תוצאת חיפוש

השמנת יתר חולנית מוגדרת כמחלה על ידי ארגון הבריאות העולמי, מאחר שהיא מובילה לירידה באיכות ובתוחלת החיים. הוכח כי ניתוחים בריאטריים הם הכלי היעיל ביותר לטיפול בהשמנת יתר חולנית ובמחלות הנלוות אליה. הירידה המשמעותית במשקל מובילה ברוב המטופלים להיווצרות עודפי עור באזורים רבים בגוף שיכולים לגרום לבעיות רפואיות, תפקודיות ונפשיות. הניתוחים להסרת עודפי עור (ניתוחים בתר-בריאטריים) פותרים את הבעיות הרפואיות הנלוות לעודפי העור, ויכולים לשפר את איכות החיים, מדדי הדיכאון ולעזור לשמר את הירידה במשקל לאורך זמן. ניתוחים אלו כוללים הסרת עודפי עור מדופן הבטן, הירכיים, הזרועות, החזה ועוד. המפתח להצלחה הוא התאמת הניתוח הנכון למטופל הנכון בזמן הנכון, ולכן חשוב לבצע הערכה קדם ניתוחית מקיפה, לבנות תוכנית ניתוחים מותאמת אישית (כתלות במחלות הרקע, המצב הנפשי ומערך התמיכה של המטופלים), ולעבוד עם צוות קבוע ומיומן תוך שיתוף פעולה הדוק עם המחלקה לכירורגיה והצוות הבריאטרי, כדי להימנע מסיבוכים ניתוחיים ולקבל תוצאות ניתוחיות מיטביות.

עד כה בוצעו באסותא אשדוד 76 ניתוחים בתר-בריאטריים ב-56 מטופלים (67.1% הסרת עודפי עור מדופן הבטן, 14.47% מתיחת ירכיים, 10.52% מתיחת זרועות, 5.26% הרמת/הקטנת שדיים, 2.63% גינקומסטיה) עם אשפוז ממוצע של 2.24 ימים לאחר הניתוח ושיעור סיבוכים תואם לספרות – 19.73% היפרדות שוליים/בעיות בריפוי פצע, 7.89% זיהום בפצע הניתוח, 13.15% סרומה, 6.75% דמם /דמומת (המטומה), 1.31% נמק בעור שהצריך הטרייה וסגירה. לא היו אירועי DVT/PE ולא אירועי תמותה. במאמר זה, נסקור את הפעילות הבתר-בריאטרית במסגרת השירות הבתר-בריאטרי בבית החולים אסותא אשדוד.

ניתוחי החלפת מפרקים הם מהניתוחים האורתופדיים הנפוצים ביותר, אשר הפכו נגישים לציבור הרחב בתחילת שנות ה-50. במהלך העשורים האחרונים אומנם חלו שינויים בעיצוב המשתלים ובגישות הניתוחיות, אך ובעיקר, בשיקום המהיר ובמערך התמיכה במטופל, לרבות הטיפול התרופתי וההרדמתי ובאמצעי העזר של רובוטים מתקדמים לרופא המנתח. שינויים אלו הובילו לשיפור בבטיחות הניתוח וקיצור זמני האשפוז והשיקום באופן משמעותי. עובדה זו הנגישה אף יותר את הניתוחים הללו לציבור הרחב וכתוצאה גרמה לעלייה מעריכית (אקספוננציאלית) במספר הניתוחים המבוצעים מדי שנה.

תסחיף ריאתי[1] הוא מצב שכיח בעל פוטנציאל לסיבוכים מסכני חיים, המתבטא בהיווצרות קרישי דם במערכת הריאות הגורמים ללחץ ריאתי מוגבר ולעומס על מדורי הלב הימניים.

