תוצאת חיפוש

זייד עבאסי (1,3), ראוי רמדאן (2), הנרי שוורץ (1), אהרון הופמן (1)

(1) המחלקה לכירורגיה של כלי-הדם, (2) המחלקה לנפרולוגיה, בי"ח רמב"ם, (3) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

למערכת האנדותלין תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של מספר רב של מחלות קרדיוואסקולריות, כגון: אי-ספיקת לב שמגודש, יתר-לחץ-דם מערכתי וריאתי, אי-ספיקת כליה והיצרות כלי-דם במוח. ההשפעות הביולוגיות של האנדותלין על אברי המטרה שלו מתווכות על-ישי שני סוגים של קולטנים: ETA ו-ETB. נהוג לייחס את ההשפעות המזיקות של מערכת האנדותלין, על כלי-הדם, על הלב, על הריאה, על הכליה וכד', להפעלת ETA, בעוד שהפעלת ETB מובילה, לרוב, לתוצאות רצויות ומועילות כמו בלימת ההיפרטורופיה של שריר הלב ודופן כלי-הדם, והגברת זרימת הדם לאיברים חיוניים. לאור זה פותחו בעשור האחרון מספר רב של חוסמי אנדותלין שבחלקם סגוליים ל-ETA, ובחלקם חוסמים בלתי סגוליים המסוגלים לבלום בו-זמנית את שני סוגי הקולטנים. היעילות הקלינית של חלק מהחסמים הללו בטיפול במחלות קרדיוואסקולריות מגוונות, הוכחה, ואף אושרו לטיפול בחולים מסוימים. בסקירה זו נביא את עיקר ההתפתחויות בנושא האנדותלין ובהדגשה מיוחדת את ההתפתחות ביחס לחוסמי האנדותלין, הן בתחום הפארמקולוגיה והן בתחום הטיפול.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

אריה אלדד, תומר צור

המח' לכירורגיה פלסטית והיח' לכוויות, בית החולים האוניברסיטאי של הדסה עין-כרם, ירושלים

פצעים קשים לריפוי מהווים מעמסה טיפולית כבירה ומחייבים השקעת משאבים רבים. למרות ההתקדמות בהבנתנו את הביולוגיה של פצעים קשים לריפוי ופיתוחן של דרכי טיפול חדשות, אין טיפול אחד המתאים לכל סוגי הפצעים ולכל החולים.

גורמים רבים - מקומיים ומערכתיים - מפריעים לתהליך הריפוי. הטיפול הקיים היום כולל הטרייה debridement)) בשיטות שונות, חבישות אוטמות הידרוקולואידיות, הסתייעות במרכיבי גדילה, חמצן בלחץ גבוה, תחליפי עור מהונדסים ועוד.

בעשור האחרון גובר והולך הטיפול בחבישת לחץ שלילי ( Vacuum Assisted Closure System- VAC) בחולים עם פצעים קשים לריפוי מגורמים שונים, כגון סוכרת, מחלות ורידים ופצעי לחץ. מניסיוננו, הודגמו תוצאות טובות בטיפול בפצעים על רקע סוכרת ואי-ספיקת ורידים, ותוצאות פחותות הודגמו בטיפול בפצעי לחץ. תוצאות מבטיחות הודגמו גם בפציעות חדות, ובעקבות זאת פחת הצורך בשיחזורים מיקרו-ואסקולריים, מחקרים פרוספקטיביים לבחינת יעילות ועלות הטיפול בהשוואה לשיטות אחרות אינם הכרחיים לצורך יישום נרחב ומושכל של השיטה.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

