תוצאת חיפוש

ליאוניד אידלמן¹, יהודה שינפלד²

¹אגף ההרדמה, מרכז רפואי רבין, ²פתח-תקווה, המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בארה"ב ובאירופה התפרסמו בעשור האחרון עשרות רבות של מאמרים בנושא הגבלת שעות העבודה של רופאים. רוב הכתבות עוסקות בהבעת דעה, בחששות ובציפיות. לדאבוננו, מספר המחקרים שנערכו עד כה בנושא מצומצם.

נשאלת השאלה מדוע עלה הנושא לדיון בשנים האחרונות. התשובה, ככל הנראה, טמונה בהתפתחות שחמקה מעיני רבים העוסקים בתחום – הצטרפותו של דור רופאים חדש לקהילייה הרפואית. דור זה נולד בתקופה שבין תחילת שנות השישים ועד 1980 וזכה לכינוי דור ה-X (Generation X). דור זה החליף את הדור הקודם שכונה The baby boomers. להבדיל מבני הדור הקודם שאחד ממאפייניהם היה השאיפה להישגיות, דור ה-X מתאפיין גם בשאיפה לאיכות-חיים גבוהה ולניצול שעות הפנאי. בתקופה זו, מספר הנשים העוסקות במקצוע הרפואה עלה במדינות המפותחות, ובממוצע, נשים רופאות עובדות פחות שעות מגברים רופאים.

מיכל רסין, אורנה לוי, תרצה שוורץ, דינה סילנר

הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

העשייה הרפואית רצופה משימות, והקשה מכולן היא מתן בשורה מרה. הסיפרות המקצועית מלמדת, שלאופן שבו מועברת הבשורה המרה למטופל השפעה משמעותית על המשך תיפקודו וקבלת החלטותיו. מטרות: לזהות את דפוסי ההתנהגות בהם נוקטים המטפלים בעת מתן בשורה מרה והשפעתם על המטופל. נושאים אלו נבחנו משלוש נקודות ראות: חולים, רופאים ואחיות.

במחקר נכללו 152 נחקרים: 51 מטופלים בסרטן, 51 אחיות ו-50 רופאים מהמחלקות הפנימיות והכירורגיות, שענו על שאלון מובנה למילוי עצמי שפותח לצורך המחקר וכלל 35 פריטים. תוקף תוכן לשאלון נערך בעזרת קבוצת מומחים, והמהימנות הפנימית במדד a קורנבך הייתה בממוצע 0.82.

דפוסי התמיכה שזוהו במחקר כיעילים היו מתן מקום לביטויי רגשות, שתיקה המביעה אמפתיה, תמיכה באמצעות מגע ושימוש במשפטי השתתפות, הערכה ועידוד. מימצאי המחקר מלמדים על הצורך החיוני במתן מידע כתוב למקבל הבשורה, שיתופו של בן-משפחה בתהליך, והחשיבות הרבה שייחסו האחיות לשיתופן במתן הבשורה המרה. הבדלים משמעותיים (P<0.05) בין חולים למטפלים נמצאו בסוג המידע הניתן, העיתוי והכמות, וגם בדפוסי התמיכה והתקשורת. התחושות העיקריות שחוו המטפלים היו הזדהות וחוסר אונים, ורובם לא עברו הכשרה בנושא.

לסיכום, אפשר שמימצאי המחקר יגשרו על הפער בין מה שהחולים רוצים לבין מה שהצוות המטפל עושה, ויועילו בעיצובם של קווים מנחים למתן הבשורה המרה, וגיבוש תכניה של סדנה לקידום מיומנויות של צוות.

אבי עורי

אגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי "רעות" והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרופאים האוסטרלים שזכו השנה בפרס נובל, החזירו לתודעה שוב את סיפורם של הרופאים והמדענים שהסתכנו אישית בעת ביצוע מחקרם. לכל אורך ההיסטוריה נמצא את אותם חוקרים שנחשפו ביודעין למגפות בעודם מנסים לעזור לחולים, או חוקרים שבלעו חומרים שונים ומשונים כדי להוכיח את ההשערה שהעלו, או אלה שאף ניסו על עצמם מבחנים פסיכולוגים או נחשפו לתנאים קיצוניים. כיום, כשכללי האתיקה וביצוע מחקרים מבוקר ידועים וברורים, אין צורך בסיכונים שכאלו.