בין הממצאים האופייניים שניתן למצוא בתרשים אק"ג בחולים עם תסחיף ריאתי הם סינוס טכיקרדיה, חסם צרור הולכה ימני (RBBB) ושינויים בקטע ST-T בחיבורי בית החזה הימניים. חסם מלא של מערכת ההולכה הפרוזדורית-חדרית או ברדיקרדיה על סוגיה הם נדירים.

בפרשת החולה במאמרנו, אנו מדווחים על אישה בת 81 שנים שהסתמנה עם תסחיף ריאתי חד ועדות לחסם מלא של מערכת ההולכה הפרוזדורית-חדרית, אשר התברר כהפיך לאחר טיפול נאות בנוגדי קרישה.

הקדמה: שתל לדני לתיקון צניחת איברי אגן בנשים הדגים בעבר יתרון אנטומי בשילוב סיבוכים ניתוחיים שהעמידו את יעילותה בסימן שאלה.

מטרות: לתאר שימוש בשתל לדני חדש לתיקון ניתוחי של צניחת איברי אגן מתקדמת של המדור הקדמי והעילי בנשים עם גורמי סיכון להישנות הצניחה.

שיטות מחקר: נערך מעקב רטרוספקטיבי אחר תוצאות השימוש ברשת מסוג SRS בנשים עם צניחה בדרגה ≥2 של המדור הקדמי והעילי של רצפת האגן, שנמצאו בסיכון מוגבר להישנות הצניחה. נערכה סקירת התיק הרפואי ושאלון טלפוני. נאספו הנתונים הדמוגרפיים והקליניים מהתיק הרפואי ובדיקה חוזרת של הנשים שנחשדו בשאלון הטלפוני להשנות הצניחה.

תוצאות: שישים נשים נותחו במהלך השנתיים שבין אוקטובר 2020-2018. ארבע נשים (6.6%) עברו ניתוח חוזר עקב הישנות הצניחה במדור האחורי והעילי. לא תועדו סיבוכים במהלך הניתוח. ארבע נשים (6.6%) תועדו עם דמומת (המטומה) בשדה הניתוח שטופלה במעקב אולטרסאונד בלבד. לא תועדו כאבי אגן כרוניים או ביחסי מין. 6 (10%) נשים שענו בשאלון הטלפוני על תחושה של בלט לדני נבדקו, ונמצא שהבלט נובע מצניחה של המדור האחורי ולא של המדור הקדמי והעילי שטופל על ידי רשת ה-SRS. מסקנות: שימוש ברשת ה-SRS הדגים שיעור הצלחה של  93.3% במעקב ממוצע של 14 חודשים לאחר הניתוח, ללא סיבוכים במהלך הניתוח וסיבוכים קלים במעקב לאחריו.

דיון: מעקב אחר השימוש ברשת ה-SRS מאשש את ההנחה שהימנעות מעגינה של שתל לדני עשויה לשמר את היתרונות של שימוש בשתל לדני, ללא הסיבוכים הניתוחיים הנובעים מטכניקות עגינה לאגן .

לסיכום: רשת ה- SRS יכולה לשמש חלופה ניתוחית בטוחה בעלת אחוזי הצלחה גבוהים בתיקון צניחה מתקדמת של המדור הקדמי והעילי בנשים עם גורמי סיכון להשנות הצניחה.

מטרתו של הצוות הרפואי היא לתת טיפול נכון, יעיל ומועיל למטופל ולדאוג לרווחתו. טעות בטיפול הרפואי הגורמת לתוצאה חמורה או לתמותה יכולה להיחשב כרשלנות אם המטפל לא עמד באמות המידה המקובלות ולא נקט בזהירות הנדרשת במתן הטיפול, לנוכח המידע שעמד לרשותו. תפיסת הענישה והפיצוי עקב נזק שנגרם למטופל בעקבות טעות בטיפול רפואי, עוברת שינוי מקצה לקצה במשך השנים – החל בענישה ישירה ומחמירה וכלה בגישה של "אין אשם" הנהוגה כיום במדינות נבחרות.

