תוצאת חיפוש

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

בנימין וולוביץ

מחקר והדרכה בגנחת, מרכז שניידר לרפואת ילדים

למרות שהתקפי גנחת הם מהגורמים השכיחים לביקורי ילדים ומבוגרים בחדר-המיון, עדיין אין פרוטוקול מוסכם לטיפול התרופתי בחולים המגיעים לחדר-המיון עקב התקף גנחת. במאמר שנכתב על-ידי ורסנו בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', משווה המחבר בין הטיפול המקובל בחולים עם התקף גנחת הניתן בעולם לזה המקובל בישראל. במאמר להלן נדונות התרופות השונות הניתנות כטיפול בהתקף גנחת חד לחולים הפונים לחדר-המיון, בהתבסס על המדווח בעבודות המחקר השונות שפורסמו בספרות הרפואית בנושא.

הבעיה העיקרית בהתקף גנחת היא הפרעה בחימצון הדם עקב החסימה בריאות, ולכן הטיפול הראשון שלו זקוק חולה המגיע במצב זה לחדר-המיון הוא חמצן. בהגיעו לחדר-המיון, יש תמיד לטפל בחולה במישלב של מרחיבי-סימפונות עם חמצן. מתן מרחיבי-סימפונות ללא חמצן לחולים שמצבם קשה עלול להגביר את המחסור בחמצן, עקב מעבר דם באזורים בלתי-מאווררים בריאות (מאחר שכלי-הדם נפתחים מהר יותר מצינורות הנשימה). מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות משאפים עם ספייסרים לחולה שאינו זקוק לחמצן נמצא יעיל באותה מידה כמו מתן מרחיבי-סימפונות באמצעות שאיפה חשמלית, ולעתים אף עלה ביעילותו על טיפול זה. יתרון נוסף לטיפול במשאף עם ספייסר הוא מיעוט השפעות-הלוואי בהשוואה למרחיבי-סימפונות הניתנים באמצעות מכשיר שאיפה (inhalation).

סטרואידים בדרך פומית הם תרופת הבחירה לטיפול בחולים המגיעים לחדר-המיון עם התקף גנחת קשה – זאת בנוסף למתן חמצן במישלב עם מרחיבי-סימפונות. בעבודות שונות נמצא, כי מתן סטרואידים בדרך פומית מקטין את חומרת המחלה ומונע חלק גדול מהאישפוזים. בעבודות רבות שפורסמו לאחרונה נמצא, כי מתן סטרואידים נשאפים במנות גבוהות מסייע בהשתלטות על התקפי גנחת לפחות כמו מתן סטרואידים הניתנים בדרך פומית. בכמה עבודות אף נמצא כי הוא יעיל ובטיחותי יותר. בחולים עם חסימה קשה מאוד של דרכי-הנשימה יש יתרון במתן סטרואידים בדרך פומית.

יצחק שרף, רמי הרשקוביץ

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

במאמרים רבים בספרות הרפואית מיוחסת התופעה של נמק בעור כתוצאה של נטילת נוגדי-קרישה כקומדין והפרין. בדיווחים ספורים מדווח על תופעה זו בעקבות טיפול בהפרין נמוך משקל מולקולתי מסוג קלקסן.

המנגנונים האחראיים להשפעת-לוואי זו עקב טיפול בהפרין וקומדין דווחו בדיוק רב, אולם לגבי השפעת-לוואי זו עקב טיפול בקלקסן דווח רק על מנגנונים אפשריים.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בנמק בעור כתוצאה מנטילת נוגד-קרישה מסוג קלקסן, ונסקרת הספרות הרפואית בנושא.

ארי דירוא (1), גדי פישמן (1), הדס אבני (2), יבגני ריידר (2), דניאל אוגוריק (2)

(1) היח' לאף-אוזן-גרון ילדים, בית חולים לילדים "דנה", (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מדווח להלן על תינוקת בת 9 חודשים שבלעה סיכת ביטחון פתוחה, אשר נועדה להידוק 'חמסה' (קמיע למזל והצלחה) למיטתה. הוצאת סיכת ביטחון פתוחה מדרכי הנשימה או מדרכי-העיכול מהווה אתגר טיפולי, מאחר שנדרשת תשומת-לב וזהירות מיוחדת במהלך הוצאתה למניעת סיבוכים אפשריים. לפיכך, חובה להזהיר את ההורים להרחיק סיכות ביטחון וחפצים קטנים מסביבתו הקרובה של התינוק.