אבי עורי¹, חן קוגל²

¹המרכז הרפואי "רעות", תל אביב, ²המרכז הלאומי לרפואה משפטית, אבו כביר, תל אביב, והפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

עניין נדיר הוא שרופאים קשורים לביצוע פשעים או פעולות טרור. מעניין כמובן לחקור את המאפיינים של אותם רופאים, אך זו משימה לא פשוטה והיא מחוץ למיסגרת סקירה זו. לא נכנסנו לתיאור מקיף של רופאים-מהפכנים אשר מהווים תת-קבוצה מעניינת המתקיימת כמעט בכל מהפכה, אלא ציינו דוגמאות ספורות. יש שקוראים להם לוחמי חופש ויש כמובן שיקראו להם טרוריסטים. רק הזכרנו את הפרק מעורר החלחלה של הרופאים הנאצים ובעלי בריתם. הבאנו מיספר "אנקדוטות" היסטוריות של רופאים פושעים או מהפכנים, כדי להאיר פינה שאינה מוכרת, בהיסטוריה הרפואית. כך נראה, שרופאים, כמו כל בני אנוש אחרים, עלולים לבצע פשעים קשים, ולעיתים מעוררי זוועה במיוחד.

נורית ניראל(1), אריה שירום(2), שורוק איסמעיל(1) 

(1) מאיירס-ג'וינט- מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה,  (2) הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל-אביב

האירגון שבו פועלת הרפואה השניונית בישראל ובעולם משתנה. שירותי איבחון וטיפול שניתנו בעבר רק בבתי-חולים ניתנים היום בקהילה. עובדה זו, והתחרות בין קופות-החולים, שגברה מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, האיצו את הפיתוח של הרפואה היועצת-השניונית בקהילה בישראל. כתוצאה מכך, רופאים יועצים רבים בישראל עובדים במספר מיסגרות במקביל – בבתי-החולים ובקהילה.

המטרות במאמר הנוכחי הן לבחון את הקשר בין מספר מיסגרות העבודה של הרופא לבין תחושות של עומס-יתר בעבודה, שחיקה בתפקיד ושביעות-רצון מן העבודה.

לשם כך נערך סקר דואר במחצית השנייה של שנת 2001 בקרב מידגם אקראי של 50% מן המומחים בשישה תחומי מומחיות : עיניים, עור, אף-אוזן-וגרון, גינקולוגיה, קרדיולוגיה וכירורגיה כללית, שמונה-מאות-ותשעים (890) רופאים ענו לשאלון המחקר (שיעור היענות של 63%).

נמצא, כי מספר מיסגרות העבודה ומספר שעות העבודה לשבוע היו קשורים באופן חיובי ובלתי תלוי עם תחזשות עומס-יתר ושחיקה, וכי שיעור תחושות אלה היה גבוה יותר בקרב רופאים העובדים ביותר ממיסגרת אחת או מספר רב של שעות עבודה בשבוע. למספר מיסגרות העבודה היה קשר שלילי עם שביעות-הרצון של הרופאים מעבודתם, והסיכוי שרופא שעובד בארבע מיסגרות ומעלה יהיה שבע-רצון מעבודתו היה נמוך מהסיכוי לכך של רופא שעובד רק במקום אחד. להעסקה כעצמאי, לגיל ולסיום לימודים בברית-המועצות לשעבר היה קשר שלילי עם תחושות עומס-יתר ושחיקה. להעסקה כעצמאי, לגיל ולמעמד אקדמי היה קשר חיובי עם שביעות-הרצון מן העבודה.

לסיכום, עבודה ביותר ממיסגרת עבודה אחת קשורה לתחושת עומס-יתר בעבודה, לשחיקה בעבודה ולשביעות-רצון נמוכה ממקום העבודה העיקרי. מעסיקים שמימצאים אלה נוגעים להם עשויים לשקול את ההצעה שנדונה כיום בדבר הצורך להפחית את מספר המיסגרות שרופאים מומחים עובדים בהן, על-מנת לשפר את איכות חיי העבודה ואת תיפקודם של הרופאים.

בנימין גזונדהייט

היח' להמטולוגיה-אונקולוגיה, מח' ילדים, בית-חולים סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

האימרה הידועה "טוב שברופאים לגיהינום" בסוף המישנה של מסכת קידושין היא לכאורה גינוי קשה וכוללני כלפי הרופאים והרפואה. רושם זה עומד בסתירה עם הכבוד וההערכה שמובעים כלפי הרופא והרפואה, הן בתלמוד והן במסורת היהודית לדורותיה.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לעיין בפרשנות האימרה לאורך הדורות, ולחשוף את הפירוש ההיסטורי של האימרה על-פי הקשרה ההיסטורי במישנה ובמקבילותיה.