בעקבות אירוע חריג בעת הטיפול הרפואי נדרש לבצע תחקיר, על מנת להפיק לקחים להפחתת ההסתברות להישנות אירועים דומים בעתיד. התחקיר הוא כלי הנותן מענה לארבע שאלות: מה קרה? איך קרה? מדוע קרה ומה צריך לעשות על מנת למנוע הישנות אירועים דומים בעתיד. חוק זכויות החולה לא מציע לערוך תחקיר אך מתייחס לוועדת בדיקה במקרים של רשלנות או טעות בטיפול. על פי החוק, פרוטוקול ועדת הבדיקה חסוי, אלא אם כן יורה בית המשפט אחרת, כאשר מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק גובר מן העניין שיש לא לגלותו. ניתן להסיר את החיסיון אם הפרוטוקול מכיל ראיות בעלות חשיבות שאין סיכוי כי תמצאנה ברשומה הרפואית. היעדר חיסיון עלול למנוע מצוות רפואי לבצע תחקיר מחשש לשימוש בממצאיו לתביעה משפטית או למנות ועדת בדיקה שמסקנותיה נמסרות לנפגע.

שיטת ה"אין אשם" מתגברת על חסמים אלה בהגעה לחקר האמת ולה היבטים כלכליים וחברתיים חשובים, עם השפעה ישירה על איכות ובטיחות הטיפול. השיטה מרחיבה את נגישותם של נפגעים לפיצויים ומקטינה את מספר התביעות והעומס על בתי המשפט. בנוסף, היא מקדמת שקיפות ועקביות בהחלטות, שיפור בטיחות המטופל עקב נכונות רופאים לדווח על כשלים, הפחתה ברפואה מתגוננת ובהוצאות במערכת הבריאות.

ליפומה של העצב היא אחת השאתות (tumors) הלא נפוצות, אך יחד עם זאת השכיחות בגף העליון גבוהה ובמיוחד בעצב המדיאני. כאשר השאת גדלה, היא עשויה לגרום לנוירופתיה היקפית המחקה את תסמונת מנהרת שורש כף היד. מכאן עולה חשיבותה הרבה של הבדיקה הגופנית, מאחר שנדרשת מודעות לקיום תסמונת זו על רקע שאת, כדי להיערך בצורה נכונה לניתוח ולהכנת החולה להליך זה. במאמרנו הנוכחי, אנו מביאים פרשת חולה שאובחן בעיקר בהתבסס על הבדיקה הגופנית והופנה לניתוח המתאים ביותר עבורו.

דלקת עצב הראייה (optic neuritis) היא לעיתים קרובות ביטוי ראשון למחלה של מערכת העצבים המרכזית. כשההסתמנות הקלינית טיפוסית (typical) יש קשר הדוק לטרשת נפוצה, בעוד שבהסתמנות קלינית לא טיפוסית (atypical) האטיולוגיות מגוונות. תפקוד הראייה והכללי (הסיסטמי) הסופי וגם הגישה הטיפולית תלויים באטיולוגיה המשוערת.

ההבנה והסיווג (קלסיפיקציה) של דלקת לא אופיינית של עצב הראייה השתנו עם גילוי הנוגדנים ל-aquaporin4 (AQP4) ול-myelin oligodendrocyte glycoprotein (MOG) כסמנים ביולוגיים (biomarkers) וכגורמים פתוגניים ל-neuromyelitis optica spectrum disorder (NMOSD), ול- MOG associated disorder (MOGAD), בהתאמה. תגליות אלה גרמו לשינוי בגישה האבחונית והטיפולית בחולי דלקת עצב הראייה.

אטיולוגיות נוספות לדלקת עצב הראייה הן שורה ארוכה של מחלות אוטואימוניות ומחלות זיהומיות.

