בשל כך. יתרה מזאת, רבים מהמטופלים כלל אינם מתקבלים למסגרות הקיימות עקב דרישה שהמטופל יגלה הניעה (מוטיבציה) ברורה להפסקה של צריכת הסם טרם התקבלותו.

במאמר זה נסקור תיאוריות המנסות להסביר את התרחשותן במקביל של הפרעות פסיכוטיות והפרעת צריכת חומרים ממכרים, ואת הקושי הייחודי של מטופלים אלו לחוש הניעה להפסקה בצריכת הסם או להפחתתו. הנתונים שיוצגו מלמדים על הפער שבין הצרכים של מטופלים אלו בישראל לבין אופן הטיפול בהם בפועל ועל הצורך בשינוי הגישה הטיפולית בישראל ובהתאמתה לאוכלוסייה ייחודית זו.

האקסוזומים, ננו-וסיקולות המופרשות מכל סוגי התאים בגוף, מהווים אמצעי לתקשורת בין התאים. תקשורת זו מתקיימת בזכות תכולת האקסוזומים הנגזרת מהתאים מהם הם מופרשים. האקסוזומים מכילים חומצות גרעין (דנ"א, רנ"א ומיקרו רנ"א), חלבונים וחומצות שומן. מולקולות אלה נארזות בתא מפריש האקסוזומים, עוברות דרך נוזלי הגוף השונים ונקלטות בתאי המטרה העשויים להיות גם במקומות מרוחקים פיזית מהתאים שמהם הופרשו. לאחרונה חלה פריחה בתחום חקר האקסוזומים בהקשר של מחלת הסרטן. מעורבותם של האקסוזומים הוכחה בתהליך ההתמרה הממארת, ההתחמקות ממערכת החיסון, התפשטות השאת, והתבססותה בסביבה ובתהליך שליחת הגרורות. לפיכך המחקר המדעי מתמקד בין היתר באפיון תכולת אקסוזומים המופרשים מתאי סרטן שונים על מנת להשתמש בהם כסמנים לאבחון ופרוגנוזה של המחלה.

הטלומראזה הוא אנזים ייחודי בעל חשיבות מכרעת לתהליך ההתמרה הממארת ולהתפשטות השאת. בסקירה זו מדווח על חשיבות האקסוזומים בהקשר להיבטים השונים של מחלת הסרטן ועל אפשרויות עתידיות של שימוש באקסוזומים כסמנים פרוגנוסטיים וכאמצעי טיפול. בנוסף, מדווח על תוצאות מחקרינו שהעלו כי תעתיק האנזים טלומראזה מופרש באקסוזומים הנוצרים בתאי סרטן שונים. חשיבות ממצאינו תידון בהמשך.