למטרה זו נבדקו המקור התלמודי ומקבילותיו על-פי כתבי יד קדומים, וכן נחקרו הרקע ההיסטורי והביוגרפי של פרשניה הרבים של האימרה, על-מנת להסביר את דרכי הפרשנות השונות של הפרשנים היהודים והלא-יהודים.

מתוצאות בדיקת כתבי היד עולה, שאותו קטע חסר במישנה המקורית וצורף אליה בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהקשרה המקורי של האימרה גינה רק את אותם הרופאים שטיפלו בחוליהם בשוטות של מינות ועבודה זרה. בכל זאת, הפכה האימרה החריגה מקור לפרשנים היהודים לדרישת לקחים מוסריים חשובים - כל מחבר על-פי מישנתו ועל-פי צורך השעה. הספרות הלא-יהודית אף היא ניצלה את האימרה לרעה, כדי לפרנס את האידיאולוגיה האנטישמית שלה מתוך מקורות התלמוד.

לסיכום, מהאימרה "טוב שברופאים לגיהינום" אין להסיק מסקנות עקרוניות לגבי הערכת הרפואה והרופאים במסורת היהדות: ייתכן שהיא מתייחסת דווקא לאותם הרופאים בני אותה תקופה, אשר ריפאו בדרכים של מינות ועבודה זרה. בתלמוד מובעים הערכה וכבוד כלפי הרפואה והרופאים, ובעקבות כך המשיכו הפרשנים היהודים ללמוד ולדרוש מהאימרה החריגה "טוב שברופאים לגיהינום" לקחים מוסריים חשובים, לאורך כל הדורות, כדי לשפר את האחריות המקצועית והמוסרית של הרופאים במסורת ישראל.

נורית ניראל¹, אריה שירום², שורוק איסמעיל¹

¹ג'וינט - מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה; ²הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל-אביב

התפתחויות טכנולוגיות ברפואה המודרנית מאפשרות כיום לתת בקהילה שירותי איבחון וטיפול שבעבר ניתנו רק בבתי-החולים. עובדה זו, והתחרות בין קופות-החולים, שגברה מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הביאו לפיתוח מואץ של הרפואה השניונית-יועצת בקהילה ובמירפאות-החוץ של בתי- החולים. כתוצאה מכך, רופאים יועצים רבים עובדים במספר מיסגרות אירגוניות על-פי צורות העסקה שונות.

במחקר הנוכחי נבחן היקף העבודה של רופאים יועצים במספר מסגרות ארגוניות ומאפייני ההעסקה בכל מסגרת (שעות עבודה לשבוע, המעמד בעבודה, הארגון המעסיק, צורת התגמול וחלוקת הזמן בין מסגרות התעסוקה השונות).

לבדיקת הנתונים הללו, נערך סקר דואר במחצית השנייה של שנת 2001 בקרב מדגם אקראי של 50% מהרופאים המומחים בשישה תחומי מומחיות המייצגים את מתן שירותי הרפואה השניונית-יועצת בישראל: עיניים, עור, אף-אוזן-גרון, גינקולוגיה, קרדיולוגיה וכירורגיה כללית, שמונה-מאות-תשעים (890) רופאים ענו לשאלון המחקר (שיעור היענות של 63%).

מתוצאות העבודה עולה, כי מרבית (84%) הרופאים היועצים עובדים בשתי מסגרות עבודה, ולמעלה מ-40% מהם דיווחו על עבודה בשלוש מסגרות או יותר. מרביתם המכריעה של הרופאים היועצים (98%) עובדים במסגרות הציבוריות כמקום עבודה עיקרי (%55 מהם בבתי-חולים). הדבר נכון גם לגבי העבודה השניה, אלא שבזו עולה מאוד שיעור הנותנים שירותי רפואה יועצת במסגרת הרפואה המקצועית בקהילה (67%). בעבודה השלישית עולה מאוד שיעורם של הרופאים העוסקים ברפואה פרטית (42%). המספר הממוצע של שעות העבודה לשבוע (כולל כוננויות) עמד על כ-48 במקום העבודה העיקרי וכ-63 שעות בכל העבודות. ללא חישוב שעות הכוננות, עומד ממוצע שעות העבודה על 52 שעות.