משה רב-אחא, יובל חלד, דניאל ס' מורן

היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מיגוון שיטות החימום לטיפול בנפגעי תת-חום (היפותרמיה) הוא נרחב ביותר. אולם רבות משיטות החימום כרוכות בהסתייעות בציוד רפואי מתוחכם או מלוות בשינויים פיסיולוגיים והמודינמיים מהירים, המחייבים ניטור קפדני. אי-לכך, קיים מספר מצומצם של שיטות חימום הישימות במיתאר טרום בית-החולים (טב"ח). בסקירה זו אנו מתמקדים בשיטות חימום אלה, תוך בדיקת יעילותן בסביבה קרה ודלת אמצעים, בדומה למיתאר טב"ח. ממימצאי הסקירה עולה, כי על-ידי בידוד נפגעי תת-חום קל, המתאפיינים בייצור חום מוגבר, והסתמכות על מנגנוני החימום הפיסיולוגיים הפנימיים (המטבוליים) שלהם, ניתן לחממם ביעילות (טמפרטורת גרעין גוף בטווח 35-32 מ"צ). לפיכך, רבים רואים בדרך זו שיטת חימום עצמאית (להלן שיטת החימום הסביל), המומלצת כטיפול בנפגעי תת-חום קל. יתרה מכך, קיימות שיטות חימום רבות המבוססות על אמצעי חימום פעיל, שהפעלתן גורמת לדיכוי ייצור החום הפנימי, עד כי יעילותן בחימום הנפגע אינה עולה על יעילות החימום הסביל.

מאידך, נפגעי תת-חום בינוני-קשה (טמפרטורת גרעין גוף נמוכה מ-32 מ"צ) מאופיינים ביכולת ייצור חום פנימי מופחתת או חסרה כליל. לפיכך, החימום הסביל אינו מספק בנפגעים אלה וקיים הכרח בהוספת אמצעי חימום חיצוני פעיל. במחקרים שנבדקה בהם יעילותן של שיטות החימום השונות בנפגעים או בדגם אדם עם תת-חום קשה, הודגמה יעילות חימום נמוכה של מערכות חימום בעלות הספק חום בינוני, כדוגמת מערכת שאיפת אוויר חם, ויעילות חימום גבוהה של מערכות חימום בהספק גבוה, כדוגמת מערכות הזרמת אוויר חם. בנפגעי תת-חום כרוני, האופייני בעיקר בקרב קשישים, הלוקים בתת-תזונה ובמחלות רקע שונות הפוגמות ביכולת ייצור החום הפנימי, יש יתרון לחימום באמצעות שאיפת אוויר חם – דווקא בשל קצבי החימום השמרניים והיעדר סכנה להרחבת כל-דם היקפיים.
 

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

בנימין וולוביץ

מחקר והדרכה בגנחת, מרכז שניידר לרפואת ילדים

למרות שהתקפי גנחת הם מהגורמים השכיחים לביקורי ילדים ומבוגרים בחדר-המיון, עדיין אין פרוטוקול מוסכם לטיפול התרופתי בחולים המגיעים לחדר-המיון עקב התקף גנחת. במאמר שנכתב על-ידי ורסנו בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', משווה המחבר בין הטיפול המקובל בחולים עם התקף גנחת הניתן בעולם לזה המקובל בישראל. במאמר להלן נדונות התרופות השונות הניתנות כטיפול בהתקף גנחת חד לחולים הפונים לחדר-המיון, בהתבסס על המדווח בעבודות המחקר השונות שפורסמו בספרות הרפואית בנושא.

הבעיה העיקרית בהתקף גנחת היא הפרעה בחימצון הדם עקב החסימה בריאות, ולכן הטיפול הראשון שלו זקוק חולה המגיע במצב זה לחדר-המיון הוא חמצן. בהגיעו לחדר-המיון, יש תמיד לטפל בחולה במישלב של מרחיבי-סימפונות עם חמצן. מתן מרחיבי-סימפונות ללא חמצן לחולים שמצבם קשה עלול להגביר את המחסור בחמצן, עקב מעבר דם באזורים בלתי-מאווררים בריאות (מאחר שכלי-הדם נפתחים מהר יותר מצינורות הנשימה). מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות משאפים עם ספייסרים לחולה שאינו זקוק לחמצן נמצא יעיל באותה מידה כמו מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות שאיפה חשמלית, ולעתים אף עלה ביעילותו על טיפול זה. יתרון נוסף לטיפול במשאף עם ספייסר הוא מיעוט השפעות-הלוואי בהשוואה למרחיבי-סימפונות הניתנים באמצעות מכשיר שאיפה (inhalation).