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

אלון גרוסמן¹, אהוד גרוסמן²

¹צה"ל, ²המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

יתר-לחץ-דם (יל"ד) קשור בתחלואה ותמותה מוגברות ממחלות לב וכלי-דם, והורדת לחץ-הדם (ל"ד) מקטינה משמעותית את שיעור התחלואה והתמותה. טיפול לא תרופתי, הכולל בעיקר פעילות גופנית, הורדה במשקל וצימצום צריכת המלח, יכול להוריד ל"ד. לאחרונה נמצא במספר מחקרים מבוקרים, כי תירגול נשימה מונחה מכשיר מוריד את לחץ-הדם.

נשימה איטית ועמוקה מעלה את רגישות מנגנון רפלקס הברו (baroreflex) לבקרת ל"ד, מגבירה את השתנות קצב-הלב (heart rate variability), משפרת את הזרימה בכלי-הדם הקטנים, מעלה את החזר הוורידים, מורידה את ההתנגדות ההיקפית ובעקבות זאת את לחץ-הדם.

במספר מחקרים שנכללו בהם 268 חולים עם יל"ד, נמצא כי תירגול נשימה מונחה מכשיר במשך 15 דקות ביום מוריד ל"ד תוך 8 שבועות ב-12.1/6.1 ממ"כ לעומת 7.6/3.4 ממ"כ בקבוצת הבקרה. רוב החולים התמידו בטיפול. תוצאות אלה מצביעות על כך שתירגול נשימה מונחה מכשיר יכול להיכלל ברשימת הטיפולים הלא-תרופתיים להורדת ל"ד.

דורון עמוסי, נחום ורבין, חנוך קשתן, יהודה סקורניק, רון גרינברג

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

סיבוכי טחורים מהווים בעיה שכיחה ביותר בקרב הפונים למירפאות לכירורגיה ופרוקטולוגיה. כריתת טחורים באמצעות מכלב היא שיטה חדשה שדווח עליה בשנת 1998, והניסיון בה מועט יחסית. היתרונות המדווחים לגבי כריתה באמצעות מכלב הם הפחתה בכמות הכאבים וחזרה מוקדמת יותר לשיגרת החיים.

המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול ב-30 חולים שעברו במחלקתנו כריתת טחורים באמצעות מכלב.

שלושים חולים הלוקים בסיבוכי טחורים עבדו כריתת טחורים באמצעות מכלב. החולים מילאו שאלונים לגבי עוצמת הכאב ושביעות-רצונם מתוצאות הניתוח. כל החולים נמצאו במעקב שבוע, שבועיים וחודש לאחר הניתוח.

גיל החולים הממוצע היה 46.2 שנה ומשך התסמינים הממוצע הזה 27 חודשים. התסמינים הנפוצים היו דימום (96%), צניחה (20%) וגרד (3%). משך ניתוח ממוצע היה 22 דקות, והניתוחים בוצעו בהרדמה כללית (36.7%) והרדמת אוכף (63.3%). חולה אחד שטופל בתרופות נוגדות-קרישה דימם לאחר הניתוח ונזקק למנות דם, וחולה נוספת נותחה שלושה ימים לאחר הניתוח עקב התנקבות הפרשדון (sigmoid). לא דווח על פטירת חולים, אצירת שתן, הפרעה בשליטה על הסוגרים או כאב ממושך לאחר הניתוח.

רוב החולים (93.3%) חזרו לפעילות מלאה בתוך 10.4 ימים. רמת הכאב שדווחה על-ידי החולים הייתה 5.8 ביום הראשון לאחר הניתוח וירדה ל- 2.4 ביום השביעי לאחר הניתוח. שיעור שביעות-הרצון לאחר הניתוח היה 9.2.

לסיכום, ניתוח לכריתת טחורים באמצעות מכלב הוא ניתוח חדש ולכן נדרשת הערכת יעילותו על-פני משך זמן ארוך יותר. הניתוח יכול להוות תחליף לניתוח המסורתי לכריתת טחורים, והוא כרוך בפחות כאבים בתקופה הבתר-ניתוחית, בחזרה מוקדמת יותר לעבודה ובשביעות-רצון גבוהה יותר של החולים.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

רן בליצר^1,2, מייקל הוארטה¹, איתמר גרוטו^1,3, אלכס לבנטל⁴

¹ענף בריאות הצבא, חיל הרפואה, צה"ל, ²אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המחלקה לרפואת המשפחה, ³אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, המחלקה לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, ⁴שרותי בריאות הציבור, משרד הבריאות.

מחלת ה- (SARS) (Severe Acute Respiratory Syndrome) (תסמונת נשימה חדה וקשה – תנח"ק) הייתה למגיפה החדשה הראשונה של המאה ה-20 שעוררה עניין וחשש רב בקרב ראשי מדינות, כלכלנים ובכלל הציבור, וכן בקרב אנשי רפואה ברחבי העולם. למחלה החדשה מספר מאפיינים מעוררי חשש: יכולת הדבקה משמעותית מאדם לאדם, מחולל יציב יחסית לתנאי הסביבה, הסתמנות קלינית לא סגולית, המקשה על זיהוי החולים ושיעור תמותה גבוה בקרב קבוצות סיכון.