לסיכום, ממצאי המחקר מצדיקים בדיקה מעמיקה של ההצעה בדבר הצורך להפחית את מספר המסגרות שרופאים מומחים מועסקים בהן, על-מנת לשפר את איכות העבודה ואת תפקודם של הרופאים.

מרז'ורי הרץ¹, גבריאל פולאק², דינה נוף³

¹מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות

במכבי שירותי בריאות בישראל מופעלים למעלה מעשרים מרכזי דימות, עובדה המעלה צורך ברדיולוגים רבים לשם ביצוע בדיקות דימות ופיענוחן. בעבר היה קושי ניכר באיוש משרדות ברדיולוגים שיהיו מוכנים לעבוד במישרה מלאה במכונים אלה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90 הגיע גם עלייה גדול של עולים חדשים, חלקם רדיולוגים, אשר תרו אחר מישרות במכבי, אולם הכשרתם נמצאה בלתי מספקת לצורכי הרדיולוגיה המודרנית. לנוכח מצב זה שורטטה תוכנית תומכת במספר רדיולוגים להשלמת הכשרתם או להשתלמות שלמה בדימות, מתוך כוונה לשלבם כרדיולוגים מומחים במכבי שירותי בריאות.

המטרה בתוכנית הייתה לתמוך בעולים חדשים ואחרים על-ידי מימון מספר שנות התמחות ברדיולוגיה איבחונית, ובגמר התמחות זו להעסיקם כמומחים במכבי שירותי בריאות.

לשם כך השתתפו בתוכנית 21 רדיולוגים – 16 נשים ו-5 גברים. אחד-עשר מתוכם עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. הם החלו בתוכנית ההתמחות בבתי-חולים אקדמיים שונים במהלך השנים1991-1997. משוב בוצע באמצעות שאלונים למתמחים ובריאיון מנהלי המחלקות, שהשתתפו בכל הקשור לתוכנית.

כל הרופאים למעט מתמחה אחד, שעזב את ישראל בעטיה של מחלה טרם סיום התמחותו, סיימו את תוכנית ההתמחות בהצלחה ומועסקים כעת במכבי. למועמדת אחת הוענקה מילגה לשנת התמחות בחו"ל, ואף היא מועסקת במכבי כרדיולוגית.

לסיכום, ניתן להכתיר את התוכנית כהצלחה, שכן כל הצדדים המעורבים - רופאים משתלמים, מכבי שירותי בריאות ובתי-החולים – יצאו נשכרים ממנה.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.

שרה כרמל

אי-התאמתו של הטיפול הרפואי המקובל לחולים הלוקים במחלות סופניות או במוגבלויות קשות הפך בימינו לאחת הבעיות החברתיות הקשות במדינות המפותחות. סוגים שונים של המתת חסד אומצו כפתרונות לבעיות שנוצרו, החל במניעת טיפול והפסקת טיפול וכלה בגרימת מוות מכוונת. אולם רוב הפתרונות עדיין מעוררים דילמות מוסריות ומקצועיות, וכן שאלות כלכליות ומדיניות הגורמות למחלוקות.

מבוכה חברתית זו והחרדה של הציבור מפני הטיפול הרפואי בסוף החיים משתקפות בסקירה זו, שמודגמים בה פערים משמעותיים בין עמדות והתנהגות הרופאים להעדפות הציבור ביחס לטיפול רפואי בסוף החיים. העדפות הציבור ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים יציבות יחסית לאורך זמן. עם זאת, ניתן לצפות במגמת עלייה בנכונות הציבור והרופאים לקבל פתרונות של המתת חסד סבילה או פעילה (מיתת חסד והמתת חסד, בהתאמה). לנוכח המחלוקת הקיימת סביב חלק מהפתרונות הללו בקרב הרופאים, והדיווחים על רצון הציבור להשתתף בקבלת החלטות ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים, מומלץ להגביר את התקשורת הפתוחה בין הרופאים לחולים ובני משפחותיהם, ואת מידת השיתוף ביניהם בקבלת החלטות רפואיות בסוף החיים. כמו-כן מומלץ לקדם את פיתוחן של שיטות טיפול כוללניות בחולים קשים, שתבטחנה איכות-חיים סבירה גם בסוף החיים, ולשפר את הכשרתם של המטפלים המקצועיים בחולים הנוטים למות ובחולים כרוניים. סביר להניח שפיתוח פתרונות רפואיים מספקים לטיפול בחולים בסוף החיים ימנעו מהחבר בישראל להיגרר לוויכוח על המתת חסד, וכי הדיון הציבורי בסוגיות אלו יוביל להסכמות חברתיות ברורות, כגון דחייה של המתת חסד וקבלת מיתת חסד, ובכלל זה לפיתוח אפשרויות חוקיות להבטחת השליטה בטיפול הרפואי בסוף החיים עבור חולים המעוניינים בכך.