סטרואידים בדרך פומית הם תרופת הבחירה לטיפול בחולים המגיעים לחדר-המיון עם התקף גנחת קשה – זאת בנוסף למתן חמצן במישלב עם מרחיבי-סימפונות. בעבודות שונות נמצא, כי מתן סטרואידים בדרך פומית מקטין את חומרת המחלה ומונע חלק גדול מהאישפוזים. בעבודות רבות שפורסמו לאחרונה נמצא, כי מתן סטרואידים נשאפים במנות גבוהות מסייע בהשתלטות על התקפי גנחת לפחות כמו מתן סטרואידים הניתנים בדרך פומית. בכמה עבודות אף נמצא כי הוא יעיל ובטיחותי יותר. בחולים עם חסימה קשה מאוד של דרכי-הנשימה יש יתרון במתן סטרואידים בדרך פומית.

יצחק שרף, רמי הרשקוביץ

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

במאמרים רבים בספרות הרפואית מיוחסת התופעה של נמק בעור כתוצאה של נטילת נוגדי-קרישה כקומדין והפרין. בדיווחים ספורים מדווח על תופעה זו בעקבות טיפול בהפרין נמוך משקל מולקולתי מסוג קלקסן.

המנגנונים האחראיים להשפעת-לוואי זו עקב טיפול בהפרין וקומדין דווחו בדיוק רב, אולם לגבי השפעת-לוואי זו עקב טיפול בקלקסן דווח רק על מנגנונים אפשריים.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בנמק בעור כתוצאה מנטילת נוגד-קרישה מסוג קלקסן, ונסקרת הספרות הרפואית בנושא.

ארי דירוא (1), גדי פישמן (1), הדס אבני (2), יבגני ריידר (2), דניאל אוגוריק (2)

(1) היח' לאף-אוזן-גרון ילדים, בית חולים לילדים "דנה", (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מדווח להלן על תינוקת בת 9 חודשים שבלעה סיכת ביטחון פתוחה, אשר נועדה להידוק 'חמסה' (קמיע למזל והצלחה) למיטתה. הוצאת סיכת ביטחון פתוחה מדרכי הנשימה או מדרכי-העיכול מהווה אתגר טיפולי, מאחר שנדרשת תשומת-לב וזהירות מיוחדת במהלך הוצאתה למניעת סיבוכים אפשריים. לפיכך, חובה להזהיר את ההורים להרחיק סיכות ביטחון וחפצים קטנים מסביבתו הקרובה של התינוק.

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

דליה נבות מינצר, מולי אפשטיין, נעמה קונסטנטיני

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה

בשנים האחרונות גובר העניין בשינויים הפיסיולוגיים העוברים על הגוף בעת עלייה לגבהים (high altitude), בשל המספר הגובר והולך של בני-אדם המעונינים לטייל בגובה ובשל הרצון להעמקת ההבנה של תגובות הגוף הבריא לתנאי חוסר חמצן. במקביל, קיים עניין לעוסקים בספורט מקצועני ולעוסקים במדעי הספורט באפשרות לנצל את הירידה בלחץ החמצן הנשאף (hypoxia) לשיפור ביצועים אתלטיים.