כשליש ממקרי דלקת עצב הראייה הם אידיופתיים (idiopathic). יש חשיבות רבה לאבחון נכון ומהיר של הגורם לדלקת עצב הראייה, על מנת להציע טיפול מתאים ולהפחית ככל שניתן פגיעה קבועה בראייה ובתפקוד הכללי.

ניתוח חיתוך הדופן ("ניתוח קיסרי") מוכר לאנושות כבר מן האלף השני לפני הספירה. עד לראשית המאה ה-19, בוצע ניתוח זה מסיבות של "חוק המלך", אשר נחקק על ידי מלך רומאי במאה השביעית לפנה"ס, ומטרתו הייתה להבטיח את לידתו של העובר משיקולים של זכויות ירושה.

בהמשך, ועד למאה ה-19, בוצעו ניתוחים אלו משיקולים דתיים של הכנסייה הקתולית ועל מנת להבטיח לרך הנולד חיי נצח בגן עדן אם יוטבל טרם מותו. בימינו, זהו מצב נדיר ביותר, שהסיבה השכיחה ביותר לביצועו היא דום-לב של האם עקב גורמים שונים וכמפורט במאמר.

שכיחות מצב קליני זה היא נדירה, אך היא מחייבת אבחון והיערכות מיידיים לטיפול באישה בהיריון המגיעה לבית החולים כשהיא גוססת או אף מתה. כמו כן, מצב זה מחייב מיומנות של אנשי הצוות המטפלים באישה וכן ציוד מתאים שלרוב לא נמצא בהישג יד. יחד עם זאת, ועל פי הספרות העדכנית בנושא, מושגת הצלחה לא מעטה בהצלת חיי האישה, כמו גם חיי העובר.

העיקרון המנחה לטיפול במצבים אלו הוא הקפדה על פרק זמן שלא יעלה על חמש דקות בין אבחון דום הלב באם ההרה לבין חילוץ העובר על מנת לקוות לתוצאה חיובית ברמת האם, העובר או שניהם. מטרתו היסודית של הטיפול בנסיבות המתוארות במאמר הוא הצלת חיי האישה יותר מאשר השיקול של הצלת חיי העובר.

לידה מוקדמת מערבת כ-7.4% מלידות החי בישראל ומהווה מעל 85% מהגורמים לתחלואה והתמותה בילודים. ללידה מוקדמת גורמי סיכון רבים, ביניהם לידה מוקדמת בעבר, התקצרות של צוואר הרחם במהלך ההיריון, טיפולים בצוואר הרחם, מומי רחם, ריבוי מי שפיר, הפרעה בגדילה התוך רחמית, רעלת היריון, היריון מרובה עוברים ועוד.

פרוגסטרון הוא הורמון חיוני בתהליך ההפריה ומעורב בהסדרה של המחזור החודשי, בהשרשה ובשימור ההיריון, ומיוחסים לו תפקידים רבים נוספים, ביניהם שימור ''הרוגע של הרחם'' ((quiescence ודיכוי תגובה דלקתית.

במסגרת תפקידיו השונים, נחקר הפרוגסטרון רבות כטיפול למניעת לידה מוקדמת עוד מהמחצית השנייה של המאה הקודמת ונבדק בצורות נטילה שונות, בעיקרן זריקה לתוך השריר ונטילה תוך לדנית (נרתיקית).

בעבר, הומלץ לנשים עם אנמנזה של לידה מוקדמת על נטילת פרוגסטרון לתוך השריר אחת לשבוע משבוע 16 ועד לשבוע 36 או עד הלידה לו תתרחש לפני כן. בשנים האחרונות, בנשים שלהן נמדד בעל שמע אורך צוואר הרחם מתחת ל-25 מ"מ בין השבועות 24-18, הומלץ על טיפול בפרוגסטרון לדני.