אלכס לבנטל (1), דן גנדקו (1,2)

שירותי בריאות הציבור (1), המח' לאפידמיולוגיה (2), משרד הבריאות

בתוך תקופה של שנה נפטרו בישראל שלושה בני אדם מכלבת, לאחר שהמחלה מוגרה מזה כארבעים שנה. מקרי מוות אלה ממחלה חשוכת מרפא, אך הניתנת למניעה על-ידי מתן חיסון משולב פעיל וסביל, עוררה הדים בתקשורת ובחוגי הרפואה.

המטרה בעבודה זו היא לבחון את דפוסי ההתנהגות של הציבור מחד-גיסא ואת זו של הרופאים המטפלים בלשכות-הבריאות, מאידך-גיסא. זאת נוכח ההישנות של סכנת ההידבקות של בני-אדם בכלבת.

בעבודה זו מודגם כי הציבור, שהעלה את פניותיו ללשכות-הבריאות לאחר כל אירוע כלבת בבעלי-חיים, עשה זאת בצורה מרשימה בעת שנחשף בתקשורת לסכנת ההידבקות בכלבת בשיעור הגבוה עד פי 5 בחודשים הסמוכים לאירוע. זוהי מעין "תגובת דחף" של הציבור לכל חשיפה לאירוע תחלואה בכלבת באמצעי התקשורת. תופעה דומה של עלייה במודעות ניצפתה גם בקרב הרופאים המטפלים, שהעלו את שיעור המחוסנים מ-10% מכלל הפונים עד ל-25% מכלל הפונים. תגובה זו ירדה במשך הזמן למצב שלפני התפרצות הכלבת. במאמר זה מודגשת השפעת התקשורת על העברת מסרים של חינוך לבריאות ותגובת הקהל והמטפלים אליה.

עם זאת יש לזכור, כי חיסונים אלה מהווים מניעה שניונית בלבד, ואילו המניעה הראשונית נמצאת באחריות הרפואה הווטרינרית הציבורית, הכוללת חיסונים של חיות-מחמד, דילדול האוכלוסייה של בעלי-חיים משוטטים (כלבים וחתולים) וחיסון פומי של חיות-בר.

י' הייניק, א' סולומיש

המכון לפסיכוגריאטריה מרגולץ, בית-החולים איכילוב, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רופאים נוטלים חלק בהליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס בכותבם תעודת רופא לעניין אפוטרופסות. אין הוראות או דרכי בדיקה חד-משמעיות באשר לקביעת כשרותו של אדם לטפל בענייניו (רכוש וגוף) בעצמו או להערכת מסוגלותו להביע דעתו בעניין אפוטרופסות – אולם קיימות מספר גישות לבדיקה ואיבחון בנושא.

במאמר זה מובאים מימצאים מ-16 תעודות רופא ממקורות מגוונים (13 מוסדות שונים, רופאים ממקצועות אחדים), שנאספו באופן אקראי, ושלגביהן ידועה היתה החלטת בית המשפט בנדון. בדקנו האם תעודות הרופא ממלאות אחר הדגשים קליניים ורפואיים-משפטיים בסיסיים המובאים בספרות המקצועית.

מצאנו, כי נתונים דמוגרפיים מלאים הובאו רק בתעודה אחת (6.2%). זהות מבקש התעודה ב-3 מקרים (18.7%) ואיזכור מקורות מידע ב-6 מקרים (37.5%). מימצאי בדיקה קוגניטיבית-נפשית מליאה (מצב נפשי) צוינו ב-4 מקרים (25%), אבחנה פסיכיאטרית ב-12 מקרים (75%) וקביעת דרגת חומרתה ב-9 מקרים (56.2%), התייחסות לזמניות התופעות במקרה אחד והערכת תיפקודי היומיום הבסיסיים ב-2 מקרים (12.5%). באף לא אחד מהמקרים הובאה הערכת תיפקודי יומיום מורכבים יותר (מכשירניים). באופן דומה, באף לא אחת מהתעודות צוין אם נעשה שימוש במדדים משפטיים כלשהם להערכת המסוגלות לטפל בענייני רכוש וגוף או המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות. מאידך, התייחסות רשמית למסוגלות כללית לדאוג לעניינים (רק ב-7 מקרים (43.7%) נעשתה הבחנה בין רכוש לגוף) ולהביע דעה בעניין אפוטרופסות, היתה קיימת ב-15 מקרים (93.75%). תעודת הרופא כללה 13.8 שורות בממוצע (סטיית תקן 10.1 טווח 4-41); שלוש עשרה מהתעודות נכתבו במסגרות ציבוריות וממוצע השורות בהן היה 9.9 (סטיית תקן 4.6, טווח 4-20), לעומת 31 שורות (סטיית תקן 9.5, טווח 22-41) במסגרות הפרטיות.