בישראל, כמו במדינות אחרות, נדרשו מומחי בריאות הציבור לתת מענה לסכנה המאיימת לבוא. הקווים המנחים לניטור וחקירה שנקבעו לשם התמודדות עם מחלת התנח"ק, והעקרונות האפידמיולוגיים העומדים בבסיסם מהווים דגם להתמודדות עם התפרצות של כל מחלה מדבקת חדשה או מתחדשת. תהליך קביעת קווים מנחים במצב של חוסר בידע בסיסי מחד-גיסא, וריבוי הנחיות סותרות של גורמי הרפואה המובילים בעולם מאידך-גיסא, הוא ללא ספק ייחודי וראוי לבחינה מעמיקה לקראת ההתמודדויות הצפויות לנו בעתיד בתחום זה.

דורון נצר, אלדר ברקוביץ, שמואל רייס, טוביה וינברגר

המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, הפקולטה לרפואה ברוך רפפורט, הטכניון, חיפה

מספר בדרש טיפולי - מנד"ט - הוא כלי גישור בין מושגים סטטיסטיים חישוביים הנגזרים מתוצאות הניסוי לבין היישום הקליני. המנד"ט הוא מספר משוערך של חולים הנדרשים לקבל טיפול כלשהו כדי שאחד מהם יפיק תועלת מהטיפול. מושג זה משקף את המאמץ הטיפולי הנדרש על-מנת להשיג את

התוצאה הטיפולית הטובה ביותר. לדוגמה, המנד"ט לטיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה (acute otitis media) בילדים הוא 8, דהיינו נדרש טיפול ב-8 ילדים החולים בדלקת אוזן תיכונה ורק אחד מהם יוכל להפיק תועלת מהטיפול. בעולם הרפואה, המבוסס על evidence based medicine  ומסתמך יותר על מחקרים אקראיים מבוקרים (randomized controlled trials) וסקירות שיטתיות, (systematic reviews) המנד"ט מהווה כלי נוסף, ולהערכתנו יעיל מאוד, בבחירה נבונה של שיטת טיפול זו או אחרת.

רחל ווילף-מירון (1), פביאן סיקרון (2), שרהלי גלסר (2), ויטה בראל ז"ל (2), אבי ישראל (3)

(1) מערך איכות ברפואה, מכבי שירותי בריאות, היח' לחקר שירותי בריאות, מכון גרטנר, (3) הסתדרות מדיצינית הדסה

נושא חיסיון הטיפול הרפואי במתבגרים אינו מוסדר די הצורך בחוק הישראלי, למרות חשיבותו הקלינית. המטרה במאמר להלן היא לדון באיזון אפשרי בין צורכי המתבגרים, גישת הקהילה הרפואית והעשייה הרפואית היומיומית, ולקדם חקיקה שתאפשר לצוות הרפואי לטפל במתבגרים, בנסיבות מסוימות גם ללא הסכמת ההורים.

תקשורת יעילה בין מטפל מקצועי למתבגר תלויה באמון מצד המתבגר שהדברים הנאמרים אינם נמסרים לצד שלישי, כולל ההורים. החוק בישראל אינו מאפשר לקטינים לתת את הסכמתם לטיפול, פרט למספר מצבים החורגים מכלל זה, כגון הפסקת הריון, אישפוז בגין הערכה או טיפול פסיכיאטרי ובדיקה לאיבחון נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV). בנוסף, לעתים קרובות מעדיף הצוות הרפואי שלא לטפל במתבגר ללא הסכמת הוריו, גם כשהחוק מאפשר זאת. רוב הרופאים ככל הנראה אינם מכירים היטב את החוק המאפשר לקטין מתן הסכמה עצמאית לטיפול בנסיבות אלו.

משרד הבריאות אימץ פרשנות משפטית, שלפיה פעילות רפואית הקשורה להתנהגות של קטין ש"דרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה", אינה מחייבת ידיעה או הסכמה של הוריו.

בהסתמך על פרשנות זו, המליצו החברה הישראלית לבריאות המתבגר וגופים אחרים הקשורים לבריאות המתבגר, כי טיפול בנושאים רגישים, המחייבים שמירה על פרטיות, יסופק לקטין ללא ידיעת ההורים וללא צורך בהסכמתם, אם קטינים אחרים בגילו נוהגים לפנות לבדם לקבל ייעוץ רפואי מסוג זה. הסדר זה אינו חד-משמעי ואינו מספק מענה שלם לצורכי הצוות הרפואי המטפל במתבגרים. לכן, דרושה חקיקה ברורה ועדכנית, על-מנת להבהיר באופן חד-משמעי את המצב החוקי ולהגביר את המודעות בנושא זה.
 