מחקרים הראו, כי הטיפול בזריקה לתוך השריר או בתכשיר הלדני מפחית היארעות לידה מוקדמת כאשר ניתן בהוריה ראויה. התכשיר לתוך השריר, שניתן אחת לשבוע, היווה חלופה נוחה בנשים שהעדיפו טיפול זה על פני שימוש יומיומי בתכשיר לדני.

מובאת סקירת ספרות עדכנית הבוחנת את הטיפול בפרוגסטרון למניעת לידה מוקדמת, יתרונות וחסרונות התכשירים השונים ואתגרי העתיד.

מזה שנים רבות נהוגה בארץ שיטה לבדיקת שגרתית של ספורטאים הכוללת בדיקות אק"ג ומבחני מאמץ תכופים המעמיסים על המערכת ותועלתם בספק. מטרות המסמך הנוכחי הן להעריך מחדש את הצורך בבדיקות לב שגרתיות לספורטאים ולקבוע כללים חדשים מבוססי ראיות. הצעתנו לשינוי גישה מתייחסת אך ורק לנבדקים בריאים ששאלון הבריאות שלהם תקין, שאין להם אנמנזה משפחתית של מוות פתאומי ובלתי צפוי בגיל צעיר, או אנמנזה משפחתית של מחלות לב תורשתיות, ושבדיקתם הגופנית הקרדיווסקולרית תקינה.

הקדמה: פעילות גופנית ושיפור הכושר הגופני הם מרכיבים מרכזיים בשיקום הלב.

מטרות: פיתוח משוואה לאמידת הכושר הגופני בחולי לב על בסיס שאלון, ותיקופה כנגד מבחן מאמץ.

שיטות מחקר: מחקר חתך, ובו 154 חולי לב: 119 גברים, 35 נשים, בגיל ממוצע 63.1±11.2 שנים, מילאו שאלון לכימות הפעילות הגופנית לאורך היממה, מסרו נתונים דמוגרפיים ורפואיים, וביצעו מבחן מאמץ תת מירבי בכניסתם לתוכנית שיקום לב. פותחה משוואת חיזוי לצריכת החמצן.

תוצאות: המדדים האנטרופומטריים והקליניים היו מאוזנים יותר בחולים שדיווחו על פעילות גופנית לשם ספורט. משוואת רגרסיה ליניארית, שבה המשתנה התלוי הוא הצריכת חמצן שנמדד במבחן המאמץ, כללה מדד לפעילות הגופנית הכוללת לאורך היממה, מין, גיל, BMI, סוג מחלת הלב, משך המחלה, נטילת חוסמי בטא ורמת השכלה. רגישות המשוואה 61.2%, הסגוליות 65.2%, הערך המנבא החיובי 68.4%, הערך המנבא השלילי 57.7%. מקדם המתאם בין ערך VO₂ מדוד לערך VO₂ מחושב הוא r=0.6. המשוואה מסבירה 36.7% מהשונות בערכי הצריכת חמצן החזויה. מהימנות השחזור (test-retest reliability) של השאלון, בקרב 30 חולים כעבור חודש, נמצאה טובה (p<0.001, r=0.7).

מסקנות: המשוואה המתוקפת לאמידת הכושר הגופני המדוד במבחן המאמץ מבחינה בין חולי לב פעילים גופנית לאלו שאינם פעילים גופנית.

דיון: המחקר מצביע על הבדלים במדדי בריאות בין חולי לב פעילים גופנית לאלו שאינם. השאלון מייצג את הערכת הפעילות הגופנית המדווחת באופן רב ממדי והמשוואה מספקת אומדן זול וזמין של רמת צריכת החמצן של החולה.

סיכום: פותח כלי פשוט, זמין וזול, המתאים להערכה ראשונית של הכושר הגופני ולמעקב אחר שינוי בכושר הגופני בחולי לב. הכלי יוכל לסייע לרופא המטפל במעקב אחר היענות חולה הלב להמלצות לפעילות גופנית ולשיפור הכושר הגופני כאשר זמינות מבחן המאמץ נמוכה.