מהמימצאים עולה, כי תעודות הרופא חסרות בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הרפואיים-משפטיים. אעפ"כ, רובן המכריע של התעודות (15/16, 93.7%) התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולי מאחר שברובן המכריע של התעודות היתה התיחסות רשמית לשאלות המשפטיות הסגוליות המועלות בבית-המשפט (המסוגלות לדאוג לעניינים, המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות). לדעתנו, מימצאים אלה, אם יאומתו בקבוצות גדולות יותר ובבתי-משפט אחדים, מחייבים הערכה רב-מערכתית מחודשת של נושא כתיבת תעודות רופא לעניין אפוטרופסות בחולה הקשיש.

Choice of Infusion Site - Differences in the References of Nurses, Residents and Patients

Ido Weinberg, Ben Gross, Herbert Freund

Department of Surgery, Hadassah University Hospital Mount Scopus and Hebrew University - Hadassah Medical School, Jerusalem

Insertion of an intravenous (IV) line is a common and routine procedure in hospitalized patients. The literature recommends not to insert an IV line in a limb fold, but other than that there are no guidelines regarding optimal locations for the IV line. In this study we attempted to elucidate whether there are other possible preferences and guidelines for choosing the location of an IV line. We studied four groups: patients at the time of hospitalization, hospitalized patients, nurses and surgical interns on a surgical ward. We found that 91.8% of the patients request to take part in choosing the location of their IV line. Moreover, we found that most patients have a hand preference for the IV, whereas, the ward staff has little location preference. Despite these findings, we discovered that, in practice, most patients were not asked to participate in the decision making process regarding their IV line location. Analysis of the results showed that there is a need to include the patient's preference in choosing the location for the IV line, whenever possible. If the patient doesn't have a preference, the IV line should be inserted in the non-dominant hand or the hand in the bed which is more accessible to the medical & nursing staff.

Testicular Cancer: Self-Awareness and Testicular Self-Examination in Soldiers and Military Physicians

Thomas Tichler, Rony Weitzen, Aharon Feinstone, Raoul Orvieto, Marian Moskovitz, Adam Singer

Depts. of Oncology and Medicine B, Sheba Medical Center, Tel Hashomer; Medical Corps, Israel Defence Forces; Gynecology Dept., Hasharon Medical Center, Petah Tikvah; and Medical Dept. B, Fleaman Hospital, Haifa

Testicular cancer is the most common malignancy in young men. To evaluate knowledge and awareness of that cancer, and of the practice of testicular self-examination (TSE), we developed a questionnaire which was distributed to 717 male soldiers and 200 of their military physicians.

21% of the soldiers had received some explanation of the importance of TSE, but only 16% were actually instructed how to perform TSE, and only 2% practiced it regularly. 24% had never examined their testicles before, 185 only rarely, and 6% often. With increased age, TSE frequency increased, but previous education, type of military unit, and ethnic origin had no affect. 99% of military physicians had been taught how to examine breasts, but only 70% had been taught routine testicular examination. 22% performed it, but 27% never did. 84% had never taught their soldiers the importance of TSE, although 51% taught female soldiers breast self-examination.

There was a significant lack of awareness of the importance of regular practice of TSE among both soldiers and their army physicians.

Physicians' Opinions about the Patient Rights Law - A Qualitative Study 

D. Steinmetz, H. Tabenkin

Dept. of Family Medicine, HaEmek Medical Center, Afula

A qualitative analysis of the question "what is your general opinion of the Patient Rights Law?" showed that most physicians think it a good law that contributes to improved relations with patients.

Physicians surveyed raised several issues relating to implementation of the law: conditions, time required to implement it and problems with language and comprehension. Fears were expressed about possible abuse of the law by patients and their lawyers, which could put medicine on the defensive.

Nevertheless, most physicians think the law positive, that it has not negatively affected their work, and contributes to improved relationships with patients. They recommend that working conditions be improved in order to fully implement the law.