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.

גל שובל (1), צבי זמישלני (1,2)

(1) מחלקה ג', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפסקת טיפול תרופתי היא תופעה מוכרת בקרב חולים לוקים במחלות ממושכות. בקרב חולי נפש ההיענות לטיפול היא חשובה במיוחד, שכן אלו מחלות עם החמרות נישנות, הגורמות סבל לחולה ולמשפחתו, ומלוות באישפוזים נשנים ובעלות רבה למערכת הבריאות. לדוגמה, 700% מהלוקים בסכיזופרניה המפסיקים את הטיפול התרופתי, לוקים בתוך שנה באירוע פסיכוטי נישנה: בעבודה זו נסקרות הסיבות לאישפוז והאבחנות שנקבעו ל-100 חולים עוקבים, שהתקבלו לאישפזז במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה מה-1.4.2000 ועד ה-23.6.2000.

מתוך 100 חולים שאושפזו ל-54% היתה אנמנזה של הפסקת הטיפול התרופתי על-ידי המטופל בשנה האחרונה. הפסקת הטיפול לא היתה קשורה לאבחנה שנקבעה, למין החולה, לתרופה או לצורת מתן התרופה.

בעיית חוסר ההיענות לטיפול צריכה להיעשות בשתי רמות: ברמת המטפל-מטופל וברמה המערכתית של אירגון שירותי בריאות הנפש. ברמת מטפל-מטופל יש צורך בהתאמת הטיפול באופן יחודי לכל חולה, כך שההשפעה תהיה מרבית והשפעות הלוואי מיקטיות, תוך יצירת קשר טיפולי ואמון עם החולה ובני-משפחתו. ברמה המערכתית חייבת בריאות הנפש להיכלל בחוק הבריאות הממלכתי ולעבור לאחריות הקופות המבטחות, בדומה למקצועות הרפואה האחרים.
בצורה זו יוכלו חולי נפש להיות בטיפולו של רופא המשפחה, תוך שמירת הרצף המערכתי עם בית-חולים. בנוסף, יש להעתיק את מרכז הכובד של הטיפול מבתי-החולים אל הקהילה. הזמינות והנגישות של השירות בקהילה, והצמדתו למירפאות רפואיות, יסייעו להגברת ההיענות ולהורדת אות הקלון (STIGMA) בחולים הלוקים במחלות נפש.

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

לידיה הרכבי(1), אבנר שחר(2)

(1) היח' לפארמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (2) המח' לגריאטריה, בית-חולים הרצפלד, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הפרעות בחוש הטעם שכיחות בקרב הקשישים כתוצאה מתהליכים פתופיסיולוגיים והשפעת חומרי-מרפא. אחד-עשר אחוזים מהקשישים הנוטלים תרופות רבות מדווחים על שיבושים בחוש הטעם. ההשלכה מסכנת-הבריאות של ירידה או הפרעה בחוש הטעם בקשישים היא אי-הנאה ממזון הגורמת בעקבות זאת לירידה בצריכה הקלורית וברכיבים התזונתיים.

המטרה במאמר זה היא לדווח על הפרעות בחוש הטעם הקשורות לתרופות, במיוחד בקרב קשישים. לשם כך נסקרה במאמר הספרות הרפואית העברית והאנגלית.

נמצא בסקירה, כי שיבושי חוש הטעם מסווגים ל-'היפוגזיה (hypogeusia – הפחתה בחדות חוש הטעם), 'אגזיה' (ageusia – חסר מלא בחוש הטעם) ולשני סוגי 'דיסגוזיה' (dysgeusia – עיוות בחוש הטעם): 'אליאגוזיה' (aliageusia – עיוות הקשור למזון) ו-'פאנטוגוזיה' (phantogeusia – אשליות בחוש הטעם). המנגנונים להשפעת התרופות על חוש הטעם הם מרובים וקשורים לעתים למיבנה הכימי של התרופה. הטיפול בשיבושי הטעם, שהוא אמפירי והצלחתו מוגבלת, כולל חילוף תרופה מאותה קבוצה פארמקולוגית או תוספת אבץ (והוכח כיעיל בחיזוק חוש הטעם למתוק, למר ולמלוח). אמצעים פשוטים כגון מציצת סוכריות, לעיסת גומי נטול סוכר ושטיפות פה בסודה לשתיה, ונטילת נאיצין וויטמין A, עשויים להקל על היפוגוזיה ודיסגוזיה.

לסיכום, עקב השכיחות של שיבושי תחושת-הטעם בקשישים, יש להעלות תופעה זו כאפשרות במצבים של ירידה תזונתית בלתי מוסברת. סקר תרופות מדוקדק הוא מחוייב המציאות ואמצעי התערבות נוספים עשויים להיטיב.