עם העלייה מגובה פני-הים יורד הלחץ האטמוספרי, חלקו היחסי של החמצן באוויר נשאר קרוב ל-21%, אך הלחץ החלקי שלו יורד בהתאמה לירידה בלחץ האוויר (בגובה 5,500 מטר הלחץ האטמוספרי הוא מחצית מהלחץ בגובה פני-הים, ולכן לחץ החמצן בגובה זה הוא כ-75 ממ"כ בלבד לעומת 150 ממ"כ בגובה פני-הים). בנוסף, חלה עלייה בקרינה וירידה בלחות היחסית, בהתאם, לירידה בלחץ האוויר, וירידה של כ- 6.5 ממ"כ לכל 1,000 מטרים בטמפרטורה.

הירידה בלחץ האוויר אינה תלויה בגובה בלבד: היא משתנה כתלות בקו-הרוחב ובתנאים סביבתיים אחרים, כמו הרכב האטמוספירה, עונת השנה, הקירבה לים, הייעור והלחות היחסית. הופעת שינויים פיסיולוגיים ותופעות קליניות התלויים בגובה אינה אחידה: כל אדם מגיב באופן שונה לירידה בלחץ החמצן הנשאף. דלילות החמצן באוויר מביאה לשינוי בתיפקוד הפיסיולוגי של מערכות הגוף במנוחה ובמאמץ, ולכן הפעילות הגופנית בגבהים שונה מזו המבוצעת בגובה פני-הים.

המחקר על חשיפה לגובה כשיטה לשיפור ביצועים אתלטיים בגובה פני-הים התקדם מאוד בשנים האחרונות. פותחו שיטות חדשניות, כמו מגורים בגובה בינוני ואימון בגובה נמוך או מגורים בגובה נמוך ואימון בגובה בינוני, המביאות לשיפור ביצועים אתלטיים בקרב ספורטאים ובמידה רבה יותר מבעבר.

במאמר להלן מדווח על ההשפעה והסכנות בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה, המידע הקיים והשיטות העכשוויות לאימון בגובה וההשפעה של הירידה בלחץ האוויר ובלחץ החמצן על ביצועים אתלטיים. כמו-כן, מובאות המלצות להתנהגות ולתזונה בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה.

אלון גרוסמן¹, אהוד גרוסמן²

¹צה"ל, ²המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

יתר-לחץ-דם (יל"ד) קשור בתחלואה ותמותה מוגברות ממחלות לב וכלי-דם, והורדת לחץ-הדם (ל"ד) מקטינה משמעותית את שיעור התחלואה והתמותה. טיפול לא תרופתי, הכולל בעיקר פעילות גופנית, הורדה במשקל וצימצום צריכת המלח, יכול להוריד ל"ד. לאחרונה נמצא במספר מחקרים מבוקרים, כי תירגול נשימה מונחה מכשיר מוריד את לחץ-הדם.

נשימה איטית ועמוקה מעלה את רגישות מנגנון רפלקס הברו (baroreflex) לבקרת ל"ד, מגבירה את השתנות קצב-הלב (heart rate variability), משפרת את הזרימה בכלי-הדם הקטנים, מעלה את החזר הוורידים, מורידה את ההתנגדות ההיקפית ובעקבות זאת את לחץ-הדם.

במספר מחקרים שנכללו בהם 268 חולים עם יל"ד, נמצא כי תירגול נשימה מונחה מכשיר במשך 15 דקות ביום מוריד ל"ד תוך 8 שבועות ב-12.1/6.1 ממ"כ לעומת 7.6/3.4 ממ"כ בקבוצת הבקרה. רוב החולים התמידו בטיפול. תוצאות אלה מצביעות על כך שתירגול נשימה מונחה מכשיר יכול להיכלל ברשימת הטיפולים הלא-תרופתיים להורדת ל"ד.

דורון עמוסי, נחום ורבין, חנוך קשתן, יהודה סקורניק, רון גרינברג

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

סיבוכי טחורים מהווים בעיה שכיחה ביותר בקרב הפונים למירפאות לכירורגיה ופרוקטולוגיה. כריתת טחורים באמצעות מכלב היא שיטה חדשה שדווח עליה בשנת 1998, והניסיון בה מועט יחסית. היתרונות המדווחים לגבי כריתה באמצעות מכלב הם הפחתה בכמות הכאבים וחזרה מוקדמת יותר לשיגרת החיים.

המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול ב-30 חולים שעברו במחלקתנו כריתת טחורים באמצעות מכלב.

שלושים חולים הלוקים בסיבוכי טחורים עבדו כריתת טחורים באמצעות מכלב. החולים מילאו שאלונים לגבי עוצמת הכאב ושביעות-רצונם מתוצאות הניתוח. כל החולים נמצאו במעקב שבוע, שבועיים וחודש לאחר הניתוח.

גיל החולים הממוצע היה 46.2 שנה ומשך התסמינים הממוצע הזה 27 חודשים. התסמינים הנפוצים היו דימום (96%), צניחה (20%) וגרד (3%). משך ניתוח ממוצע היה 22 דקות, והניתוחים בוצעו בהרדמה כללית (36.7%) והרדמת אוכף (63.3%). חולה אחד שטופל בתרופות נוגדות-קרישה דימם לאחר הניתוח ונזקק למנות דם, וחולה נוספת נותחה שלושה ימים לאחר הניתוח עקב התנקבות הפרשדון (sigmoid). לא דווח על פטירת חולים, אצירת שתן, הפרעה בשליטה על הסוגרים או כאב ממושך לאחר הניתוח.

רוב החולים (93.3%) חזרו לפעילות מלאה בתוך 10.4 ימים. רמת הכאב שדווחה על-ידי החולים הייתה 5.8 ביום הראשון לאחר הניתוח וירדה ל- 2.4 ביום השביעי לאחר הניתוח. שיעור שביעות-הרצון לאחר הניתוח היה 9.2.

לסיכום, ניתוח לכריתת טחורים באמצעות מכלב הוא ניתוח חדש ולכן נדרשת הערכת יעילותו על-פני משך זמן ארוך יותר. הניתוח יכול להוות תחליף לניתוח המסורתי לכריתת טחורים, והוא כרוך בפחות כאבים בתקופה הבתר-ניתוחית, בחזרה מוקדמת יותר לעבודה ובשביעות-רצון גבוהה יותר של החולים.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

רן בליצר^1,2, מייקל הוארטה¹, איתמר גרוטו^1,3, אלכס לבנטל⁴

¹ענף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, ²אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המחלקה לרפואת המשפחה, ³אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המחלקה לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, ⁴שרותי בריאות הציבור, משרד הבריאות.

מחלת ה- (SARS) (Severe Acute Respiratory Syndrome) (תסמונת נשימה חדה וקשה – תנח"ק) הייתה למגיפה החדשה הראשונה של המאה ה-20 שעוררה עניין וחשש רב בקרב ראשי מדינות, כלכלנים ובכלל הציבור, וכן בקרב אנשי רפואה ברחבי העולם. למחלה החדשה מספר מאפיינים מעוררי חשש: יכולת הדבקה משמעותית מאדם לאדם, מחולל יציב יחסית לתנאי הסביבה, הסתמנות קלינית לא סגולית, המקשה על זיהוי החולים ושיעור תמותה גבוה בקרב קבוצות סיכון.

בישראל, כמו במדינות אחרות, נדרשו מומחי בריאות הציבור לתת מענה לסכנה המאיימת לבוא. הקווים המנחים לניטור וחקירה שנקבעו לשם התמודדות עם מחלת התנח"ק, והעקרונות האפידמיולוגיים העומדים בבסיסם מהווים דגם להתמודדות עם התפרצות של כל מחלה מדבקת חדשה או מתחדשת. תהליך קביעת קווים מנחים במצב של חוסר בידע בסיסי מחד-גיסא, וריבוי הנחיות סותרות של גורמי הרפואה המובילים בעולם מאידך-גיסא, הוא ללא ספק ייחודי וראוי לבחינה מעמיקה לקראת ההתמודדויות הצפויות לנו בעתיד בתחום זה.